רש"י על סנהדרין י׳ א:י״ב

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על סנהדרין י׳ ע״א:י׳ רש"י על סנהדרין י׳ ע״א:י״ג »

1 רשימות שיעורים על בבא קמא פתח ↗

ג עיין בגמרא סנהדרין דף י. שמשום ר' ישמעאל אמרו שמלקות בבי"ד של כ"ג דמלקות במקום מיתה עומדת. והקשה הש"ס: אי הכי אומדנא למה לי למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך כי מחית אגבא דחיי מחית עכ"ל. ופירש שם רש"י ד"ה מלקות כו' ז"ל דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות, וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות עכ"ל. יוצא מרש"י דאליבא דר"י שהלוקה חייב מיתה אלא שמתקיים עונש המיתה עם המלקות. ובכן י"ל דכיון שבאמת יש עליו חיוב מיתה, אם מת תחת ידו פטור. ואע"פ שהקיום צריך להיות מלקות בלי מיתה, סוכ"ס הריהו חייב מיתה. ועיין שם בתוס' ד"ה מלקות תחת מיתה עומדת ז"ל משום דזימנין מתים ע"י מלקות כדתנן באלו הן הגולין ומת זה תחת ידו ופטור עכ"ל. ואע"פ שאנו דנין מלקות בשלשה - שלא כשיטת ר' ישמעאל - מ"מ יתכן דגם אליבא דידן מלקות במקום מיתה עומדת, כלומר שיש כאן חיוב מיתה, אלא דאנן סוברים שמנין הדיינים אינו נקבע ע"פ החיוב - שהוא מיתה, אלא לפי קיום העונש - שהוא המלקות. וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב בפ"ה מהל' סנהדרין הל"ד ז"ל מכות בשלשה ואע"פ שאפשר שימות כשמלקין אותו עכ"ל. לפי"ז י"ל שאם מת הלוקה תחת ידו פטור שהרי הלוקה חייב מיתה ומלקות במקום מיתה עומדת.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

186 יש להבין, הרי אין כל חטא מחייב "כרת ואבוד לנפש האדם". ודוחק לומר שכוונתו רק לחטאים מסויימים המחייבים כרת, המפורטים במשנה כריתות ב.. ובתפארת ישראל פנ"ג תתל: כתב: "יום הכפורים, שהאדם אשר הוא חוטא ונגזר עליו המיתה, יחזור לו החיים". ועוד קשה, הרי בארבעה חילוקי כפרה יומא פו. אמרו "עברו על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה, תשובה ויוה"כ תולין, ויסורין ממרקין", הרי אין יוה"כ מכפר על חייבי כריתות. ובנתיב התשובה פ"ג לאחר ציון 62 כתב: "ואם חטא בכריתות ומיתות בית דין, אין כח גם ביום הכפורים לכפר. וזה כי על ידי כריתות ומיתות בית דין מתרחק מן השם יתברך, עד שהוא בעל העדר... ואם כן אין כח ביום הכפורים לכפר". ואיך כתב כאן שיוה"כ מכפר על כרת. וצריך לומר שאין כוונתו לעונש כרת, אלא שכל חטא מחייב את מיתתו של החוטא, אף שבפועל לא יענש במיתה. וכמו שאמרו חכמים סנהדרין י. "מלקות במקום מיתה עומדת", ופירש רש"י שם "דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב, והרי הוא כאחת מן המיתות. וכי היכי דסקילה בפני עצמה, ושריפה בפני עצמה, והרג בפני עצמה, הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות". והרמב"ן ויקרא א, ט כתב כן גם לגבי חטא הנעשה בשגגה, וכלשונו: "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם בקרבנות, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן... ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה, וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש". והרי קרבן חטאת אינו בא אלא על שגגה שבת סט., ומ"מ מעיקר הדין היה ראוי "שישפך דמו וישרף גופו". ובסמוך ינקוט פעם ב"נשמה" ופעם ב"נפש", אך כוונתו היא אחת, והיא לחלק הרוחני של האדם. וכן הרבה פעמים קרא לנשמה נפש גו"א בראשית פ"ו סוף אות יא, נתיב התורה ס"פ י, דרשת שבת תשובה פא:, ועוד. ובדר"ח פ"ב מ"ט תשא. כתב: "כאשר תבין סוד הנשמה, שנאמר איוב לב, ח 'ונשמת שדי תבינם', ומשם אצולה הנשמה. ולכך יש חמשה שמות לנשמה ב"ר יד, ט; נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה". ובדרשת שבת תשובה פא: כתב: "יש לנפש חמשה שמות; נפש, רוח, ונשמה, יחידה, חיה. נמצא שיש חמשה שמות לנפש". הרי שהשמות "נפש" ו"נשמה" הם מתחלפים זה בזה.

1 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

שהרי בסוטה לז: אמרו בתמיה "'ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו" דברים כז, טו, בארור סגי ליה" והובא למעלה, ואם "ארור" היה כרת וערירי, בודאי שלא היה מקום לתמיה זו. ואודות החומרה שישנה בעובר על מצוה אחת, הנה בסנהדרין י. אמרו "מלקות במקום מיתה עומדת", ופירש רש"י שם "דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות".

2 סנהדרין פתח ↗

רָבָא אָמַר: מַלְקוֹת בִּמְקוֹם מִיתָה עוֹמֶדֶת. אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, אוּמְדָּנָא לְמָה לִי? לִמְחֲיֵיהּ, וְאִי מָאֵית – לֵימוּת!

3 סנהדרין פתח ↗

12 מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב והרי הוא כאחת מן המיתות וכי היכי דסקילה בפני עצמה ושריפה בפני עצמה והרג בפני עצמה הוי נמי מלקות כאחת מן המיתות:

13 אי הכי - דהוא גופיה מיתה הוא:

14 אומדנא למה לי - דקתני באלו הן הלוקין שם דף כב. דאומדין אותו אם אינו יכול לקבל ארבעים מלקין אותו לפי מה שיכול לקבל:

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

333 וצרף לכאן דברי רבא סנהדרין י. "מלקות במקום מיתה עומדת", ופירש רש"י שם: "דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות, ומיתה זו קנס עליו הכתוב... מלקות כאחת מן המיתות". וחזינן מכך שני דברים; א חמורה היא עבירה אחת, ולכך יש בה לתת שם של "יצירה רעה" על האדם ראה תפארת ישראל פנ"א הערה 39. ב המלקות נחשבות למיתה, שמסלקות את היצירה הקודמת, וממילא מתחדשת כאן יצירה שניה. וכל דבריו מבוארים בגמרא סנהדרין צא., שאמרו שם: "אמר ליה אנטונינוס לרבי, גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד, גוף אומר נשמה חטאת, שמיום שפירשה ממני הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת גוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור. אמר ליה, אמשול לך משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיה בו בכורות נאות "תאני הבכורות" רש"י שם, והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא. אמר לו חיגר לסומא, בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני, ונביאם לאכלם. רכב חיגר על גבי סומא, והביאום ואכלום. לימים בא בעל פרדס, אמר להן בכורות נאות היכן הן. אמר לו חיגר, כלום יש לי רגלים להלך בהן. אמר לו סומא, כלום יש לי עינים לראות, מה עשה, הרכיב חיגר על גבי סומא, ודן אותם כאחד. אף הקדוש ברוך הוא מביא נשמה וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד". הרי שהנשמה נענשת עד כמה שהיא מחוברת לגוף.

1 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

60 בח"א למנחות שם הוסיף: "ועוד, כיון שאין דמים לדבר, אין תשלומין רק הנפש". ונראה כוונתו, שבכל פעם שאדם עובר על רצון בוראו, ראוי הוא לעונש מיתה, וכמו שכתב רש"י סנהדרין י. "מלקות במקום מיתה עומדת - דכיון דעבר על אזהרת בוראו, ראוי הוא למות". וכן כתב הרמב"ן ויקרא א, ט "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה". נמצא שמעיקר הדין העונש המתחייב לכל ממרה פי ה' הוא מיתה, ורק חסד ה' מאפשר להענש באופנים אחרים, הבאים במקום חיוב המיתה. אך כאשר אין אפשרות להענש באופן אחר, הדר דינא של מיתה לדוכתא.

3 מכות פתח ↗

מִשּׁוּם הַבְעָרָה. וְאִם אִיתָא, מִשּׁוּם הַבְעָרָה לָא מִחַיַּיב, דְּהָא אִיחַיַּיב לֵיהּ מִשּׁוּם בִּשּׁוּלוֹ! אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵילָה. וְהָתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל אֲכִילָתוֹ וְשָׁלֹשׁ עַל בִּשּׁוּלוֹ. וְאִי אִיתָא, שָׁלֹשׁ עַל אֲכִילָתוֹ הוּא חַיָּיב! אֶלָּא: אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ וְגוֹ׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְלִילְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם ״לֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״! אֶלָּא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁבִּישְּׁלוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ, וְאַזְהַרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״. סִימָן. שנבא״י שנ״ז מַתְקֵיף לַהּ רַב הוֹשַׁעְיָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַזּוֹרֵעַ בְּנַחַל אֵיתָן, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״! מַתְקֵיף לַהּ רַב חֲנַנְיָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַמּוֹחֵק אֶת הַשֵּׁם בַּהֲלִיכָתוֹ, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם וְגוֹ׳ וְלֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״! מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אֲבָהוּ: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַקּוֹצֵץ אֶת בַּהַרְתּוֹ, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת״! מַתְקֵיף לַהּ אַבָּיֵי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַמֵּזִיחַ הַחוֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד, וְהַמֵּסִיר בַּדֵּי אָרוֹן, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יָסֻרוּ״, ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״! מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַחוֹרֵשׁ בַּעֲצֵי אֲשֵׁירָה, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה וְגוֹ״! מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי הַקּוֹצֵץ אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְאַזְהָרְתֵּיהּ מֵהָכָא: ״כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת״! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְעֵירָא לְרַבִּי מָנִי: וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶחְרוֹשׁ בְּיוֹם טוֹב״! הָתָם לָא קָא חָלָה שְׁבוּעָה, מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֲמַר לֵיהּ: כְּגוֹן דְּאָמַר ״שְׁבוּעָה שֶׁלֹּא אֶחְרוֹשׁ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּיוֹם טוֹב״, דְּמִגּוֹ דְּחָלָה עֲלֵיהּ שְׁבוּעָה בְּחוֹל – חָלָה עֲלֵיהּ נָמֵי בְּיוֹם טוֹב! מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ בִּשְׁאֵילָה לָא קָתָנֵי. וְלָא? וַהֲרֵי הֶקְדֵּשׁ! בִּבְכוֹר. וַהֲרֵי נָזִיר! בִּנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן בַּר אִיטַּמּוֹיֵי לְמֵתִים הוּא? אֶלָּא, הַאי תַּנָּא אִיסּוּר כּוֹלֵל לֵית לֵיהּ. אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: הַמַּרְבִּיעַ שׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה שְׁנַיִם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הַמַּנְהִיג בְּשׁוֹר פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – לוֹקֶה, שֶׁהֲרֵי גּוּף אֶחָד הוּא, וַעֲשָׂאוֹ הַכָּתוּב כִּשְׁנֵי גּוּפִים. מַתְנִי׳ כַּמָּה מַלְקִין אוֹתוֹ – אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים״ – מִנְיָן שֶׁהוּא סָמוּךְ לְאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵימוֹת הוּא לוֹקֶה, וְהֵיכָן הוּא לוֹקֶה אֶת הַיְּתֵירָה – בֵּין כְּתֵפָיו. אֵין אוֹמְדִין אוֹתוֹ, אֶלָּא בְּמַכּוֹת רְאוּיוֹת לְהִשְׁתַּלֵּשׁ. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, וְלוֹקֶה מִקְצָת,

« רש"י על סנהדרין י׳ ע״א:י׳ רש"י על סנהדרין י׳ ע״א:י״ג »