שד"ל על ישעיהו ה׳

1 אשירה נא, מכאן עד סוף הסימן הוא חזון שלישי, ונאמר גם הוא בתחלת ימי אחז, אך מעט אחר חזון שלמעלה, והיתה סבתו כי ראה הנביא שלא עשו דבריו פירות, ושלא היו השרים והגדולים מאמינים בעונשים שהיה מנבא להם, והיו אומרים דרך לעג ימהר יחישה מעשהו למען נראה. והתחכם הנביא למשוך אליו לב השומעים שהיו בואסים מוסר, על ידי שיפתח מוסרו בשיר ידידות, ואמר אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, והשומע סבור שהוא בא לשבח היין הטוב ושאר תענוגים, והוא פתאום הפך הענין ואמר ויקו לעשות ענבים ויעש באושים.

2 לידידי, על ידידי, על אודות ידידי, לא בשביל ידידי ובמקומו כדעת רש"י ואחרים, כי לא התחיל השיר בלשון ידידו כרם היה לי, אלא בלשון עצמו היה לידידי, ושמוש ל' לידידי כשמוש ל' לכרמו, שענינו על אודות כרמו.

3 לידידי, קורא האל בשם זה, כדי שלא יובן מיד על מ' הוא מדבר.

4 שירת דודי, שירתי זאת שאמרתי שהיא לידידי, תהיה לכרמו, כלומר על אודות כרמו.

5 בקרן בן שמן, במקום גבוה ושמֵן, והמקומות הגבוהים טובים לכרמים.

6 קרן, ראש ההר; וכן יושבי ארץ שוִיצֵירה שווייץ קראו לקצת מההרים שלהם בשם Horn שענינו בלשון אשכנז קֶרֶן כגון Schreckhorn, Aarhorn, Wetterhorn וכיוצא בזה, גם בלשון ערבי, יוני ורומי גיז'.

7 בן שמן, בעל שמנונית, כטעם גיא שמנים למטה כ"ח א', משמני הארץ בראשית כ"ז כ"ח.

8 ויעזקהו, חפר הקרקע לעשותו ראוי לנטיעה ולצמיחה, וכן ענין השרש הזה בערבי, ומזה עִזְקָא שהוא תרגום של חותם לא טבעת סתם, על שם פִתוח הכתב עליו. והנה בשעה שעזקו עדיין לא היה כרם; כי לא יקרא כרם עד שיהיו בו גפנים, והנה הכנוי במלות ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו הם על שם סופו, עזק וסקל ונטע הקרקע, ועל ידי כן נעשה כרם.

9 ויסקלהו, הסיר ממנו האבנים.

10 שורק, גפן מובחרת, ויש מן הקדמונים שאמרו שהיא גפן שענביה אין בהם גרעינים, ואם כן תהיה המלה נגזרת מן ריק, על שם שאין בהם גרעינים, וכן אילני סרק ענינו ריקים, שאינם עושים פרי הנאכל לבני אדם, בלשון סורי סריק ענינו ריק. והיטציג וגיז' מפרשים מין גוון, כמו זכריה א' ח' סוסים אדומים שרוקים לבנים, ועיין למטה י"ו ח'.

11 מגדל, לצורך השומר.

12 יקב, הבור שלפני הגת לקבל התירוש רש"י רוז' וגיז'.

13 חצב, הצירי הוא כדי להעמיד הטעם, שלא יהיה נסוג אחור, וזה לבלתי תהיה אחת הבי"תין נבלעת במבטא אם היתה הקריאה חָ֣צַב בּוֹ, ועיין למטה י"א י"ד.

14 ויקו לעשות, לאסוף ולכנוס, עיין משתדל, במדבר ו' ד'.

15 ויעש. לשון עשייה כמשמעו, והוא חוזר לכרם, ודרך צחות אמר לעשות להוראה אחת ואח"כ ויעש להוראה אחרת, וראיה לזה למטה שאמר מדוע קויתי לעשות ויעש לא ואעש. ולשעבר הייתי מפרש ויקו לעשות, קוה שיעשה, על דרך כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו תהלים ק"ד כ"ז.

16 ועתה יושב ירושלם, כאן מתחיל לדבר בלשון ידידו, והוא מדרך מליצת השיר, להשמיט מלת אמר ויאמר, ושיעורו ועתה יאמר, וכן למעלה ג' י"ד ואתם בערתם הכרם.

17 מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו היה די שיאמר מה לעשות לכרמי ולא עשיתי בו, או מה לעשות עוד לכרמי ותו לא; וכאן ייתור הלשון מחזק הענין ומפאר המליצה.

18 מדוע קויתי, איך היה שקויתי.

19 מדוע נבדל מן למה, כי למה נאמר על שאלת הסבה התכליתית, ומדוע על שאלת הסבה הפועלת ר"י בן זאב באוצר השרשים.

20 משוכתו, גדרו, כן נוהגים במקומות המזרח לעשות לכרמים משוכה של קוצים וגדר של אבנים רוז' בעדות Harmer.

21 משוכה בכ"ף רפה משרש שוך, כמו משוכת חדק משלי ט"ו י"ט, ומשרש שוך נגזר אח"כ שרש סוג, סוגה בשושנים שיר השירים ז' ג', וממנו בלשון חכמים סייג, כמו שאמרו מָזַג משרש מָסַךְ עיין עבודה זרה נ"ח ב'.

22 ואשיתהו בתה, אניחהו שיהיה שממה, ונמצא למטה ז' י"ט בת"ו דגושה. ואומרים שהמלה משרש בתת בערבי שענינו כליה.

23 ולא יעדר, הוא הסרת הקוצים והעשבים הרעים.

24 ועל העבים אצוה, זה לא יתכן לאמרו על בן אדם, אבל כוונת הנביא להתחיל בפירוש המשל. וקודם שיאמר מי הוא זה בעל הכרם, התחיל במלות האלה לרמוז שאין הדבר כפשוטו.

25 והנה משפח, לשון סַפַחַת, ונכתב בשין כמו למעלה וְשִׂפַח, והכוונה והנה מומין ונגעים משחיתי תאר שלמות האדם.

26 והנה צעקה, כמו זעקת סדם בראשית י"ח כ' היא צעקת העשוקים. והנה לא היה ישעיהו צריך לומר אלא ויקו למשפט והנה חמס, לצדקה והנה עשק, וכיוצא בזה, אבל כדי שיתרשם הדבר בנפש שומעיו רושם חזק אמר בלשון הנופל על הלשון. וכבר בקשו קצת מן המתרגמים בלשון אשכנז לעשות גם בתרגומם לשון הנופל על הלשון, אך לא עלתה בידם לעשות דבר ראוי והגון. והנה הלשון הנופל על הלשון הוא אהוב לפעמים בשירי המקרא, וגם במליצות היונים והרומיים הקדמונים, ולא כן בלשונות העמים האחרונים, והיה זה מפני שהאחרונים יש להם החרוז, שלא היה נוהג בימי קדם, ואם היו הקדמונים רואים שירים שלנו אשר כל בתיהם מסיימים בהברות דומות, היו לועגים עלינו, שאנו משעבדים השכל אל האזן, ושפחה תירש גברתה; והנה האחרונים קבעו מקום לחרוז בשירים החרוזיים, ואם יפרוץ החרוז את גבולו ויבא במליצה שאיננה חרוזה, יהיה זה גנאי. אבל הקדמונים שלא היו להם שירים חרוזיים, היו משתמשים בחרוז כמו בכל שאר עֲדָיֵי המליצה, לפרקים כשהיה מזדמן להם, וכשהיו רואים אותו מועיל לעשות רושם חזק בנפש השומע.

27 הוי מגיעי, מתחיל לפרש תוכחתו, והוא מזכיר והולך מדות השרים שלא היו מאמינים לנבואותיו, והם אפיקורוסים, שאין להם אלוה זולתי הממון והתענוגים, והתחיל לצייר כבוד עשרם ורוב בתיהם ושדותיהם, ואמר הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו עד אפס מקום, שהיו קונים אם בהיתר ואם באיסור בית פלוני או שדהו שהיה קרוב לביתם או לשדם, כדרך שעשה אחאב לנבות; עד כי כמעט לא ישאר מקום לזולתם, כלמור שלא יוכל זולתם להיות גם הוא בעל בתים ושדות אצל בתיהם ושדותם.

28 והושבתם, בשורק, והוא בנין הָפְעַל, כאלו מן השמים רק אתכם לבדכם גזרו להושיב בארץ. ואולי יותר נכון לקרוא והושבתם בחולם, ותהיה המלה בנין הפעיל, והטעם אתם מושיבים אתכם לבדכם בקרב הארץ תלמידי מוה"רר אברהם חי מיינכטר; ואולי לא רצו בעלי הנקוד לנקד ככה, כי איננו מדרך לה"ק לומר אני אוהב אותי, אתם מושיבים אתכם, אמנם מליצה קרובה לזאת מצאנו למטה ו' י' ושב ורפא לו, עיין שם פירושי.

29 באזני, צעקת העשוקים הגיעה באזני אמר ה' רד"ק כמו למטה כ"ב י"ד ונגלה באזני ה' צבאות, ואיננו לא כאן ולא שם כדעת רש"י רוז' וגיז' דבר הנביא האומר שהאל גלה אליו הנבואה, שא"כ הי"לל וה' צבאות גָלָה את אזני, ולא יתכן לומר ה' נגלה באזני, גם הקמץ שתחת הנו"ן של באזני מפסיק התיבה ממה שאחריה, ומורה כי דעת בעלי הנקוד כפירוש רד"ק.

30 אם לא, לשון שבועה, והכוונה חי אני כלומר ח"ו מת אני אם לא יהיה כך וכך, ועיין משתדל בראשית מ"ב ט"ו ושמות כ"ב ז'.

31 כי עשרת, וכשיהיו הבתים מאין יושב, יהיו השדות מאין עובד, ותהיה תבואתם מעוטה.

32 צמדי כרם צמד הוא מדת קרקע שעובדים אותו בשני שוורים במשך יום אחד רש"י ורד"ק והוא בלשון רומי jugerum. בת ואיפה מדה אחת להן, אלא שתקרא בת מדת הלח, ואיפה מדת היבש, וכאן הבת נאמר על היין והאיפה על הדגן.

33 וזרע חומר יעשה איפה, החומר הנקרא גם כן כּוֹר הוא עשר איפות, והנה אמר שהתבואה תהיה עשירית הזרע הראוי להזרע באותו קרקע, וזה למיעוט בני אדם העובדים את האדמה, והנה מיעוט התבואה הוא נמשך ממיעוט היושבים, ורד"ק פירש בהפך כי למיעוט התבואה יתמעטו היושבים.

34 הוי משכימי בבקר, עתה מצייר כבוד משתיהם שהיו בכנור ונבל תף וחליל, וכל כך היו משוקעים בבקשת התענוגים, שבבקר השכם היו רודפים אחר המשקים המשכרים, והיו מאחרים על שלחנם בלילה, ומבעירים בקרבם תשוקות אחרות גופניות על ידי שתיית היין שהיה מדליק אותם. והיה מחכמת הנביא לרמוז במלה אחת ידליקם על שאר תועבות שהיו עושים בלילה.

35 כנור ונבל, שניהם כלי זמר של מיתרים שמנגנים בהם ביד.

36 תֹּף, עיגול של מתכת או של עץ, ומתוח עליו עור, ובתוך העיגול תלויות חתיכות קטנות של מתכת, ומגביהים הכלי ביד שמאל ומכים בו ביד ימין, והוא נוהג הרבה עד היום בארצות המזרח ונקרא דֹף. חליל, אמרו שהוא כלי תקיעה שנופחים בו בפה, וממה שמצאנו והעם מחללים בחלילים מלכים א' א' מ' נראה שאינו כן כי אין העם בקיאים בתקיעת הכלי ההוא, כי היא חכמה. ונ"ל כי חליל הוא טמבור, וכן במשנה החליל מכה לפניהם בכורים פרק ג' משנה ג', וממשנת ערכין נראה שהיו מכים על החליל בקנה הנקרא אבוב, וטעות המפרשים שחשבו כי החליל כלי תקיעה נמשך להם מתרגום יונתן שתרגם אבובא, וידוע כי אבוב ואבובא ומזה ברומי Ambubaja הוא כמין קנה, והמלה נגזרת מן נבוב, ונראה כי מפני שהיו מכים על החליל באבוב קראו לחליל אבוב, ומזה נמשך מה שאמר רב פפא ערכין י' ע"ב היינו חליל היינו אבוב, אע"פ שהחליל והאבוב הנזכרים שם במשנה הם בלא ספק שני דברים.

37 ואת פעל ה' לא יביטו, לא יתנו לבם למה שהאל עתיד להביא עליהם על חטאתם. משפטי הי להציל ולהעניש בני אדם נקראים פעל ה', מעשה ה' ומעשה ידיו, כמו שמצאנו במפלת בבל הוציא ה' את צדקותינו באו ונספרה בציון את מעשה ה' אלהינו ירמיה נ"א י', מעשה ידיו אמת ומשפט תהלים קי"א ז', כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן תהלים צ"ב ה', וסוף הענין בפרוח רשעים כמו עשב וכו' להשמדם עדי עד, וכן זכרתי ימים מקדם הגיתי בכל פעלך במעשה ידיך אשוחח שם קמ"ג ה' הכוונה זכרתי משפטיך מעולם מה שעשית להצלת הצדיקים ולענוש הרשעים.

38 שאול, הוא תחתית הארץ, מקום המתים. ולדעתי מלת שְׁאוֹל נגזרת משרש שחל, והיא מענין משילין פירות דרך ארובה ביצה ל"ה ב', ואמרו בגמרא מאן דתני משילין לא משתבש ומאן דתני משחילין לא משתבש, ופירש רשי דכלהו לשון השפלה נינהו; ונקרא תחתית הארץ שאוֹל על שם שכל בני אדם יורדים לשם.

39 הרחיבה שאול נפשה, אמר דרך משל שהשאול יתרחב להכיל אותם, כי רבים יהיו המתים במלחמה.

40 לבלי חק, עד בלי גבול, חק הוא גבול וקצב, כמו חק חג על פני מים איוב כ"ו י', והוא קרוב לשרש חוג שענינו הקף קו.

41 ועלז בה, השאול יעלוז במה שיבלע. כנוי בה חוזר לירושלם ככנוי הדרה והמונה ושאונה, והטעם השאול יתענג בירושלם ויעלוז בבואה אל פיו, כלומר בבוא כבודה והדרה לתוכו. ועלז חוזר לשאול, כי מצאנו שאול זכר ונקבה, כמו למטה י"ד ט', וכן נמצא בלשון זכר ערום שאול נגדו איוב כ"ו ו', ואם היה חוזר לעליזים שבישראל כדעת רוב המפרשים וְעַלִּיזֶיהָ היה לו לומר, או וכל עלז בה. ותלמידי חביבי החכם יעקב חי פארדו ז"ל אומר שהוא דרך לעג, הדרה והמונה ושאונה השמחים במשתה היין ובשאר תענוגים, לא יעלזו עוד בבתיהם, אלא בשאול תהיה עליצותם.

42 וישח אדם, אז גם הנשארים בחיים ישפלו מגאותם.

43 ויגבה, יתראה לעין כל גבוה ועליון על ידי המשפט והעונש שיעשה בגאים, והטעם כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים.

44 נקדש בצדקה, תתגלה קדושתו בעשותו משפט באנשי החמס. עונש הרשעים נקרא כאן משפט בבחינת הרשעים הנענשים, ונקרא צדקה בבחינת העשוקים שהיו נאנחים תחת ידיהם.

45 נקדש, כבר כתבתי בבכורי העתים תר"ו כי שרש קדש נגזר מן יקוד אש, והונח תחלה על הקרבנות הנשרפים לכבוד האל, ואח"כ הושאל על כל דבר המופרש לכבוד האל, כגון השבת והמועדים, והאדם נקרא קדוש כשהוא דבק באל ובעבודתו, ומתוך כך קראו קדוש לכל דבר אלהי, ולכל דבר שיש לו שום יחס עם האל, ואמרו קדש להוראת כח אלהי, מדה אלהית. ואמרו שהאל נאדר בקדש, והכוונה שהוא מוקף כח אלהי, ותכונות אלהיות, כלומר שהוא אלהי באמת, לא בשם בלבד. ועל ההוראה הזאת קראו גם האל בתאר קדוש, והכוונה שהוא אלהי באמת ומרומם על כל פחיתות הנמצאת באדם. והנה כשהאל עושה דין ברשעים, ובפרט אם הם גדולים ונכבדים, הוא נקדש בזה, כלומר שהכל מבינים שהוא אלהי באמת, ומרומם על כל פחיתות, שאינו נושא עינים לשום בריה, וכן הוא אומר בקרובי אקדש ויקרא י' ג'.

46 ורעו כבשים, כמשמעו.

47 כדברם, כאלו הם במקום מרעה שלהם, כמו כעדר בתוך הדברו מיכה ב' י"ב לשון מדבר, ונקרא כן על שם שנוהגים בו הבהמות תרגום וינהג ודבר, כענין וינהג את הצאן אחר המדבר שמות ג' א', והמקרא קצר, כבשים ירעו בחרבות מחים.

48 חרבות מחים, המקומות החרבים שהיו מאז אחוזת העשירים.

49 מחים שמנים ודשנים, לשון מוח.

50 גרים, העניים שאין להם דירת קבע, שהיו נעים ונדים מחמת הגדולים שגזלו מהם בתיהם ושדותיהם.

51 מושכי העון, העונש, כמו ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום איכה ד' ו'.

52 בחבלי השוא, בחבלים שאין בהם ממש, והטעם אתם ממהרים עליכם הפורענות בלא שום הנאה לכם, על ידי שאתם אומרים ימהר יחישה וכו', כי כביכול הלעג הזה שאתם מלעיגים בדבר ה' יכריחהו למהר להקים דברו. וקרוב לזה פירשו Dathe וגיז', אלא שמפרשים השוא על המעשים הרעים. ויונתן ור"שי פירשו על פי הדרש, שיצר הרע דומה תחלה לחבל דק ואח"כ מתגבר והולך כעבות העגלה. וזה מוסר טוב ואמתי, אך איננו המכוון במקרא הזה.

53 וכעבות העגלה, אתם מכריחים הפורענות לבוא עליכם כאלו תמשכוה בחזקה, ואח"כ מפרש האומרים ימהר יחישה וגו', והטעם כי על פשעיהם יוכל ה' לסלוח, אבל כשהם מלעיגים על דברו, אם יאריך להם, יוסיפו לעג וקלס, וזו ראיה כי אין חבלי השוא חבלי המעשים הרעים, אלא כמו שפירשתי.

54 יחישה, ותבואה, בה"א נוספת, להורות התשוקה שיהיה כן, לא האמונה שכן יהיה, אבל דרך לעג.

55 הוי האמרים לרע טוב, מפורש בעמוס ה' י"ח, הוי המתאוים את יום ה' למה זה לכם יום ה' הוא חשך ולא אור, והטעם אתם אומרים ימהר מעשהו, ואינכם יודעים כי רע ומר יהיה היום ההוא, וחשך ואפלה לכם.

56 שמים, חושבים, וכן בשרש נתן הקרוב לשרש שום ותתן לבך כלב אלהים יחזקאל כ"ח ב'; ונראה כי מההוראה הזאת אשר לשרש שום, רצוני המחשבה, בא לשון שום המצוי לחכמים, כגון שום הדיינים, אלא שלהבדיל בין שתי ההוראות אמרו שום שענינו ערך בש"ין ימנית, כמו שנראה ממה שאמרו סוטה ה' ב אל תקרי ושם אלא ושם, ודוגמת זה שרש שוה תחלת הוראתו כהוראת שום, כגון שויתי ה. לנגדי תמיד תהלים י"ו ח', וכן שַׁוִּי הוא תרגום פעל שום, ואח"כ הושאל להורות השווי והערך. וכן שרש עָרַךְ תחלת הוראתו שימה וסדור, כגון וערכו עצים על האש ויקרא א' ז', ואח"כ אמרו העריך וערך. וגיז' ואחרים פקו פליליה, ופירשו הפסוק בדיינים המעוותים משפט, ושאר עושי עולה, אמנם חשך ואור ומר ומתוק הם תארים להצלחה ולצרה, לא לצדק ועול.

57 הוי חכמים, מוסיף להתל בהם, שאע"פ שהם שמים חשך לאור, הנה הם חכמים בעיניהם, כמנהג כל האפיקורוסים.

58 הוי גבורים, השרים והשופטים צריך שיהיו חכמים וגם גבורים, שלא יגורו מפני איש ולא יכירו פנים במשפט, אבל האנשים ההם לא היו לא זה ולא זה, אע"פ שהיו מתפארים גם בחכמה וגם בגבורה. והנה בפסוק הקודם אמר להם שאינם חכמים אלא בעיניהם, ועכשו הוא אומר להם שאינם גבורים אלא לשתות יין, ולהטות משפט.

59 למסוך שכר, נוהגים היו לערב ביין כמים ידועים כדי שיהיה מְשַׁכֵּר יותר, וזה היה נקרא בשם מסיכה מיכיליס וגיז', ורא"בע פירש למסוך כמו לנסוך, לשון יציקה ושפיכה, כלומר שתייה חזקה, והיה נראה לי להביא לו סיוע ממה שכתוב כי נסך ה' עליכם רוח תרדמה ישעיה כ"ט י' שהוא דומה לפסוק ה' מסך בקרבה רוח עועים ישעיה י"ט י"ד, אפס ראיתי כי שרש נסך נקשר עם על נסך עליכם, וזה נופל על השפיכה, ושרש מסך נקשר עם בקרב מסך בקרבה וזה נופל יותר בפעולת העירוב, ועוד ראיה ושקויי בבכי מסכתי תהלים ק"ב י' שנראה היותו לשון עירוב.

60 וצדקת צדיקים יסירו ממנו, מי שהוא זכאי בדינו, נוטלים ממנו זכותו על ידי שמצדיקים בעל דינו שהוא הרשע, כלומר שבא עליו בטענות שקר לגזול ממנו את שלו.

61 לכן כעין שבועה, ואיננה קושרת המאמר עם הקודם, והנביא מחזיר פניו מהרשעים ומדבר עליהם בלשון נסתר, כי מקראות שלמעלה אע"פ שנראים שלא לנכח, כלם לנכח, כי מלת הוי אינה אלא לנכח, עיין למעלה א' ד'.

62 חשש, הוא קש יבש, בערבי חָשִיש.

63 וחשש להבה, חשש שהוא בלהבה ירפה, יתפרדו חלקיו ותעבור צורתו שרשם כמק יהיה. כמקק העצים, והוא קרוב לאבק, והטעם כמו שהאש שורף הקש, כן ישרפו ויהיו אפר ואבק דק הפורח באויר.

64 כאבק יעלה, יפרח באויר, ובנפול הפרח לא יצמח הפרי.

65 וירגזו ההרים, משל על עוצם המכה, אשר לקולה ירגזו גם ההרים.

66 כסוחה, לשון סחי ומאוס איכה ג' מ"ה כפירוש רש"י; אבל אס היה משרש כסח כרד"ק היה ראוי להנקד כסוחה, כי משקל פַקּוּד בדגש איננו פָעוּל אלא פוֹעֵל, כמו רַחום חַנון, וכן שַׁכּוּלָה כמו מְשַׁכֵּלָה. והנה המכה הזאת שיכה אותם היא משל על האויבים שיביא עליהם, שיכו בהם מכה רבה, ולא כגיז' שאמר כי כאן מדבר במכת דבר, כי אין כאן זכר למכה זו.

67 בכל זאת לא שב אפו, אחר שיפלו בני יהודה תחת ארם ואדום וישראל ופלשתים, עוד יבא עליהם מלך אשור.

68 ונשא נס, כְשַר צבא המקבץ צבאיו תחת הנס.

69 ושרק לו משל לקוח מן הדבורים שמקבצים אותם על ידי שריקה רוז'.

70 ושרק לו, לאחד מן הגוים הרחוקים, והוא אשור.

71 כושל חלש, וכן כל כשל עקר הוראתו כמו חשל, כמו כשל בעוני כחי תהלים ל"א י"א. ונכשלים אזרו חיל שמואל א' ב' ד', הכשיל כחי איכה א' י"ד; והנה חלשות הברכים הוא אחת מסבות הנפילה, ע"כ שרש כשל מצוי הרבה אצל שרש נפל; ואח"כ השאילו שרש כשל לנגיפת הרגל באבן או בדבר אחר, מפני שגם זה סבה לנפילה.

72 ולא נפתח אזור חלציו, באופן שיצטרך להתעכב כדי לחזור ולאסור אותו. וכן לא נשבר שרוך נעליו שיעכבהו במהלכו.

73 לא נתק, לא נשבר, כמו אשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש שופטים י"ו ט', ולא כפירוש רד"ק שהוא ישן ונעליו ברגליו, כי לפי זה הי"לל לא התיר, אבל לא נִתַּק ענינו לא נפסק מעצמו.

74 חציו שנונים וכל קשתותיו דרוכות, ולא יצטרך להתעכב לחדד חציו ולדרוך קשתותיו, כּצר, כמו צוּר או צֹר, ולא היו נוהגים לתת מנעל ברגלי הסוסים, לפיכך יותר שהיתה פרסתם קשה, יותר היו חשובים.

75 וגלגליו, גלגלי העגלות.

76 כלביא, שם שירי לאריה, והוא נוהג גם בלשון ערבי, ואיננו מיוחד לאריה נקבה כדעת בושארט, כי כשהכוונה על הנקבה נקוד לְבִיָא יחזקאל י"ט ב' גיז.. ובהיות מלת לְבִיָא כתובה בלא ה"א בסוף, נ"ל שהיו קוראים לָבִיא לזכר ולנקבה בשוה, כמו גָמָל, אַיָל כאיל תערוג, ומשקל אחר לֶבֶא כמו בלשון אשכנז Löwe, וממנו הרבוי לְבָאִים תהלים נ"ז ה' וּלְבָאוֹת נחום ב' י''ג, כמו פֶרֶא פראים. ואם תרצה אמור כי היחיד מן לְבָאוֹת הוא לִבְאָה, או שהנפרד כדעת גיז' לְבִי, כמו צְבִי צְבָאִים צְבָאוֹת. ישאג ככפירים וינהם ויאחז טרף, ענינו יאחז טרף בשאגה ונהמה כאשר יעשו הכפירים.

77 ויפליט, ישחק בו ויניחהו לברוח מידו כדרך שעושות החיות הטורפות, ואע"פכ לא יוכל הטרף להנצל מידו ר' שלמה לֵיוִיזוֹן בספרו מליצת ישורון דף ע'. וגיז' ואחרים פירשו על ההצנעה והשמירה, ונ"ל שלא יפול לשון פלט על הגוף המת.

78 וינהם, הגוי הבא, הוא אשור עליו, על ישראל הנזכר למעלה פסוק כ"ה חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו.

79 ונבט, ואם יביט אדם אז על א"י.

80 והנה חשך צר, כן ראוי לחבר המלות האלה רד"ק ודון יצחק וגם Dathe. חשך של צרה, וכן למטה ח' כ"ב ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה.

81 ואור חשך, כטעם אור חָשַךְ באהלו איוב י"ח ו'.

82 בעריפיה, שָמֶיהָ של ארץ יהודה, והשמים נקראו עריפים על שם שמזילים המטר, כדברי רד"ק. והנה כל זה על חיל אשור שעלה אח"כ בימי חזקיהו, והיתה מחכמת הנביא שהפחיד הרשעים בהודיעו להם ביאתו, ולא הודיעם מפלתו, כדי שישובו אל ה'. והנה תחלה הזכיר שיכה ה' מכה רבה בישראל, וזה היה בימי אחז, וכשהזכיר אח"כ גוי מרחוק שאינו לא ארם ולא אדום ולא פלשת ולא ישראל כי כלם קרובים ליהודה אלא אשור, לא אמר שיכה את יהודה, אלא שיפחיד אותם פחד גדול, וכן היה הענין ממש, לא נפל דבר אחד מדברי ה'.