שד"ל על ישעיהו ב׳

1 תוכחה בתחלת ימי אחז, על עזבם את דרכי אבותם ועל דָבְקם בדרכי העמים ובאלהיהם, ודרך הקדמה הנביא מזכיר מה שיהיה באחרית הימים, כי העמים כלם ישובו אל ה' - ואחריה נבואה על רעות העתידות לבא עליהם על ידי ארם וישראל אשר הֵצֵרו ליהודה עם מפלת אנשי הגאוה והחמס - ומסיים בנחמה, ומבשר כי עוד ישוב ישראל אל ה' והוא יהיה להם לאלהים בימי חזקיהו. הדבר אשר חזה, מאמר שאמר ישעיה בנבואה אל אנשי יהודה וירושלם, כי שרש חזה מורה נבואה וראיית העתיד, ומורה עם זה ג"כ הדבור אל העם, כאשר פירשתי למעלה א' א'.

2 והיה באחרית הימים, פתח בעתיד לבא, שיהיה ה' אחד ושמו אחד, כהקדמה לתוכחתו, ותחלת התוכחה היא בית יעקב לכו ונלכה באור ה', כלומר אחרי שעוד יבא יום שכל העמים ינהרו אל ה' וילכו בדרכיו, כל שכן אתם שכבר קבלתם תורתו, ראוי לכם ליהנות מזיוה וללכת בה, ואם כן בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. וקרוב לזה פירשו רד"ק ודון יצחק. והנה שלשת המקראות האלה, והיה, והלכו, ושפט, נמצאים בחלופים קלים גם במיכה ד'. ודעת Koppe ורוז' כי נבואה קדמונית היא, מנביא אשר לא פורש שמו, ומיכה וישעיה לקחוה ממנו, ודעת יוחן דוד מִיכֵילִיס וגיז' כי למיכה היא וישעיה לקחה ממנו, ודעת Beckhaus שהיא לישעיה ומיכה לקחה ממנו, ובאמת לשון שלשת המקראות האלה דומה יותר ללשון ישעיה מללשון מיכה עיין למטה בפסוק זה לענין אמירת הענינים תחלה דרך רמז ומשל; גם מאמר ושפט בין עמים רבים והוכיח לגוים עצומים עד רחוק אשר במיכה, נראה היות בו תוספת מלות שהוסיף הוא ושלא היו מתחלה. ומה שגיז' אומר כי כאן הנבואה הזאת היא חוץ למקומה אם לא על דרך הקדמה, ושאמנם במיכה הנבואה נמשכת משם והלאה באותו סיגנון בעצמו -- איננו אמת, כי הנה שם בפסוק ד' מיכה אומר וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צבאות דבר; והלשון הזה הוא למטה מאד מלשון המקראות שלפניו. לפיכך נראה כדעת דון יצחק כי מישעיה לקח מיכה המקראות האלה, ועיין דברי תלמידי החכם יעקב חי פארדו זצ"ל בספר אבני זכרון עמוד ק"ה ק"ו וק"ז. ועלינו להודות לה' שהעיר את רוח מיכה לקחת המקראות האלה מדברי ישעיה, כי עכשו בין אם נאמר כי מיכה לקחם מישעיה, ובין אם נאמר כי שניהם לקחו אותם מנביא אחר שקדם להם, הנה על כל פנים הנבואה הזאת קדמונית בישראל, ולא יתכן למכחישים לומר כי האמונה הזאת מהכשדים ומהפרסיים לוקחה, כמו שהיו אומרים אם לא היו לנו על הענין הזה אלא דברי הנביאים האחרונים צפניה ג' י' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' וגו', וזכריה י"ד ט' והיה ה' למלך על כל הארץ וגו'. והנה אחרי שישעיה וכן ג"כ מיכה מביא הענין הזה אשר יהיה באחרית הימים כהקדמה לתוכחתו, נראה כי האמונה הזאת שיהיה ה' למלך על כל הארץ היתה כבר מפורסמת בימיו ומקובלת באומה. והנה יש לשאול: מתי התחילה האמונה הזאת בקרב ישראל, כי לא מצאנו הייעוד הזה בספר תורת משה, כי משה דבר על קבוץ הגליות, אך ששאר הגוים יקראו כלם בשם ה', זה לא הזכיר וכל משכיל יבין כי בימי משה לא היה אפשר שיודיע ה' לישראל ויפרסם ביניהם הענין הזה, כי בדור ההוא שהיו מתחילים להיות לעם אחד בארץ, היה מן הצורך שיזהרו מאד לבלתי התערב בגוים, ושישמרו בקרבם יחוד האל ותורתו כמתנה פרטית אשר נתן ה' להם, לא עשה כן לכל גוי; ואם היה הנביא אומר להם כי חפץ ה' הוא שתתפרסם ידיעתו בכל הארץ, לא היו שומרים אותה באהבה ובשמחה כאשר ישמור אדם סגלה יקרה המיוחדת לו, אין כמוה לזולתו. ואמנם אע"פ שלא פירש משה הענין הזה העתיד להיות, הנה רמז עליו בסוף שירת הים, באמרו ה' ימלך לעולם ועד, והוא מסר הענין בעל פה לאנשי סודו, למען תתפרסם האמונה הזאת בקרב העם, כשיהיו מוכשרים לקבל אותה.

3 נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, יהיה כאלו ההר ההוא עומד בראש ההרים, שכל ההרים עומדים תחתיו, ופירושו ונשא מגבעות, שיהיה כאלו הוא גבוה משאר גבעות, באופן שיהיה נראה למרחקי ארץ, ופירוש כל זה הוא ונהרו אליו כל הגוים, שכל הגוים ילכו לבית ה' אשר בירושלם, כאלו ממקומם יראו אותו מפני גובהו ויתאוו ללכת אליו. כך הוא דרך ישעיה לרמוז הענינים תחלה דרך משל וחידה, ואח"כ הולך ומפרש הנמשל, כגון למעלה מכף רגל ועד ראש אין בו מתם וגו', ואח"כ מפרש ארצכם שממה, וכן כספך היה לסיגים, ואח"כ מפרש שריך סוררים, וכן ואצרוף כבור סיגיך ואח"כ מפרש ואשיבה שופטיך כבראשונה, אף כאן המאוחר בפסוק מפרש מה שלפניו.

4 ויורנו מדרכיו, מקצת דרכיו, והכוונה על המצות שאינן מיוחדות לישראל בבחינת היותם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל הן דרכי צדקה ומשפט, אשר יעשה אותן האדם וחי בהם, כטעם ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

5 ונלכה, באופן שנדע ארחותיו ונוכל ללכת בהן.

6 תצא תורה, הוראה ולימוד, לא דת וחק, והטעם כי ברצונם ילכו העמים בדרכי ה', בלא מי שיכריחם.

7 ושפט, והוכיח, האל שאמרו עליו ויורנו מדרכיו, הוא שישפוט ויוכיח, וזה אמנם על ידי בן אדם, והוא המלך המשיח או הכהנים והנביאים אשר יהיו בימים ההם, כי דבר ה' לא יוודע כי אם על ידי נביא. ולפעמים אומרים שהאל שופט, והכוונה עשיית המשפט בפעל, כמו שפטני אלהים וריבה ריבי תהלים מ"ג א', וזרועי עמים ישפוטו ישעיה נ"א ה', זרועי דוקא; אבל כאן מדבר במשפט בדבור בלבד, כהוראת מלת הוכיח, וכמו שמבואר מכל המשך הענין, א"כ צריך שיהיה שם איש או אנשים שיגידו רצון האל ומשפטו. והנה כל זה נבואה לעתיד, כי וכתתו חרבותם לאתים לא נתקיים עדיין.

8 בית יעקב, ואחר שהגוים כלם עתידים לחמוד הטובה הזאת אשר היא עתה בידכם, לכו ונלך לאורה ונתענג מזיוה.

9 כי נטשתה עמך, עזבת מעשה עמך, מה שהיית בו לעם מיוחד, ורצית להדמות לשאר העמים. כן פירש רבנו סעדיה גאון בתרגומו הערבי, וכן היא דעת ר' משה הכהן הביאו ראב"ע, וכן היא ג"כ דעת רש"י בדבר אחר הנמצא בקצת נסחאות, ובנביאים כ"י על קלף שבידי עם רש"י ותרגום נכתבו קודם שנת קי"ח כתוב הפירוש הזה ולא האחר, וזה לשונו. כי נטשתה עמך בית יעקב, כי עזבת מעשה עמך, מעשה הטוב שעל ידו נהיית לעם אתם בית יעקב עכ"ל, וקרוב לזה תרגום יונתן, וכן היא ג"כ דעת יוחן דוד מִיכֵילִיס. ורחוק הוא שיהיה הדבור מוסב אל השכינה, ושידבר בפורענות קודם שידבר בספור העונות, ובפרט כי לא יטוש ה' את עמו, ואם יעשה זאת, הלא תהיה הגדולה שבכל הפורעניות, ואיך יזכיר אותה בתחלת דבריו? גם אין טעם לפי זה למה הסב הדבור אל האל, אחר שהיה מדבר אל העם בית יעקב לכו ונלכה, אבל לפירושי אחר שאמר אל העם לכו ונלכה וגו' כי נטשתה וגו/ הסב פניו מהם בחמה, ואמר בלשון נסתר כי מלאו מקדם וגו'. והנה לפירושי לא היתה תיבת נטשתה ראויה לרביע, אלא למהפך, כי מלאו, מלא הוא תרגום של שאב, והטעם דבקו במנהגי בני קדם ארם ומימיהם שאבו להם לודוביקוס de Dieu, כטעם אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות ירמיה ב' י"ג; וכל שאר הפירושים דחוקים מאד. ולשון מלוי להוראת השאיבה נוהג בלשון משנה, כגון מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין כתובות דף י"ד ע"ב, וכן בהלכות פרה אדומה אומרים ממלאין מי חטאת, אלא שבלשון חכמים אומרים ממלאין בפיעל וכאן בישעיה לפי הניקוד הוא בבנין הקל, על דרך הארמי ממש, כי לשאוב ברא' כ"ד כ' תרגומו למימלי, שהוא ודאי בנין הקל.

10 ועננים כפלשתים, והם גם כן מעוננים כמו הפלשתים. ואחר שהזכיר שלמדו מהארמיים היושבים למזרח ארץ ישראל, אמר שלמדו גם מן הפלשתים שהיו למערב א"י, על דרך ארם מקדם ופלשתים מאחור למטה ט' י"א, לומר שלמדו הרע מכל הגוים אשר סביבותם.

11 עונן או מעונן ידוע שהוא אחד ממיני המכשפים, ולא נתברר ענינו, ולא גזרת המלה. חכמים פירשו לשון עין, ואמרו זה האוחז את העינים וקצת אחרונים אמרו אלו בעלי עין הרע, ור' עקיבא פירש לשון עונה. ואמר זה המחשב עתים ושעות, ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח סנהדרין ס"ה, ורא"בע פירש לשון ענן שמסתכל בצורות הנראות בעננים, וקצת מן האחרונים פירשו מן גנן, ענין כסוי והסתר, כלומר חכמה נסתרת על דרך בלטיהם; ודעתי נוטה לחשוב שעקר המלה ענין זמרה, מלשון קול ענות אנכי שומע שמות ל"ב י"ח, וכפל הנו"ן הוא במקום הדגש; וכן בשאר לשונות נקראו הכשפים בשמות המורים זמרה בלשון רומי incantatio, ובלשון צרפת charme ועיין למטה נ"ז ג.

12 ובילדי נכרים ישפיקו, לשון אם ישפוק עפר שמרון מלכים א' כ' י', בכל ענין המצטרך להם לוקחים אנשים מן האומות, ומעשה ידיהם מספיק להם, ואם יהיו הדברים ההם עצמם נעשים על ידי ישראל לא יספיק להם, כי לרוב דבקותם במנהגי האומות נראה להם שאין שום דבר נעשה כהוגן אם הוא נעשה על ידי ישראל; וזה דבר מצוי בכל העמים המתחילים לאהוב המותרות והלוּקסוּס. ויונתן תרגם לפי הענין. ואמר ובנימוסי עממיא אזלין. ובשנת תק"צא פירשתי מלשון ויספוק את כפיו, על דרך שפירש רש"י באיוב ל"ד ל"ז בינינו יספוק, לשון רוב דברים והשמעת קול, ופירשתי כשהם מדברים באנשי הנכר הם מדברים בעליצות ובשמחה ובקול שאון, להרים קול בשבחם; ולפי זה אין טעם להפעיל. ורוז' וגיז' פירשו מענין תקעת לזר כפך משלי ו' א', שכורתים עמם ברית ומתחברים עמם, ואף אם תהיה זו הוראת ישפיקו, הנה אין מקום לב"ית ובילדי, והיה לו לומר ולילדי. ורא"בע ורד"ק פירשו ילדי נכרים, חכמות האומות וספריהם.

13 ותמלא ארצו, מאחר שעזבו מעשה עמם, הרבו להם כסף וזהב וסוסים ורכב להדמות לעמים, דברים שאסרה תורה למלך ישראל. והנה הרבות הכסף והסוסים איננו דבר רע למראה עינים, ולא היה הנביא מזכירו לגנאי, לולא היתה מצות התורה דברים י"ז י"ו י"ז ידועה משנים קדמוניות, ותאלמנה שפתי שקר גיז' האומרות כי בימי ישעיהו נכתבה המצוה ההיא בתורה. ואם היה הדבר כן למה נאסר רבוי הנשים למלך? והלא לא מצינו שנכשלו בזה לא עזיה ולא יותם ולא אחז ולא חזקיה. - והנה ישעיה מזכיר כאן מה שהיו בני דורו למדים ממנהגי הגוים, וכזה ממש הזכיר מיכה ה' ט' והכרתי סוסיך מקרבך והאבדתי מרכבותיך, והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך, והכרתי פסיליך ומצבותיך וגו'.

14 וישח אדם וישפל איש, בלכתם בדרכי הגוים ובהרבותם להם כסף וזהב סוסים ומרכבות, הם חושבים להתרומם ולהתנשא, אבל בהפך הם משפילים עצמם בתכלית השפלות, כי בלכתם אחרי האומות הם ג"כ משתחוים לאלילים מעשה ידיהם, ומה שפלות גדולה מזו? ורד"ק ואחרים פירשוהו לפורענות, שהאל ישפילם, ולא יתכן, כי איך יזכיר הפורענות בלשון עבר, ואח"כ יאמר בוא בצור והטמן בעפר, כאלו עדיין לא התחילה, כאשר באמת עדיין לא התחילה בשעה שאמר ישעיה החזון הזה, שנראה שאמרו בתחלת ימי אחז.

15 ואל תשא להם, כטעם ואל תרא ביום אחיך עובדיה י"ב וחבריו, שענינם לא היה לך לראות ולעשות כך וכך, וכן דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו שמואל ב' כ' י"ח היה להם לדבר ולשאול; והנה הנביא מדבר עם האל ואומר, לא היה לך להיות נושא לעם הזה כשהתחילו להדמות לגוים, כי אז לא היו מוסיפים לחטוא כל כך, וכל מה שעשו לא עשו אלא מרוב טובה שהשפעת להם בימי עזיהו ויותם. ורש"י פירש ידעתי כי לא תסלח להם, ולפי זה היה לו לומר ולא תשא להם, אך מלת אַל לא תבא כשהכוונה להודיע מה שעתיד להיות, אלא כשהמדבר מגיד תשוקתו וחפצו שלא יהיה הדבר ולא יבא.

16 בוא בצור, אחר שדבר עם האל, הופך פניו לישראל, כאלו ה' השיבו כן דברת, לא אשא עוד להם, ואענישם, והוא בא ומיעץ אותם להחבא מפניו.

17 הדר גאונו, הדר קרוב לפחד, ועקר הוראת המלה שאדם נרתע לאחוריו הדר ענין חזרה בארמי, ועיין מה שכתבתי בבכורי העתים תקפז, עמוד 161. וגאון הושאל על כח הפועֵל בְעָצמה, ואין לעמוד בפניו, כמו בגאון גליך איוב ל"ח י"א, בגאון הירדן ירמיה י"ב ה', וכן במשקל אחר בגאות הים תהלים פ"ט ט'; וכן גאון ה' ענינו קרוב לעז ה', כמו שמצאנו ועמד ורעה בעז ה' בגאון שם ה' אלהיו מיכה ה' ג', ואין גאון ה' כמו כבוד ה', כאשר חשבו המתרגמים והמפרשים.

18 שָפֵל פעל עבר, והתאר שָפָל;ובא הפעל בלשון יחיד מוסב לגבהות, כמו שאמר אח"כ ושח רום אנשים רד"ק ואע"פ שגבהות לשון נקבה, אמר שפל לשון זכר, כמו שאמר בפםוק י"ז ושח גבהות האדם. וגיז' אומר כי שפל חוזר לאדם, ותלמידי דוד חזק אומר כי הו"יו שבמלת ושח עומדת במקום שתים, עיצי גבהות אדם שָפֵלוּ. ושח וגוי עיין מה שכתבתי במשתדל על קצתי בחיי, בראשית כ"ז מ"ו.

19 ונשגב, יוודע שהוא נשגב, וְשֶגַאֲוַת אדם שקר; כלומר יבינו כי לא הועילו אבל הזיקו לעצמם, כשהתגאו בעשרם ובקשו להדמות לשאר עמים המתגאים בהבלי תבל.

20 כי יום, יום ה' איננו בכל מקום כדעת רוז' וגיז' יום הדין הגדול לכל באי העולם באחרית הימים, ואף כאן אין הכוונה עליו כדעת רש"י ורד"ק בשום פנים, אבל כל זמן שיפקוד ה' על גוי מן הגוים, או על איש מן האנשים, לשלם לו כגמולו, הוא יקרא יום ה'. אמר בנבואה על מפלת בבל בימי כורש הלילו כי קרוב יום ה' למטה י"ג ו', וכתוב לא עליתם בפרצות ותגדרו גדר על בית ישראל לעמוד במלחמה ביום ה' יחזקאל י''ג ה', ועל מפלת מצרים ביד בבל כתוב כי קרוב יום וקרוב יום לה' שם ל' ג', וכן כאן אין היום אלא על הגאים שבישראל, והוא בימי אחז, שהושפלה גאוותם על ידי מלחמות ארם וישראל, ואח"כ בימי חזקיה שהסיר האלילים והשיב העבודה על מכונה.

21 ושפל, שישפל. ראב"ע ורד"ק, כלו' ה' גזר על כל גאה ורם ועל כל נשא, שישפל, וכן תרגם יונתן. ודע כי טעות נפלה בטעמים, וראוי להיות וע֥ל כל־נש֖א במרכא טפחא, וכן הוא בדפוס ברישא שנת רנ"ד. הן אמת כי עדיין אין טעמי הכתוב הזה מדוייקים, כי באמת לא היה הפסוק ראוי לאתנח כלל, או היה ראוי שיבא האתנח בתיבת נשא על־כל־גא֥ה ור֖ם וע֣ל כל־נש֑א. אך זה אחד ממשפטי הטעמים, כי תהיה הקריאה כבדה על הקורא, וגם לא תנעם לאזן השומעים, אם תהיינה כל תבות הפסוק רהוטות זו אחר זו עד התיבה הקודמת לאחרונה, ורק בסוף הפסוק תהיינה שתי הפסקות גדולות סמוכות זו לזו, אחת בסוף הפסוק ואחת בתיבה שלפניה. לפיכך כשאין מקום לטעות בהבנת הענין חולקין הפסוק לשני חלקים, ונותנין האתנח באמצע או קרוב לאמצע, אע"פ שבאמת לא היה מקומו אלא סמוך לסוף הפסוק; כמו בעצם היום הזה בא נח ושם וחם ויפת בני נ֑ח ואשת נח ושלשת נשי בניו אתם אל התבה. בראשית ז' י"ג, וכן את צאנם ואת בקרם ואת חמריה֑ם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו. שם ל'ד כ"ח, וכן וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועז֑ים ועורות אילים מאדמים ועורות תחשים הביאו: שמות ל"ה כ''ג.

22 ועל כל ארזי וגו'. הכל משל על בני אדם הגדולים והמתגאים בעשרם ובתקפם, ואין הכוונה כדעת רד"ק להזכיר הדברים אשר יתגאה האדם בהם, כי לא יתגאה האדם בהרים ובגבעות ובארזים ואלונים, אבל יתגאה ברוב עשרו ורב בניו ובכל מה שלא נזכר כאן. והאמת כי דימה החשובים בבני אדם לארזים ולהרים ולכל הדברים היותר חזקים וגבוהים ונכבדים, ועל דרך שאמר למעלה כי יבושו מאלים, והיה החסון לנעורת; ומפני שהתגאו בעשרם והצלחתם. הודיעם כי זה יהיה סבת מפלתם, ואז לא יוסיפו לגבהה עוד.

23 אניות תרשיש, כל האניות הגדולות ההולכות למרחקי ארץ נקראו כן, על שם האניות העשויות ללכת תרשישה, שהיתה רחוקה הרבה מארץ ישראל עיין למטה כ"ג א', והיו גדולות וחזקות.

24 שכיות החמדה, נראה לי כדעת יונתן ור"שי בירניות נחמדות ויקרות, וכן וכחומה נשגבה במשכיתו משלי י"ח י"א הון עשיר העומד במשכיתו בארמונו ובביתו הוא מעוז לו כחומה נשגבה.

25 ושח גבהות האדם, כלל שאחר הפרטים, עם פירוש מה שאמר תחלה דרך משל, כלומר כל זה שאמרתי, הכוונה שתשפל גבהות האדם והגבוהים ישפלו ויכירו כי גאותם ורדפם אחר גדולות הע"הז גרמה להם המפלה, וידעו כי ה' לבדו נשגב, בהענישו הגדולים והגאים אשר מרו בו.

26 והאלילים כליל יחלף, מהאלילים יחלוף ויאבד הכבוד כליל. לשון כלילא שהוא בארמי עטרה, והוא כטעם הסיר המצנפת והרים העטרה יחזקאל כ"א ל"א, כעוף יתעופף כבודם הושע ט' י"א. והנה לא הזכיר כאן כריתת האלילים, מה שלא יהיה אלא לעתיד לבא, אבל אמר שיחלוף כבודם, כי לא יושיעו לישראל בעת צרתם, ויצטרכו להשליכם ולעזבם. והנה אם היה יחלוף חוזר אל האלילים, היה לו לומר יחלופו; ואם היה חוזר לאל שיכריתם, הי"לל יחליף, כמו תחליפם ויחלופו תהלים ק"ב כ"ז, כי לא מצאנו חלף פעל יוצא בענין השמדה, אלא בענין דקירה מצד אל צד, כמו וחלפה רקתו שופטים ה' כ"ו, ושם איננו זז מענין עֲבָרָה, מחצה רקתו ועברה בתוכו ביתד; אף כאן איננו זז מענין עברה, יעבור ויסור הכתר מהאלילים. האלילים הוא Nominativus absolutus על דרך האל תמים דרכו תהלים י"ח ל"א, וכליל חסר הכנוי, והיה משפטו כְּלִילָם, וכמהו לדעת קצת האויב תמו חרבות שם ט' ז' משפטו חרבותיו. ונראה לי כי גם ר' יהודה הלוי היה מפרש כליל יחלף ענין עטרה, כי בציון הלא תשאלי אמר יִשְנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל אמר כְּלִיל בשוא, לעשותו סמוך, כליל עטרת כל ממלכות האליל ישנה ויחלוף. ומלת כליל מצאנוה בסדר התפלות, כליל תפארת בראשו נתת.

27 לערץ הארץ, דומה לשרש רעץ, תרעץ אויב שמות ט"ו ו', ושניהם קרובים לשרש רצץ, ובארמית רעע, וכפרזלא די מרעע כל אלין דניאל ב' מ' ובלה"ק תרעם בשבט ברזל תהלים ב' ט', כלם לשון שבירה, ומזה פעל עומד אל תערץ ואל תחת יהושע א' ט' ענינו אל תִשָבֵר, ועיין למטה ח' ט'.

28 להשתחות לחפר פרות, המלות האלה צריכות להדבק זו לזו, והטעם ישליך האדם את אליליו אשר עשו לו, ולא ישתחוה להם, כי יראה שלא יושיעוהו, אבל ילך להשתחוות לחפרפרות ולעטלפים, הם שרצים השוכנים בחורי עפר, ואמר להשתחוות דרך לעג, כי במקום שהיה משתחוה לאלילי זהב וכסף יצטרך להשתחוות לשרצים, כלומר להחבא בחורים אשר חפרו, וכמו שמפרש והולך לבא בנקרות הצורים וכו'.

29 חפרפרות הוא כנוי לשרץ הנקרא talpa מויל וואורף החופר חפירות בארץ. ואולי עקר שמו חלד וכן שמו בסורי וערבי משרש חלד שענינו בלשון סורי חפר ונכנס ומזה בדיני השחיטה חלדה, ויהיה חפרפרות שם כנויו, על שם שהוא חופר בקרקע, והנה חפרפרות היא בלא ספק תבה אחת, אבל בעלי הצקוד מצאוה בספריהם שתי תבות, ונקדו לחפר בחולם כאלו הוא מקור, והראוי לַֽחֲפַרְפָרוֹת, בפלס ירקרקות אדמדמות גם רש"י מפרש חפרפרות טלפ"א, אך לדעתו הם כאן צלמי עבודה זרה, וכן נראה דעת המתרגם פי' שני הכתוב בר"שי איננו בנביאים כ"י שלי; גם ראב"ע עושה חפרפרות תבה אחת. ור' יונה ור' שלמה פרחון פירשו עוף המנקר הפירות. והם לא ידעו כי אין פרי מתרבה בלשון מקרא. ורד"ק פירש לחפור חפירות, ישליך האלילים למקום שיחפרו שם חפירות. ורוז' וגיז' מפרשים חפרפרות מלה אחת, אלא שהם מחזירים אותה למלת ישליך, כרד"ק, והוא רחוק שבעת הניסה יהיה להם פנאי ודעת צלולה להשליך האלילים באותם המקומות דוקא, מלבד כי מאחר שהשרצים האלה שוכנים בחורים, צריך חפוש למצוא אותם, ועוד שאין זו השלכה, אלא גניזה. והעטלף גם הוא שרץ הדר בחורים, ויוצא משם בלילה, וכל ימי הסתו נשאר שם נרדם עם כל משפחתו, ואיננו ממין העופות, כי הוא מוליד חיים, אבל הוא מעופף בעור שברגליו, והעם תועים בו וחושבים שהוא עוף, ולפיכך הזכירתו התורה ויקרא יא ודברים י''ד בסוף כל העופות. והנה לפירושי כך היה ראוי להטעים: א֣ת׀ אליל֣י כספ֗ו ואת֙ אליל֣י זהב֔ו אש֥ר עש֖ו ל֑ו - המליצה הזאת, ישליך האדם את אלילי זהבו כדי ללכת ולהשתחוות לשרצים החופרים בארץ, היא מליצה נפלאה להורות עוצם השפלת הגאים בעלי הכסף והזהב, אשר כספם בחוצות ישליכו, ויבקשו מנוס אצל הפחותים בבעלי חיים; והיא מליצה נפלאת כל כך, שלא היה גם אחד מהמון המפרשים והמתרגמים שירד לסוף כוונתה.

30 לבא בנקרות, זהו פירוש מה שאמר להשתחוות לחפרפרות, שאינו אלא משל על בואם בנקרות הצורים, לא שיבאו ממש בחורי העטלפים, וכן דרך ישעיה לרמוז תחלה בדרך אידה, ואח"כ מפרש.

31 חדלו לכם, דבק למטה, כדברי רא"בע, והוא חלק שני מהחזון.

32 חדלו לכם מן האדם, חדלו לבטוח באדם, כטעם מבינתך חדל משלי כ"ג ד' שהוא כמו ואל בינתך אל תשען שם ג' ה', ומלת לכם ענינה להנאתכם ולטובתכם.

33 האדם, מין האדם, כלומר בני אדם, ולא מצאנו אדם על איש מיוחד חוץ מאדם הראשון, ולפיכך לא יתכן לפרש המקרא הזה לא על עזיהו שנצטרע כדעת הכורם, ולא על הנוצרי כמו שאמר היירונימוס בשם היהודים שבימיו, וכל אדם שבמקרא ענינו איזה שיהיה מהמין האנושי, ורק כתוב אחד נראה זר, האדם הגדול בענקים הוא יהושע י"ד ט"ו, ואולי קבלוהו עליהם לאלוה, ולפיכך הכתוב קוראו אדם, כלומר גם הוא אדם היה, אלא שהיה גדול בענקים.

34 אשר נשמה באפו, שחייו תלויים בנשימה שבאפו רש"י ורד"ק.

35 כי במה נחשב הוא. לא מצינו לשון נחשב נקשר עם ב', אלא עם כ' או ל', ופעם אחת עם עִםתהלים פ"ח ה'; לפיכך נראה לי לפרש כי במה, באיזו בחינה, באיזה ענין אפשר להחשיבו ולסמוך עליו, ומלת נחשב לשון חשיבות. לא לשון דמיון, כמו נבזה ולא חשבנוהו למטה נ״ג ג’, בן אנוש ותחשבהו תהלים קמ״ד ג'. והטעם: מה יש בו שראוי לו להיות נחשב? בעבור איזה דבר ראוי להחשיבו? וראוי להטעים כ֥י במ֖ה נחש֥ב הֽוא: וכן הוא בדפוס ברישא ובנביאים כ"י שבידי.