שד"ל על ישעיהו כ״ד

1 מפלת מלכות בבל בימי כורש כ"ד עד כ"ז. הנה ה' בוקק הארץ, סימן זה ושלשה שאחריו נבואה אחת הם, ורבים פירשוה לעתיד והחרבן הוא חרבן כל האומות, וקצת מהמפרשים פירשו תחלתה על גלות עשרת השבטים, והשאר לעתיד; ודעת Grotius ואחריו Paulus שכֻלה על ביאת שלמנאסר, ודעת ר’ משה הכהן ואחריו Hensler שהיא על ביאת סנחריב, ודעת Vitringa שהכוונה על זמן החשמונאים בימי אנטיוכוס איפיפאניס, וגיז' אומר שהכוונה על חרבן הבית וגלות בבל, ונפילת בבל אח"כ ושוב ישראל לארצם, ולדעתי הכל על מפלת בבל. הלא תראה כי אין הנביא בוכה ומתאונן על עם ה' כי נפלו בחרב, ולא על בית מקדשנו אשר היה לשרפת אש, אבל הוא מזכיר שוד ושבר גדול כמלעיג ושמח לאיד, והלשון עצמו ברבוי המלות המתדמות בהברה הוא נוטה אל הלעג מאל הבכי, ואח"כ כ"ה ב' סמך לחרבן זה כי שמת מעיר לגל קריה בצורה למפלה ארמון זרים מעיר לעולם לא יבנה, הנאמר בלא ספק על חרבן בבל, ואיך יתחיל בחרבן ירושלים ויסיים בחרבן בבל, ואין בין זה לזה ספור חרבן אחר. וגיז' מודה כי לא נזכר בשום מקום שיהיה החרבן הנזכר בסימן כ"ד ביהודה וירושלים, רק הביא לו ראיה ממ"ש כי עברו תורות חלפו חק הפרו ברית עולם, שנראה שהשֶבֶר הוא לעם שניתנה לו תורה; ונ"ל כי אין מכאן ראיה, כי כבר מצאנו מפורש במשא בבל י"ג שהנביא קורא הבבליים רשעים וחטאים זדים ועריצים מפני שהשחיתו תבל כלה, והנה כי עברו תורות חלפו חק הפרו ברית עולם נאמר על תורת הטבע וחובות אדם לאדם מצד שהוא אדם לא מצד שהוא בעל דת וכן דעת רא"בע, Vitringa ואחרים, והנה אמר עברו תורות בל' רבים ותורת ה' ביד משה לא נקראה בשום מקום תורות סתם, אלא תורת ה' או תורות ה' או תורה סתם, לא תורות סתם.

2 בוקק, מריק, כמו למעלה י"ט ג' ונבקה רוח מצרים בקרבו.

3 ובולקה, מחריבה רש"י, ורוז', וכן בערבי.

4 ועוה פניה, ישנה מראיתה מטוב לרע.

5 והפיץ יושביה, לא בגולה, אלא כי יושבי העיר יתפזרו כה וכה בבוא האויב.

6 והיה כעם ככהן, מקרה אחד יקרה את כלם, ככתוב כל הנמצא ידקר למעלה י"ג ט"ו.

7 כנושה, הוא המלוה, כמו והנושה בא לקחת מ"ב ד' א', או מי מנושי ישעיה נ' א'.

8 כאשר נושא בו, כאותו אשר המלוה הנזכר נושה בו רא"בע. ולפי עקר הוראת המלה הנושה הוא המלוה כשמרחיב הזמן ללוה שאינו יכול לפרוע, וממתין לו עד זמן אחר, זה טעם לא תהיה לו כנשה שמות כ"ב כ"ד, וזה ענין שרש נשא בערבי.

9 נושא, בא"לף וב"הא הענין אחד, כמו כי תשה ברעך משאת מאומה דברים כ"ד י'. וטעם שהזכיר הנושה אחר שכבר הזכיר המלוה, רש"י ור"דק ורוז' אמרו כי מלוה נופל בהלואת כסף ונושה בהשאלת תבואה ויין ושמן וכיוצא; ונ"ל כי גם בהלואת כסף נופל לשון נושה ונשי, אך טעם כמלוה כלוה מי שדרכו להלוות ומי שדרכו ללוות, וטעם כנושה כאשר נושא בו מי שהלוה ועדיין לא נפרע ומי שלוה ועדיין לא פרע את חובו. הלוה יקרא לוה גם אחר שפרע, וכן המלוה יקרא מלוה גם אחר שנפרע, וזה טעם ועבד לוה לאיש מלוה; אבל נושה אינו אלא קודם הפירעון.

10 הבוק והבוז, מקור נפעל מן הכפולים.

11 אבלה, כאדם השרוי באבל.

12 נבלה, כעלה נבל.

13 תבל, נאמר על בבל לבדה, כמו ופקדתי על תבל רעה י"ג י"א, ואולי הזכיר כאן תבל להיותו לשון הנופל על לשון אבלה נבלה.

14 מרום עם הארץ, החלק היותר נכבד ונעלה אשר בעם.

15 והארץ חנפה, כמו ותחנף הארץ בדמים תהלים ק"ו ל"ח, ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ויקרא י"ח כ"ה, ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו במדבר ל"ה ל"ג, שרש חנף ענינו השחתה והפסד, ותאר חנף ענינו איש נשחת ורע מעללים, והנה והארץ חנפה ענינו נשחתה ונפסדה, כלומר שלא תתן את יבולה, וכמו שמפרש אבל תירוש וגו' וכמפורש בירמיה ג' ב' ו"ג ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך וימנעו רביבים ומלקוש לא היה; אלא שכאן בישעיה אין ענין אבל תירוש אמללה גפן כמשמעו, אלא משל על מפלת העם ביד אויב.

16 ברית עולם, הם החוקים והתורות הטבעיות הקושרות האדם עם האדם בקשר האחוה גם אם לא ידעו זה את זה מתמול שלשום, והיא ברית אשר לא כרתו אותה בני אדם זה עם זה, אבל מעולם היא ובתולדתם היא; ומצאנו ברית אצל חק כמו כאן להורות על תורות הטבע. אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ירמיה ל"ג כ"ד.

17 אלה, קללות שהנגזלים והעשוקים מקללים את הגוזלים ועושקים אותם, כטעם את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו מ"א ח' ל"א.

18 ויאשמו, כמו גם עדרי הצאן נאשמו יואל א' י"ח.

19 חרו, מן חרר, כמו ועצמי חרה מני חרב איוב ל' ל' והמלה מלעיל, וכן רד"ק בספר השרשים הביאה בשרש חרר, לא בשרש חרה, ובמנחת שי וקצת דפוסים אחרים נכתב בפשטא אחד והוא טעות.

20 אבל תירוש אמללה גפן, היין הוא מעט, ודרך מליצת השיר אומר שהוא אבל ונעצב על זה, וכן הגפן אמללה ואבלה על מעוט תבואתה, ולפיכך נאנחו כל שמחי לב; וכל זה אמנם אינו אלא משל על נפילת העם ביד אויביו.

21 ימר שכר לשתיו, על שם המשתה והשמחה שהיו אנשי בבל חוגגים בשעה שנתפשה, וכן למטה צוחה על היין בחוצות ערבה כל שמחה.

22 נשברה קרית תהו, נשברה העיר הגדולה, אשר אין ראוי עוד לקרוא לה שם גדֻלה, אלא קרית תהו, כלומר קרית שממה.

23 סגר כל בית מבוא, מפחד האויב, וכן היה בכיבוש בבל על ידי כרש, כעדות קסינופון.

24 צוחה על היין, רוב המפרשים פירשו שצווחים על חסרון היין, ויפה תמה גיז' כי בחרבן העיר לא יקוננו על אבדן היין, ומלבד זה הלא כבר אמר ימר שכר לשותיו, משמע לא שאין להם שכר, אלא שאין לבם פנוי ושמח להתענג בו, והנה בתוך משתה היין יצוחו צוחה, כי בליל שמחתם יבא עליהם האויב, ובכן ערבה כל שמחה, ערבה לשון ערב וחשך רא"בע ור"דק.

25 ושאיה יכת שער, אין הכוונה על דלתות העיר שישברו אותן האויבים כדעת גיז', כי אמר שער לשון יחיד, ושערי העיר היו בהן שתי דלתות, כטעם חומה בצורה דלתים ובריח דברים ג' ה', לפתוח לפניו דלתים ושערים לא יסגרו למטה מ"ה ב', ומלבד זה השער איננו הדלת, אך הוא הפתח, כלומר החלל, והפתח לא יכת ולא ישבר; אך הכוונה כדברי בני אוהב גר ז"ל על הרחוב אשר לפני שער העיר, והוא מקום קבוץ העם, ואמר שאפילו מקום הקבוץ יהיה שאיה. ויכת הוא כאן לשון מושאל כמו וכתתו את הארץ זכריה י"א ו' והכוונה על היושבים בה, כמו ויכום ויכתום במדבר י"ד מ"ה, ושאיה כמו שמה, כמו והאדמה תשאה שממה; והנה ושאיה יכת שער ענינו השער יכת ויהיה שממה.

26 בקרב הארץ, היא ארץ בבל, שהיא תוך העמים, טבור העמים, שכל העמים היו רצים לשם, לרוב גדולתה ועשרה ותפארתה, כה יהיה בה שיתמעטו יושביה ושתשאר שאיה ושמה.

27 כנקף זית, כמו הזיתים הנשארים בעץ הזית אחרי חביטתו, וכעוללות אחר כלות הבציר.

28 המה, שאר עמים ירנו ויצהלו כשיתגלה גאון ה' וגדולתו במפלת בבל.

29 מים ממערב לבבל, כגון א"י והארצות הקרובות לה, אשר נפלו תחת יד נבוכדנאצר.

30 על כן וגו', אחר שאמר שירונו וישמחו העמים הקרובים שנפלו תחת יד בבל, הנביא קורא גם לעמים הרחוקים שישמחו גם הם במפלת בבל ויכבדו את ה', כי רק הוא היה בכחו להשפיל ממלכה גדולה כמוה.

31 באורים, אומר אני מלשון לכו באור אשכם למטה נ' י"א, והכוונה על האקלימים החמים מאד.

32 באיי הים, הן הארצות מעבר לים הגדול והן ארצות איוורופא, והנה הזכיר דרום וצפון, ולמעלה הזכיר מערב; אבל מזרח לא הזכיר כי ממזרח יבאו לבבל השודדים, ואין צורך לומר כי הם ישמחו במפלתה, אך כוונת הצביא לצייר איך גם שאר כל העמים מלבד פרס ומדי ישמחו במפלתה.

33 מכנף הארץ, מקצה הארץ.

34 זמירות שמענו צבי לצדיק, במפלת בבל נשמע את העמים כלם שיאמרו צדיק כי טוב ואוי לרשע רע, בראותם מפלת הממלכה החטאה.

35 צבי לצדיק, חלק צבי, גורל צבי, נחלת צבי, חלק נחמד יש לצדיק, כלומר אשרי הצדיק, כי הרשע אם ירום עד שמים לסוף יפול.

36 ואומר רזי לי, הנביא מוכיח עצמו, כאומר אני חטאת עד היום כי הייתי אומר כי להיותי צדיק אין גורלי טוב אלא רע, ולא צבי לי, אלא רזי לי, לשון רזון ומחסור, כי הייתי אומר הנה הבוגדים בוגדים ותמיד בוגדים בגד של בוגדים ואין מעכב בידם, כטעם ואני כמעט נטיו רגלי וכו' כי קנאתי בהוללים וגו' תהלים ע"ג ב'.

37 ואומר, לשון זה נאמר כשהמאמר השני מתנגד אל הקודם, ודוגמתו ואני אמרתי לריק יגעתי למטה מ"ט ד'. כך פירשתי בשנת תק"צא, ועתה בשנת ת"רא נראה לי שאין ואומר כמו ואני אמרתי עיין מה שכתבתי בב"הע תק"פט עמוד 92, ובכל מקום שהכוונה אני הייתי חושב, מצאנו תמיד אמרתי, או אני אמרתי עיין למטה ל"ו ה', ולא בשום מקום ואומר, אך ואומר ענינו תמיד אמירה מאוחרת, לא קודמת למה שנזכר קודם לכן, לפיכך הנני מפרש ואמר רזי לי, כששמעתי אומרים צבי לצדיק, ואשרי הצדיק, אמרתי אוי נא לי, שעם היותי צדיק, לא יבואני רק רע כל היום, כי תמיד הבוגדים בוגדים וכו'.

38 פחד וגו', עתה הנביא משיב לעצמו, לא, לא אירא רע, כי צדיק אני וצבי לצדיק, אבל עליך יושב בבל פחד ופחת ופח; והנה כל מה שהנביא מדבר על עצמו, על לשון ישראל שבאותו הדור של מפלת בבל הוא מדבר, כי זה דרך הנביא להעמיד עצמו בדמיונו כאלו הוא עומד באותו זמן ובאותו מקום שיקרו המאורעות שהוא מתנבא עליהם.

39 והיה הנס מקול הפחד וגו', משל לקוח מתחבולות הציידים בצידת החיות.

40 כי ארבות, אין מנוס ואין מפלט, כי השוד גדול כ"כ, כאלו נפתחו ארבות השמים ובא מבול על הארץ, וכאלו ירעשו מוסדי ארץ מתחת.

41 רועה, מקור מן הקל משרש רעע בה"א נוספת, ורעע אחי רצץ, כמו תרועם בשבט ברזל תהלים ב' ט'.

42 פור, מקור משרש פרר שממנו הפר, וקרוב לו פור, שממנו הפיר, ומן פרר פירורין. והנה יקשה איך התחיל בשבירה והתפוררות וסיים בהתמוטטות שהוא פחות מזה, ונ"ל כי התחיל בהתרועעה והתפוררה מפני שכבר הזכיר וירעשו מוסדי ארץ, ומדרך הרעש, שתבקע האדמה, אבל אין זה אלא במקום הרעש, ואח"כ אמר מוט התמוטטה הארץ על הארץ כלה שמתחלת למוט ממקומה, ואח"כ תנוע כשכור.

43 כמלונה, עיין למעלה א' ח'.

44 יפקוד ה' על צבא וגו', הנביא שהיה זמן רב קודם מפלת בבל וקודם זמן גדולתה בימי נבוכדנאצר, אחר שהזכיר מפלת בבל חזר להזכיר הרעות אשר תעשה בימי הצלחתה, והנה הוא אומר כי ה' יפקוד על מלכי האדמה את עונם, ויתנם ביד נבוכדנאצר, ויהיו תחתיו זמן מה, ואח"כ יפקוד אותם לטובה, ויפיל מלכות בבל וישיב ישראל על ארצם בכבוד ובתפארת, וזו חתימת הנבואה.

45 צבא המרום, הוא צבא השמים, והוא דרך משל, ואח"כ פירש שהם מלכי האדמה, וכעין זה אח"כ וחפרה הלבנה ובושה החמה הוא משל על מלכות בבל שהיתה בין ממלכות האדמה כשני המאורות הגדולים בצבא השמים; ורוב המפרשים ורוז' וגיז' פירשו צבא המרום על המלאכים, רש"י ורא"בע אמרו להיותם שרי האומות, ודון יצחק פירש על בטול עבודת המזלות, וגיז' אומר כי הכותב שהיה לדעתו עומד בבבל למד אמונת זורואסטר שביום הדין כוכב בעל זנב יתיך את הארץ כמתכת הניתכת, ואז כל החוטאים וגם ארימאן פועל הרעות ישאו ענשם מר מאד, והוא אומר כי הנביא מדמה יום הדין של בבל ליום הדין הכללי, כדרך שקרא לבבל בשם תבל. והנה אם כדבריו. שהנביא מצייר בדמיונו יום הדין, למה הזכיר מלכי האדמה בפרט, אחר שיום הדין לכל באי העולם הוא? ואם לפי שיטתו של גיז' עלתה על דעתו של הנביא האמונה המשובשת בשתי התחלות, הטוב והרע, ולהם צבא טוב וצבא רע של מלאכים עושי רצונם, איך אפוא יאמר צבא המרום סתם ולא יפרט הצבא הרע? כי אמנם מלאכי ה', שהם הטובים, לא יהיו נענשים.

46 ואספו אספה אסיר, יהיו מאוספים המלכים ההמה אל הבור כדרך אסיפת האסירים ויהיו נסגרים במסגר, והטעם שלא יזכר עוד שמם כל ימי מלכות בבל, ואח"כ מקץ ימים רבים יפקדו, יפקוד ה' אותם לטובה, כטעם יפקוד ה' את צור, וזה יהיה ע"י שיפיל מלכות בבל.

47 אספה אסיר, כדרך שאוספים האסירים, כמליצת טלטלה גבר, צנפה כדור למעלה כ"ב י"ז וי"ח.

48 ומרב ימים, אחר רוב ימים, כמו יחיינו מיומים הושע ו' ב', מימים רבים תפקד יחזקאל ל"ח ח' ועיין למטה מ"ג י"ג. וגיז' פירש אחר ימים רבים יוציאם ה' ממאסר ויביאם במשפט, וזה אמנם הוא לפי המנהג בדורותינו, אך לא היה הדבר נוהג כלל בישראל להניח החוטאים זמן מרובה במאסר קודם שיביאום במשפט, ואם אמנם זה הכרחי לפעמים בשופט בשר ודם, כשיש לו לשפוט חוטאים רבים, ולא יוכל לשפטם כלם ביום אחד או בימים אחדים, הנה אין ספק כי יהיה זה עול גמור אצל השופט העליון ב"ה.

49 וחפרה הלבנה וגו', משל על הצלחת האומה בתחלת בית שני, בהיות ישראל בלי מלך אלא מתנהגים בעצת הזקנים בעם המושלים על פי התורה ומחזירים עטרה ליושנה, ובמלוך התורה הנה ה' הוא המלך.

50 הלבנה והחמה. משל על מלכות בבל.

51 ונגד זקניו כבוד, ע"ד כי טוב נגד חסידיך תהלים נ"ב י"א, כי רעה נגד פניכם שמות י' י', כלומר זקניו עתידים לנחול כבוד.