שד"ל על ישעיהו י״ז

1 נבואה בתחלת ימי אחז, על גלות ארם וקצת מישראל ראובן וגד. משא דמשק, התחיל בדמשק וסיים בישראל, כי עקר הנבואות שעל ,העמים אינו אלא בעבור הצטרפות שיש להם בעניני ישראל, ונאמרה הנבואה הזאת בתחלת ימי אחז, כשהתחבר רצין מלך ארם עם פקח מלך ישראל לבוא על יהודה, והנביא מתנבא על מה שהיה תגלת פלאסר עתיד לתפוש את דמשק ולהגלות יושביה, ופול היה עתיד להגלות ראובן וגד.

2 מוסר מעיר, ממדרגת עיר, כמו ויסירֶהָ מגבירה מ"א ט"ו י"ג.

3 מעי, לשון עי השדה מיכה א' ו', והוא לשון הנופל על הלשון עם מעיר הכתוב לפניו.

4 ערי ערער, שתים ערים היו בעבר הירדן הנקראות בשם ערוער, אחת לגד ואחת לראובן, שנאמר יהושע י"ג ויתן משה למטה בני ראובן וכו' מערוער אשר על שפת נחל ארנון, ואח"כ ויתן משה למטה גד וכו' וחצי ארץ בני עמון עד ערוער אשר על פני רבה, והנה אחשוב כי כמו שאומרים נְהַר פרת בסמיכות, והכוונה הנהר הנקרא פרת, כך היו אומרים ערי ערוער, והכוונה הערים הנקראות ערוער, והכוונה על גלות ארץ ראובן וגד, והזכיר ערי ערוער להיות שְמָן סימן קללה וחרבה, כמו ירמיה נ"א נ"ח חומות בבל הרחבה ערער תתערער.

5 ושאר ארם, נ"ל שאין שתי המלות האלה חוזרות למעלה כמו שהוא לפי הטעמים, אך פירושו כי שאר ארם ישפל וישוח כדרך שישפל כבוד בני ישראל, וכן פירש דון יצחק, וכן תרגם יונתן, וכן נראה דעת ראב"ע.

6 יהיו, שאר הוא שם כולל ויפול בו לשון רבים, כמו שארית ישראל לא יעשו עולה צפניה ג' י"ג. ואמנם הקדמונים שיסדו הקריאה בטעמים לא רצו לחבר ושאר ארם עם ככבוד בני ישראל יהיו, כי מלת ארמי או ארמאי היתה בימיהם כנוי לכל עובד אלילים כמו במשנה, מגלה פרק ד', ומזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא, וכן בתלמוד פסחים קי"ב ב', ואל תשב על מטת ארמית, וגם הסוריים אחר שקבלו תורת הנוצרים קראו לכל עובד אלילים אַרְמָיָא, לפיכך לא רצו להשמיע להמון שהארמיים יהיו ככבוד בני ישראל, כי היה אפשר שיחשבו השומעים כי עוד יבא יום שעובדי כוכבים ומזלות יהיו חשובים כישראל, ולפיכך התקינו לחבר ושאר ארם למעלה ולא למטה והמתרגם שהיה בידו לתקן הענין בתוספת מלות, אמר ושאר יחידאין מארם ויקיריהון וע"י התוספת הזאת אולי נתכוון שיבינו ההמון שהכוונה על היחידים שיניחו ע"ז שלהם, וכן למטה בפסוק ו' אמר יחידאין צדיקיא, וכמו ששם אמר יחידיא על הצדיקים שבישראל, כך כאן אחשוב שאמר יחידיא על הגויס המתגיירים, או שיקיימו שבע מצות בני נח.

7 ידל, יהיה דל כלומר כחוש ורזה כמו דלות ורעות תאר בראשית מ"א י"ט, מדוע אתה ככה דל ש"ב י"ג ד'.

8 והיה, האויב יעשה ליעקב כאשר יעשה אדם לקמה בעת הקציר, שאוסף אותה אליו בידו אחת, ובזרועו האחרת קוצר השבלים, כלומר שהאויב יגבר עליהם ויתשם מעל אדמתם, ואין מציל להם מידו.

9 קציר, איננו כמו קוצר כדעת רד"ק ורוז' על משקל שריד ופליט, כי אמנם לא מצאנו משקל זה להוראת הפועֵל, כי שריד ופליט וכן נדיב הם שמות התאר ואין הוראתם הוראת בינוני פועל, ומשיח ופקיד הוראתם הוראת הפעול והוא מן הארמי פְעיל, גם לא יתכן לומר כדברי גיז' שיהיה קציר שם דבר כמשמעו, ושהוא כאן עומד במקום שם התאר, על דרך כי מרי המה יחזקאל ב' ז', שטעמו אנשי מרי, וכן כאן קציר, איש קציר; כי אמנם יאמר איש מרי על מי שהוא תמיד סורר ומורה, וכן ואני תפלה תהלים ק"ט ד' אני מתפלל תמיד, אך לא יתכן לומר איש קציר על מי שקוצר בשעת קצירה, כי אין זה תכונת האיש ומנהגו ומעשהו בכל זמן. לכך צריך לפרש והיה כאסוף האוסף או הקוצר כדברי ראב"ע בשעת הקציר את הקמה וזרועו של האוסף הנרמז במלת כאסוף שבלים יקצור.

10 והיה כמלקט, מוסיף על ענין ראשון, ומגדיל ציור הרעות שיעשה האויב ליעקב, כי יעשה כאשר יעשה העני ההולך אחרי הקוצר ומלקט שבלים אשר נפלו לארץ, ואיננו מניח אפילו שבלת אחת שלא ילקטנה.

11 עמק רפאים, סמוך היה לירושלים יהושע ט"ו ח' וי"ח י"ו לצד מערבית דרומית ומשם והלאה לצד בית לחם ופלשתים ש"ב ה' י"ח וכ"ב, וכ"ג י"ג, ויותר מזה לא ידענו מתכונת העמק הזה, ולמה הוזכר ביחוד.

12 עללות, הענבים הנשארים אחר הבציר, כי נמצא השם הזה תמיד אצל גפן או אצל בציר, אבל כאן שהוא דרך משל אין הכוונה בו אלא פליטים ושרידים סתם, שאם אין אתה אומר כן לא יצדק באמרו עוללות ואחריו כנֹקף זית.

13 כנקף זית, כִבְנֹקף זית, כמו שנשאר בשעת נקיפת הזית.

14 נֹקף, לשון חבטה, כמו ונקף סבכי היער, ובלשון חכמים אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אא"כ מכריזין עליו מלמעלה חולין ז' ב'.

15 שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, הוא פירוש למה שאמר כנקף זית, כמו שבנקיפת הזית ישארו שנים שלשה גרגרים בראש אמיר.

16 גרגרים, כך נקראים כל מיני גרעינים קטנים המתגלגלים זה על זה כמים הניגרים ארצה, ובל"ח אומרים גרגר מלח, גרגר של צרורות, גרגרי ענבים וגרגרי זיתים עיין בערוך ערך גרגר, והמלה משרש גרר הקרוב לשרש גלל.

17 אמיר, לא נמצא אלא כאן ולמטה פסוק ט', והוא מלשון יתאמרו כל פועלי און תהלים צ"ד ד', וכן בלשון ערבי Emir שר וגדול, ולדעתי נקרא בלה"ק אמיר כל אילן גבוה, וכאן הכוונה על זית גבוה, שנשארים בראשו קצת גרעינים שלא הגיעה אליהם הנקיפה.

18 ארבעה חמשה בסעפיה פוריה, חוזר למעלה אל ונשאר בו עוללות, ופוריה תאר לגפן, כמו למטה ל"ב י"ב, יחזקאל י"ט י', ותהלים קכ"ח ג', וכן פֹרָת בראשית מ"ט כ"ב.

19 בסעפיה פוריה, בסעפיה של פוריה, על דרך לשון ארמית, כמו בנו בעור, מטתו שלשלמה, עיין למעלה י"ו ד'; והכוונה בסעפי גפן פוריה נשארים ארבעה וחמשה גרגרי ענבים שהבוצר שוכח אותם.

20 בסעפיה, לשון סעיף נופל גם על זמורות הגפן, כמו שמצאנו שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה ישעיה כ"ז י', והעגל לא יעלה בראש האילן רק יוכל להשחית הגפן גם יתכן לפרש שיהיה גם ארבעה חמשה בסעפיה פוריה חוזר לזית, ויהיה הזית נזכר בלשון נקבה, כמו ירמיה י"א י"ו הצית אש עליה, אלא שכל שאר פוריה שבמקרא אינו אלא תאר לגפן, ואולי גם שנים שלשה גרגרים בראש אמיר נאמר על הגפן, ואע"פי שאין הגפן אילן גבוה, יתכן שיקרא אמיר הגפן המתנשאה למעלה, ע"י שמדלים אותה על הכתלים כטעם בנות צעדה עלי שור, בראשית מ"ט כ"ב, או סביבות איזה אילן, או יהיה טעם בראש אמיר בראש האילן הגבוה, אשר סביבותיו הגפן מודלה תלמידי מוה"רר יהודה אריה אוזימו. והנה כל זה נאמר דרך הפלגת השיר, כי אמנם אין הנבואה הזאת על גלות שְלֵמָה שגלו עשרת השבטים בימי חזקיהו, כ"א על גלות ראובן וגד בימי אחז, כי אמר ידל כבוד יעקב, לא שיאבד מכל וכל, אלא שיחלש הרבה, ואמר שישארו בו עוללות וגו', לומר כי מה שישאר מהם על ארצם לא יהיה זה מפני גבורתם, אלא שלא חש להם מלך אשור כאלו שכחם, וכל זמן שירצה ישוב עליהם ויכבשם כלם. אמנם שיאמר עוללות שנים שלשה גרגרים על ירושלים ויהודה שנמלטו מיד מלך אשור כפירוש רש"י ורד"ק רחוק הוא בעיני מאד, כי אין זה דרך כבוד ליהודה אשר בחר ה' בהם ויצילם מכל אויב, והם לא נמלטו מפני שכחה כעוללות, כי אם מאהבת הי אותם ודרך פלא.

21 תוספת בסוף י"ז ו'. ודע כי לרד"ק בשרשים פ"א סעפיה רפה כאן ולמטה כ"ז י'. ועכ"ז מצאנוה דגושה בקצת כ"י ודפוסים עתיקים ומדוייקים. ונ"ל כי סעפי הסלעים למעלה ב' כ"א ראוי להיות רפה, אחרי שמצאנו סעיף סלע שופטים ט"ו ח' וי"א ביו"ד נחה, אבל כל סעפים שענינו ענפים ראוי להיות דגוש אחרי שמצאנו סעפותיו יחזקאל ל'א ו' וסרעפותיו שם ה' בפתח וכן שְׂעִפִּים שענינו מחשבות הוא דגוש, וגם ממנו מצאנו שַׂרְעַפַּי בפתח.

22 ישעה האדם על עשהו, כטעם הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו למטה ל"א א', ענינו יפנה אל עושהו לבטוח עליו.

23 ועיניו אל קדוש ישראל תראינה, כמו הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' תהלים קכ"ג ב', והטעם תהיינה עיניהם מייחלות אליו. וכל זה אמנם נאמר על אחז, שהיה אומר כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני ד"ה ב' כ"ח כ"ג, ובנפול מלך ארם היה לו להבין כי שקר בימינם. והנה כוונת הנבואה כי המאורעות אשר יקרו יוכיחו לכל בעל שכל שאין לבטוח רק בה' לבדו, ואין הכוונה כי כן באמת יבין אחז הדבר הזה מה שלא נתקיים, רק שהאדם במה שהוא אדם בעל שכל יוכל להבין ולהכיר האמת, לא שהאל יכריח בחירתו.

24 אל המזבחות מעשה ידיו, מצות ה' היא שלא יהיה לישראל אלא מזבח אחד, והם ובפרט בימי אחז עשו להם מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ד"ה ב' כ"ח כ"ד כ"ה, והמזבחות האלה אשר אינם על פי התורה, הם נקראים מעשה ידיו, אע"פי שגם בית המקדש והמזבח אשר בו, גם הם מעשה ידי אדם, אך הם בצווי האל. ורד"ק פירש המזבחות העשויים לאלילים מעשה ידיו.

25 והאשרים, מצאנו בתורה לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך דברים י"ו כ"א, כי את מזבחותם תתצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרתון שמות ל"ד י"ג, מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש דברים ז' ה', ופירשו רבותינו שהוא אילן הנעבד, וכן המתרגמים הקדמונים תרגמו אילן או יער, וכן פירשו המפרשים, וקצת מחכמי העמים הוסיפו שהיו מקדישים יער לאלילת הכנענים הנקראת עשתורת, ותחת האילנות ההם היו הנשים מפקירות עצמן לזנות לכבוד האלילה ההיא, ויש אומרים שהיא הלבנה, ויש אומרים שהיא כוכב נגה. וקצת מן האחרונים, וגיז' ואחריו רבים, אמרו כי אשרה אינו אלא שֵם האלילה הנקראת עשתורת, ופירשו אשרה מלשון אשרי האיש, להיות כוככ נגה אליל ההצלחה Fortuna, ואמרו כי אשרים ואשרות אינם אילנות ויערים, אך הכוונה בהם פסילי עשתורת. וראייתם היא מה שמצאנו נביאי הבעל ונביאי האשרה מלכים א' י"ח י"ט, כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה מ"ב כ"ג ד', שנראה מזה כי האשרה היא עבודה זרה כמו הבעל; וכן מסתייעים ממה שמצאנו ויעבדו לבעל ולעשתרות, נראה כי אשרות ועשתרות דבר אחד הם; וכמו שמצאנו לבעל ולאשרה, נביאי הבעל ונביאי האשרה, כן מצאנו את הבעלים ואת העשתרות ש"א ז' ד' וי"ב י' - אבל פסוק לא תטע לך אשרה כל עץ עומד מנגד לפירוש זה, וגיז' משיב שהכוונה לא תקים לך פסל עשתורת, ומביא לסיוע ויטע אהלי אפדנו דניאל י"א מ"ה המוכיח שלשון נטיעה נאמר גם חוץ מנטיעת האילנות; ולא אמר כלום, כי לשון נטיעה נופל באהל מפני שיתדותיו תקועות בקרקע כעץ הנטוע, וכן וכמסמרות נטועים קהלת י"ב י"א הכוונה על יתדות האהל התקועות בארץ, וכן לנטוע שמים ישעיה נ"א י"ו פירש גיז' עצמו באוצרו, שהמליצה לקוחה מיתדות האהל, כי השמים הם כאהל; אבל בהקמת הפסילים לא מצאנו לשון נטיעה, ואחר שהכתוב אומר לא תטע לך אשרה כל עץ, אין ספק שהכוונה נטיעה ממש. גם מצאנו ונתשתי אשיריך מיכה ה' י"ג, ולשון נתישה נאמר על עקירת הנטיעות, כמו אמך כגפן יחזקאל י"ט י', ותֻתש בחמה לארץ השלכה שם י"ב, והפכו לשון נטיעה, כמו ואת אשר נטעתי אני נותש ירמיה מ"ה ד', וגם בלשון מושאל אינו נאמר אלא על עקירת דבר אשר הוא כמו תקוע באדמה, כגון על גלות יושבי הארץ אשר הם כנטועים באדמתם, כמו ויתשם ה' מעל אדמתם דברים כ"ט כ"ח, ונטעתי אתכם ולא אתוש ירמיה מ"ב י'; וגיז' משיב כי לשון נתישה איננו מיוחד להוראת העקירה evellere, אך יפול גם כן על ההריסה diruere, אך לא הביא שום ראיה מן הכתוב, ולא הבין או עשה עצמו כאלו לא הבין כי כל דבר שנאמר בו נתישה, אע"פ שאיננו אילן, הוא דבר שנופל בו דרך מליצה לשון נטיעה. וכן ספור גדעון שופטים ו' מוכיח כי האשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא שהיתה עבודה זרה בפני עצמה, כי הבעל לבדו נזכר שם כאלוה האתם תריבון לבעל, ויקרא לו ביום ההוא ירבעל לאמר ירב בו הבעל. ואין להשיב כי לאהבת הקצור אמר תריבון לבעל, ולא אמר תריבון לבעל ולאשרה; כי הנה אנשי העיר אמרו אל יואש הוצא את בנך וימות כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו, ואם היו הבעל והאשרה שני אלילים היה להם לקצר ולומר וכי כרת האשרה, ובאמרם וכי כרת האשרה אשר עליו, משמע בלא ספק כי כריתת האשרה אינה מרידה באשרה עצמה, אבל היא תוספת זלזול בכבוד הבעל, ושהאשרה היתה על מזבח הבעל לכבוד הבעל, ולא כע"ז בפני עצמה. על כן נ"ל שאין להכחיש כי תחלת הנחת מלת אשרה היתה להורות אילן ויער הנטוע לע"ז, לעשות תחתיו תועבות, זנות ומשכב זכור כי ממלכים ב' כ"ג ז' נראה שגם מעשה הקדשים היה נכלל בעבודת האשרה; אבל אחר שבאו ישראל לארץ ולמדו מן הכנענים עבודת עשתורת, והתחילו לנטוע בשבילה אילנות ויערים, התחילו ג"כ לקרוא לאלילה ההיא בשם אשרה, ואמרו נביאי הבעל ונביאי האשרה. לבעל ולאשרה, וישם את פסל האשרה מ"ב כ"א ז'; וגם אמרו אשרה והכוונה על פסל האשרה, כמו ויוצא את האשרה מבית ה' שם כ"ג ו'. ונ"ל כי הרבוי אֲשֵׁרִים ענינו תמיד אילנות ויערים, כי מיכה שהיה בימי ישעיה אמר ונתשתי אשיריך, בלשון נתישה שענינו עקירת מה שהוא נטוע או תקוע באדמה; אבל אֲשֵׁרוֹת הוא שם האלילה בלשון רבים, כי כמו שאמרו הבעל והבעלים, כך אמרו האשרה והאשרות, ולפיכך ויעבדו את הבעלים ואת האשרות שופטים ג' ז' אחד הוא עם ויעבדו לבעל ולעשתרות שם ב' י"ג ועוד בשני מקומות מצאנו אשרות, ויקם מזבחות לבעלים ויעש אשרות ד"ה ב' ל"ג ג', כי בערת האשרות מן הארץ שם י"ט ג', והכוונה אלילות הנקראות כך. אבל אֲשֵׁרִים לא נזכר בשום מקום עם הבעלים, אלא עם המזבחות והמצבות והפסילים והחמנים, לפיכך איננו שֵם האלילה בלשון רבים, אך ענינו אילנות ויערים. רק פעם אחת מצאנו בד"ה ב' כ"ד י"ח ויעבדו את האשרים ואת העצבים, וידוע כי ספר ד"ה איננו מדוקדק הרבה בלשונו.

26 והחמנים, מענין חמה, כלומר שמש. רש"י ויקרא כ"ו ל' פירש מין ע"א שמעמידין על הגגות, ועל שם שמעמידין בחמה, קרויין חמנים; וכן ביחזקאל ו' ד' כתב מין צלמי ע"א העשויים על הגגות לחמה; ורא"בע ויקרא כ"ו ל' פירש בתים העשויים להשתחוות לשמש, ורד"ק כתב יחזקאל ו' ד' גלולים שהיו עושים עובדי החמה. ודעת גיז' ואחרים שהם אבנים לכבוד השמש, הוא הבעל, ושהבעל נקרא ג"כ חַמָן על היותו אליל השמש; ועד היום נמצאו מצבות כתוב עליהן בכתב כנעני לבעל חמן, ואומרים שהכוונה לאליל השמש; ובחרבות תדמור Palmyra נמצא מצבה כתוב עליה בלשון ארמית חמנא דנא ועלתא דנא עבדו וקרבו לשמש, כלומר שפלוני ופלוני התנדבו המזבח הזה והחמן הזה לכבוד השמש. ואמנם מה היתה צורת האבנים הנקראות חמנים, הוא ככל שאר עניני עבודת האלילים הקדמונים ענין בלתי ידוע לנו בבירור.

27 כעזובת החרש, עזובה הוא שם דבר כמו ורבה העזובה בקרב הארץ למעלה ו' י"ב, והנה אמר כי ערי מעוזו של יעקב הנזכר למעלה תהיינה שממה ועזובה כעין שממת היער, כעזובת ערי האמורי שהניח עריו חרבות בימי יהושע כמו יער, וברחו להם מפני בני ישראל והיו עריהם שממה רש"י.

28 החרש, תרגום יער חורשא.

29 והאמיר, אילנות גבוהים. וגיז' ואחרים פירשו על הלקט שמניחים בשדה בעבור העניים, וזה לא יתכן כלל, תחלה כי אין לקט ביער, והיה ראוי שיזכיר השדה לא החרש, ועוד כי המשל הזה כבר נאמר למעלה, ולמה נשנה? ועוד מפני בני ישראל אי אפשר שיהיה המכוון בו בעבור העניים, כי אין טעם מפני כטעם בעבור, ואין הכוונה בו להנאת פלוני, אלא מפחד פלוני, וגם לא שמענו שיהיו העניים נקראים בני ישראל סתם, ועוד מה שהיו מניחים בשביל העניים היו מניחים ג"כ לגר. והנה הזכיר החורש והאמיר מפני שהזכיר בפסוק הקודם את האשרים שהם יער.

30 על כן תטעי, אין הכוונה לפיכך יבואך עונש זה, שא"כ היה לו לומר לכן עיין מה שכתבתי בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קל"ז, אך טעמו שכחת אלהי ישעך ובכן נָטַעַתְּ וגו'.

31 נטעי נעמנים, נטיעות לתאוה ותענוג, כלומר עָזַבְתְּ הטוב האמתי ובִקַשְתְּ הֶעָרֵב.

32 וזמרת זר תזרענו, ותזרעי כרמך בזמורת זרים, זמורה לקוחה מארץ אחרת, והכוונה כטעם כי נטשת עמך בית יעקב, וגם על התחברם עם ארם.

33 תזרענו, שלא לכפול פעמים רבות שרש נטע, אמר לשון זריעה במקום לשון נטיעה, וגם להיותו לשון נופל על לשון זר; וצריך לפרש תזרענו ענין פזור, כי הזורע הוא מפזר הזרע, ושרש זרה וזרע קרובים; והכנוי חוזר אל השדה אע"פ שלא נזכר. ומלת תזרענו זרה בדקדוק, כי היא לנכח הזכר, והיה צריך לומר תזרעי אותו, כי הדבור הוא לנכח הנקבה; ונראה כי כן היה מנהג הלשון לומר תפקדֶנו לנכח הזכר ולנכח הנקבה בשוה, שאם היו אומרים תפקדִינו היה מתחלף עם תפקדי אותנו, ואם היו אומרים תפקדִיהו היו אומרים גם בלשון עבר פקדתיהו, והיה מתחלף פקדתְ אותו עם פקדתי אותו.

34 תשגשגי, את רואה הנטע שישגא ויגדל, כלומר תצליחי הצלחה מדומה.

35 נד קציר ביום נחלה, הנכון כדעת הכורם, שתיבת נחלה מענין נחל, וכשהנחל מתרבה ושוטף השדות נקרא נחלה, וקרוב לזה נחלה עבר על נפשנו תהלים קכ"ד ד', אלא ששם הטעם מלעיל, כי המלה לשון זכר, בעדות עבר על נפשנו האמור אחריה. והנה טעם הכתוב נטיעותיך וזריעותיך תהיינה מצליחות הפלא ופלא, ותקצרי דגנך ותעשי ממנו כרי של קציר, אך פתאום תאבד כל הצלחתך, כי כרי זה יהיה ביום שיגדל הנחל וישטוף כל תבואתך. וזה דבר מצוי הרבה בעוזבים דרכי אבותיהם כדי למצוא חן בעיני האומות, בתחלה מצליחים, ופתאום הגוים עצמם מואסים אותם, ומבינים שאין לבטוח בהם, ושאין עיניהם ולבם כי אם על בצעם, תחת כי מי שיראת אלהיו בלבו הוא נאמן בכל דרכיו וצדיק בכל מעשיו - ודע כי בקצת ספרים עתיקים כתוב גם כאן נַחְלָה בשוא נח, וכן מצא יוחן היינריך מיכיליס בשני כ"י וגם במסרה שבגליונס.

36 הוי המון, על ארם וישראל הבאים על יהודה בימי אחז.

37 הוי, התחיל לדבר עמהם לנכח, ואח"כ בפסוק הסמוך הסב פניו מהם, ודבר עליהם בלשון נסתר.

38 ישאון, מלה קשה, כי נראה היותה משרש שאה כמו כִשׁאוֹן שלפניה, והיא בנין נפעל, בעבור דגש הש"ין, וכן היא דעת רד"ק ורוז' וגיז'; אבל לא מצאנו פֹעַל שאה אלא להוראת השממה, לא להוראת השאון; ונ"ל כי המלה משרש נשא, וטעמה ישאו קול, כמו ישאו מדבר ועריו למטה מ"ב י"א, אלא שהיא בש"ין ימנית, מפני שכל השי"נין היו מתחלה ימניות, ואח"כ מפני כובד המבטא עיין שופטים י"ב נתחלפו קצת מהן לסמ"ך, ואמרו עָשָׂה במבטא הסמ"ך, תחת כי בתחלה אמרו בש"ין, ואמנם כתבו המלה בש"ין שלא לזוז מכתיבת הקדמונים. והנה מלת נשא לרוב שמושה הקלו בה המבטא ואמרו נָשָׂא במבטא הסמ״ך; ומלת שָׁאוֹן גם היא תחלת גזרתה משרש נשא, וענינה נשיאת קול, ולמיעוט שמושה נשארה במבטא השי"ן; והנה ישעיה אמר כִשְׁאוֹן גם יִשָּׁאוּן בש"ין ימנית, ובעלי הנקוד השאירו שי"ן ישאון ימנית כדי לזווגה עם שי"ן כִשְאוֹן, כי ברור הוא שהנביא רצה לעשות ישאון דומה למלת כשאון, על דרך שאמר אח"כ כהמות ימים יהמיון. ודע כי בנביאים כ"י על קלף שבידי כתוב כהמות ים גם המתרגם תרגם ימא, ומלת ישאון בשי"ן שמאלית.

39 ונס ממרחק, למקום רחוק, כמו מרחוק ברחו למטה כ"ב ג', ושיעורו ברחו למקום אשר הוא מרחוק.

40 כמץ, הוא הסובב השבולת, ומתפרד ממנו ופורח באויר בשעת דישה, כטעם כמץ יסוער מגרן הושע י"ג ג'.

41 כמץ הרים, כי בהרים הרוח יותר חזק.

42 וכגלגל, דבר קל המתגלגל באויר, ובארמי וסורי קורין לקש גִאלָא.

43 לעת ערב וכו' בטרם בקר וכו', משל על האויבים שיתפרדו פתאום ולא יוכלו להלחם על ירושלם.