ביאור שטיינזלץ על יבמות ז׳ ב

1 תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" ויקרא יד, יג, ללמד: מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח — אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח.

2 ואי ואם לא אהדריה קרא היה מחזיר אותו הכתוב, כלומר, אם לא היה לימוד מיוחד שיחזיר את האשם לכללו — הוה אמינא הייתי אומר: למאי דנפק למה שיצא וחודש בו — נפק יצא, ולמאי דלא נפק ולמה שלא יצא — לא נפק יצא והיה דינו שונה. הכא נמי כאן גם כן הוה אמינא הייתי אומר: אשת אח דאישתרא שהותרה — אישתראי הותרה, אולם שאר עריות לא הותרו כלל. ואם כן, אין להביא מכאן כל ראיה להיתר כללי.

3 אלא יש לומר באופן אחר, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כך: תיתי תבוא, תילמד סברה זו בדרך הלימוד של "מה מצינו" שהוא לימוד בדרך השוואה של פרט אחד לפרט אחר הדומה לו, מאשת אח. ונאמר: מה אשת אח מייבמה מתייבמת אף אחות אשה שהיתה נשואה לאחיו, תתייבם לו.

4 ותוהים: מי דמי האם דומה הדבר? איך אפשר ללמוד זה מזה? התם שם בהיתר היבמה חד איסורא איסור אחד בלבד הוא שהותר — איסור אשת אח, הכא כאן באחות אשתו תרי איסורי שני איסורים הם, גם איסור אשת אח, וגם איסור אחות אשה! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: הואיל ואישתרי והותר — אישתרי הותר, שכיון שהתירה התורה איסור אשת אח כשיש ייבום, הותר הדבר גם אם היה שם נוסף לכך גם איסור אחות אשה.

5 ומנא תימרא דאמרינן ומנין תאמר שאנו אומרים נימוק זה של הואיל ואישתרי והותר אישתרי הותר — דתניא שכן שנינו בברייתא: מצורע שחל יום שמיני שלו, שבו הוא נטהר מצרעתו, ומביא את קרבנותיו האחרונים למקדש, בערב פסח, ואירע לו שראה קרי בו ביום, ביום השמיני, וטבל, אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר מי שטבל כדי להיטהר מטומאתו ועדיין לא העריבה השמש נכנס למקדש להקריב, אבל זה המצורע שראה קרי וטבל — נכנס.

6 והטעם: מוטב שיבא עשה שיש בו כרת של הקרבת קרבן פסח בזמנו, וידחה עשה שאין בו כרת של כניסת טמא למקדש. שאם לא יטהר מצרעתו לא יוכל להקריבו. ואמר ר' יוחנן: לאמיתו של דבר, לפי דבר תורה אפילו איסור עשה לית ביה אין בו בטבול יום שנכנס למקדש,

7 שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים בבית ה' לפני החצר החדשה" דברי הימים ב' כ, ב. ואמרו: מאי מה פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחדשו בה דברים, ואמרו גזירה חדשה: טבול יום לא יכנס למחנה לויה שבארץ ישראל, הוא הר הבית אף שמדין תורה אין איסור בדבר.

8 ולגופה של הלכה זו שמצורע שראה קרי ביום השמיני לטהרתו שהוא ערב פסח יכול מיד לאחר שטובל להקריב את קרבן פסח ואינו צריך להמתין להערב שמש, אמר עולא: מה טעם התירו לו — הואיל והותר לצרעתו, שהרי התורה התירה לו להיכנס להר הבית ולמקדש בעודו מצורע, שהרי לא נטהר לגמרי עד לאחר הבאת הקרבן, והתורה התירה לו לבוא למקדש ולהיטהר — הותר גם כן לקרויו לכאשר הוא בעל קרי. הרי שאנו אומרים: הואיל והותר איסור אחד, אפשר להתיר לו גם שני איסורים. את הראיה הזו דוחים: מי דמי האם דומה הנחה זו שהנחנו לדבריו של עולא