רש"י על שבת פ״ב ב:א׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת פ״ב ע״א:י״ג רש"י על שבת פ״ב ע״ב:ב׳ »

1 שבת פתח ↗

הָיָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה, נִידּוֹן מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה. אֲבָנָיו וְעֵצָיו וַעֲפָרָיו מְטַמְּאִים כְּשֶׁרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְגוֹ׳״. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר כְּנִדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה״ — מָה נִדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא. אָמַר רַבָּה: ״תִּזְרֵם״ דְּאָמַר קְרָא, נַכְּרִינְהוּ מִינָּךְ כְּזָר. ״צֵא תֹּאמַר לוֹ״ — הִכָּנֵס אַל תֹּאמַר לוֹ.

2 שבת פתח ↗

3 שבת פתח ↗

4 חידושי חתם סופר על שבת פתח ↗

רש"י ד"ה נדה מטמאה במשא וכו'. דאיתקש לזב וכו'. אף הזב במשמע אותם עכ"ל והתם בע"ז פי' רש"י דנפקא לן טומאת משא בנדה דכתיב וכן הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתי' לכלי אשר נשא אותה אע"פ שלא נגעה ובלא"ה הדרך בודאי יותר נכון למילף מנדה עצמה ולא להביא עצות מרחוק בהקישא דזב וכבר הרגיש בקו' זו בעל תוס' יו"ט ז"ל ע"ז פ"ג משנה ו' וכן הק' בלחם סתרי' עוד ק' שהרי בת"כ ילפי' טומאות משא לזב ג"כ בק"ו ממשכב ומושב שלו וכן הביא הר"ש משנה ג' פ"א דכלי' וז"ל ובמשא נמי מטמא מק"ו דמשכבו וכו' עכ"ל וא"כ מדוע דחק רש"י להביא דוהנושא אותם אזב נמי קאי. הנראה בזה לע"ד. הנה נראה אף שקי"ל אין מושיבי' על ההיקש מ"מ הכא מצינו שכל עצמו של נדה אינו מטמא במשא רק מטעמא שמטמא במשכב וכן הזב דנפיק מק"ו דמשכב כדפירש"י בע"ז ובת"כ הנ"ל. א"כ איך יתכן למילף ע"ז מיני' שאינו מטמא משכבו במשא שהרי משמשי ע"ז אינם מטמאי' רק במגע כדלקמן וכה"ג הק' הפ"י בב"ק דף כ"ה ע"ב אתוס' ד"ה אמר דגז"ש הבאה מכח ק"ו לא עדיף כחה מק"ו עצמו ע"ש ומה גם שהך הקישא הוה רק אסמכתא מיהו למ"ש לעיל הוה היקש גמור מנדה והא"ש התם במס' ע"ז פי' רש"י כפשוטו דנדה נפקא לן מק"ו ממשכבה ואף בע"ז אפשר דמשמשי' מטמאה במשא וכמ"ש תוס' בסוגייתינו בשם רש"י בד"ה למשמשי' דמסבר' חצונה מטמאין משמשי' אף במסמא. משא"כ הכא דשקלינן ומסקינן דמשמשי' אינו במגע וכן פירש"י דנדה לאו דוקא מק"ו נפיק משאה אלא איכא למילף נמי מזב בהיקשא וזב נמי לא צריכנא לק"ו כי אם נכללהו בוהנושא אותם רק הק"ו פשיטא יותר מ"מ איכא למילף ע"ז בהיקש מינייהו אף שאינו עושה משכב ודו"ק:

1 היה שלו ושל ע"ז - שהיה חצי מקום הכותל של ע"ז:

2 נדון מחצה על מחצה - המחצה שלו נחשבת בארבע אמות של כניסה לפי שחייבוהו חכמים להרחיקו משלו ארבע אמות וליכנס כולו בתוך שלו:

3 שקץ תשקצנו - לשון שקץ כשרץ שאינו מטמא במשא:

4 נדה מטמאה במשא - אדם הנושאה דאיתקש לזב והדוה בנדתה והזב את זובו וגו' ויקרא ט״ו:י׳ וזב מטמא במשא דכתיב שם וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא עד הערב והנושא אותם וגו' אף הזב במשמע אותם:

« רש"י על שבת פ״ב ע״א:י״ג רש"י על שבת פ״ב ע״ב:ב׳ »