רש"י על שבת כ״ה ב:ב׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת כ״ה ע״ב:א׳ רש"י על שבת כ״ה ע״ב:ג׳ »

1 כרת - עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי:

2 ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו - מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה:

1 משכיל לדוד פתח ↗

ונרצה לו וכולי א״ת על כריתות וכו׳. פי׳ הר״ב ק״א דהכוונה לומר דבמזיד לא מתוקם ודאי בכל אלו הנזכרים שהרי עונשם אמור בכל א׳ וא׳ ואם לשוגג שלהם הא נמי לא מתוקם שהרי בחייבי כריתות שוגגים שמביאים חטאת לא כתיב בהו ריצוי אלא כפרה בלבד דגרע מריצוי שהרי הכפרה אינו אלא כפרת העונש והסרת השנאה אמנם המרוצה היא הנאהב והדבר ידוע שעונות דחייבים עליהם מיתת ב״ד ומיתה ב״ש יותר חמורים מאותן שחייבים כרת וזה נדון מהעונש שמיתת ב״ד חמורה יותר ממיתה ב״ש ומיתה ב״ש יותר חמורה ממיתת כרת ואיך נאמר שבחייבי כריתות אין מספיק הקרבן הבא על שגגתם אלא לכפרה בלבד ובחייבי מיתות שהוא חמור יהיה הקרבן מרצה שהוא אהבה לכך מוכרח דלא מיירי אלא במ״ע. ואחר בקשת מחילה הראויה זו שגגה שיצאה מלפני השליט דאדרבא מיתת כרת חמירא טפי ממיתה ב״ש וההפרש שביניהם פי׳ הרמב״ם והר״ב בס״פ הנשרפין שכרת יש עליו עונש לאחר מיתה משא״כ מיתה ב״ש ורש״י בפ׳ במה מדליקין פי׳ דכרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים והולך ערירי ומיתה ב״ש אינו הולך ערירי. ומעתה הא ניחא דלא מצינן לאוקמיה בשוגגין דמיתת ב״ד מ״מ מצינו לאוקמיה במיתה ב״ש דקילא טפי ובר מן דין הול״ל בשוגגים דלאוין גרידי ומנא לן דוקא בעשה. עוד פירש הרב בדרך שני לפי שמצות לא תעשה ניתנו להסיר הריחוק ממנו מאתו יתברך לפי שהעושה אותם מתרחק מקדושתו ומ״ע ניתנו להשיג הדיבוק והתקרבות ומזה נדין כי תיקון העבירה במצות ל״ת אינו מתקרב בזה אלא מסיר הריחוק וזה יקרא כפרה לבד והתיקון למי שלא עשה מצות עשה היא הבאת הדיבוק וההתקרבות שזה יקרא ריצוי ולזה א״א לפ׳ ונרצה לו אלא במ״ע ע״כ ופי׳ זה ג״כ עמו הס״ד הוא מופרך מדברי רז״ל שאמרו בפי׳ ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ועוד אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ופי׳ כן הרמב״ם בה׳ תשובה ע״ש וכ״ש שאם עבר בשוגג ועשה תשובה שלימה שאותן השגגות יחשבו כזכיות ונמצא שגם הם מביאים הדיבוק והתקרבות כמו התיקון במ״ע וא״כ שפיר הו״מ לפ׳ קרא בתיקון מל״ת. עוד ביאר הרב בדרך שלישי דמשמעות ונרצה לו לא שייך ריצוי אלא על מה שנקרא עליו חוטא ולא מצינו שקראם התורה חוטא לאלו החוטאים בשוגג לאו או מיתה ב״ש ולכך א״א לפ׳ אלא על מזיד עשה שנכתב חטאן והאזהרה עליהם מפורש ע״כ ובהא נמי ק״ל דכיון דמצינו בשוגג כריתות שנקראו חוטאים ה״ה לכל שאר העבירות בשוגג שהרי נמצא שם חטא על השוגג ומאי שנא ואדרבא עיקר ל׳ חטא אינו אלא בשוגג כידוע ואפילו את״ל דהנהו דקילו מחייבי כריתות לא שייך בהו שם חטא על שגגתם מכל מקום חייבי מיתות ב״ד דחמירי טפי מחייבי כריתות פשיטא דבמכ״ש שייך בשגגתם ל׳ חטא ואם כן נוקמי׳ בשוגג דמיתת בית דין ומנ״ל לפרש על מזיד דחייבי עשה באופן שכל דברי הרב בזה לא ירדתי לסוף דעתו. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב״ן ז״ל אלא שצריכין ביאור וה״פ דהכא עניינא דעולה מוכח דלאו בתורת חיובא מיירי קרא אלא בתורת נדבה וכדפירש״י על פ׳ כי יקריב אלא דהשתא קאמר קרא דכשנדבו לבו והביא עולה אהני ליה לריצוי על שום דבר ואם כן מעתה לא מצינן לפרושי קרא על שום מצות ל״ת דהא כי היכי דחזינן בחייבי כריתות דכפרת שגגתן הוקשה לזדונם דכי היכי דבזדונם איכא חיובא דעונש ה״נ בשגגתם איכא חיובא לכפרה דידהו דהיינו החטא׳ ה״נ בכל שאר לאוין אם איתא שיש כפרה בשגגתם אית לן לאקושי כפרת שגגתם לזדונם לומר דאיכא חיובא לכפרה דידהו כי היכי דאיכא חיובא לעונש זדונם א״ו מוכרח לומר דליכא בהו כפרה בשגגתם של אלו כלל וטעמא קמי שמיא גלי׳ והילכך לית לן לאוקמי קרא אלא במ״ע דלא מצינו בהו מן התורה שום חיוב לא למזיד ולא לשוגג אף על גב דודאי איכא בהו עונש לעה״ב ואהנהו אתא קרא וקאמר דכשיקריב עולה נרצה לו מהעונש לעה״ב. ודוק שבמה שביארתי יתורץ כל מה שהק׳ עליו הר״ב ק״א שם ע״ע:

« רש"י על שבת כ״ה ע״ב:א׳ רש"י על שבת כ״ה ע״ב:ג׳ »