1א משנה אם אמר אדם שהוא מקבל על עצמו "כנדרי רשעים" — הרי באותה אמירה נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה, שכן דרכם של רשעים שמרבים לנדור נדרים שונים, והרי זה בכלל ידות והועילו לו דבריו כאילו פירש נדרו. ואולם אם אמר "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, לפי שכשרים אינם נודרים ואינם נשבעים. אם אמר "כנדבותם של כשרים "— יש בכך ממש, והכוונה היא שנדר בנזיר ובקרבן, שאף כשרים מתנדבים בדברים אלו.2ב גמרא על הקטע הראשון במשנה העוסק במי שאמר "כנדרי רשעים", שואלים: ודלמא הכי קאמר ושמא כך היתה כוונתו לומר: כנדרי רשעים לא נדרנא אינני נודר? ואם כן לא החיל על עצמו כל נדר! אמר שמואל: מדובר באומר "כנדרי רשעים הריני עלי והימנו" ולשון זו כוללת את כל ההתחייבויות, כי כאשר אמר "הריני" — כוונתו בנזירות, וכשאמר "עלי" — משמע שקיבל עליו הדבר בקרבן, וכשאמר "הימנו" — כוונתו שהוא נדור ממנו בשבועה.3ומבררים את הדברים: אמרנו כי כשאומר "הריני" הרי זו נזירות. ושואלים: דלמא שמא הריני בתענית קאמר אמר? אמר שמואל: כאן אין מדובר שאמר "כנדרי רשעים הריני" סתם, אלא כשהיה נזיר עובר לפניו ומשמעות דבריו מובנת לפי ההקשר.4ועוד אמרנו שם ש"עלי" — בקרבן, "הימנו" — בשבועה. ושואלים: מדוע נאמר ש"הימנו" כוונתו לאסור עליו את הדבר בשבועה? דלמא שמא נפרש בדרך אחרת: "הימנו" — דאכילנא קאמר שאני אוכל אותו אמר, שקיבל על עצמו בשבועה לאוכלו, וכאשר יאכל את הככר יקיים שבועתו! אמר רבא: יש לפרש שאמר "הימנו שלא אוכל".5ומקשים: אם פירש ואמר בסגנון זה, אי הכי מאי למימרא אם כך מה בא לומר? שלפי זה אין חידוש בדבר, שהרי פירש את דבריו לאיסור! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: הא הרי לא מפיק מוציא לשון שבועה מפומיה מפיו אלא אמר רק "כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל", ולא אמר שנודר או נשבע, על כן קא משמע לן הדין השמיע לנו דבר זה שיש כאן יד לשבועה.6ג שנינו במשנה: "כנדרי כשרים" — לא אמר כלום, "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן. ושואלים: מאן מיהו התנא דשאני ליה ששונה לו, שיש לדעתו הבדל לענין האיסור שבדבר בין נדר לנדבה? לימא האם נאמר שאין זו לא דעת ר' מאיר ולא דעת ר' יהודה?7דתניא שכן שנינו בברייתא: בביאור הכתוב "טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם" קהלת ה, ד הוסיפו חכמים: טוב מזה ומזה — שאינו נודר כל עיקר, אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר: טוב מזה ומזה נודר ומשלם. ומדבריהם עולה כי לדעת ר' מאיר כל נדר ונדבה יש בו איסור מסויים, ולדעת ר' יהודה הנודר ומקיים אין בו איסור. ולדברי שניהם אין הבדל בין נדר ונדבה. ואם כן, משנתנו, האומרת שאין הכשרים נודרים נדר אבל נודבים נדבה, כשיטת מי היא?8ומשיבים: אפילו תימא תאמר שהיא כדעת ר' מאיר,9כי קאמר כאשר אמר ר' מאיר שיש בכך איסור, הרי זה — בנדר, בנדבה לא קאמר אמר. ומקשים: והא קתני והרי שנה במשנה: "כנדבותם" — נדר בנזיר ובקרבן, משמע שנדר קרבן הוא נדר של כשרים! ומשיבים: תני שנה ותקן את הלשון: נדב בנזיר ובקרבן.10ושואלים: מאי שנא במה שונה נודר האומר "הרי עלי קרבן" שלא ראוי לעשות כן משום שיש בו חשש דלמא אתי שמא בא בה, באמירה זו, לידי תקלה, שהרי חייב עצמו מיד בנדר, ושמא לא יביאנו בזמנו ועובר משום "בל תאחר". אולם נדבה שאמר "בהמה זו לקרבן" נמי גם כן לא יעשה, דלמא אתי שמא בא בה לידי תקלה. שהרי בהמה זו מוקדשת, וכל הנהנה ממנה בשגגה, כשגוזזה או כשעובד בה, עובר משום מעילה!11ומשיבים: בנדבה יכול לעשות כהלל הזקן. דתניא ששנויה ברייתא: אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו בקרבן עולה שלו כל ימיו. כיצד? היה מביאה, את הבהמה, כשהיא חולין לעזרה, ושם היה מקדישה, ומיד סומך עליה ושוחטה. ולכן לא היה מקום למעילה, שהרי קודם שהביאה לעזרה היתה זו בהמת חולין. ואם כן אפשר לעשות נדבה כזו בלא חשש לתקלה.12א ומקשים: הניחא זה נוח בנדבה של קרבנות, שיכול להביאה בלי לגרום לתקלה. אבל נדבה של נזירות מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי יש חשש שיבוא לידי תקלה, שלא יוכל לקיים נזירותו! ומשיבים: סבר לה סבור הוא כשמעון הצדיק.13דתניא שכן שנינו בברייתא: אמר ר' שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי בתור כהן אשם שמביא נזיר טמא אלא אחד. שהיה חושש שהנזיר עשה נדר זה מחמת כעס או הקפדה ובעצם אין ליבו שלם עם הנזירות, וביותר הוא מתחרט על נזירותו כאשר נטמא, וצריך להביא קרבנות נוספים ושוב לנהוג נזירות. וכך היה מעשה: פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי יפה מראה וקווצותיו קווצות שערותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה על ידי זה שנדרת נזירות, ועכשיו אתה מגלח את שערך?14אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי בדמותי המשתקפת במים ופחז מיהר, גבר עלי יצרי ובקש לטורדני לאבדני מן העולם, שראה כמה הוא יפה, ועלתה בו מחשבה להשתמש ביופיו למטרות שאינן כשרות. אמרתי לו ליצרי: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ולמה אתה מתגאה בגוף במי שהוא עתיד להיות מאכל בקבר לרמה ותולעה? העבודה כלומר, נודר אני בעבודת המקדש שאגלחך לשמים! כך אמר לו אותו אדם.15וסיפר שמעון הצדיק: מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל. עליך הכתוב אומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" במדבר ו, ב. כלומר, שהוא נדר מופלא וברור שכל כולו לה', שאין בו ענין של כעס או נסיון להרגיז, אלא כל כולו לה'. משמע שיש אופן של נזירות שכולו בכשרות וזאת היא נדבה שבנזירות.16מתקיף לה מקשה על כך על גופו של אותו מעשה ר' מני: מאי שנא במה שונה אשם נזיר טמא שלא אכל שמעון הצדיק מימיו — מפני דאתי שבא על חטא שחטא אותו אדם בזה שנטמא? כל אשמות נמי גם כן שלא ליכול יאכל, שכן אף הם על חטא אתו הם באים!17אמר ליה לו ר' יונה: היינו טעמא זהו הטעם בנזירות; כשהן תוהין, טועים בדבר וכועסים על דבר, הם נוזרין. וכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן. וכיון שהתחרט הנזיר על הנדר מעיקרו נמצא שבאמת בטל הנדר ואין כאן נזירות, ונמצאו מביאין חולין לעזרה, כלומר, אותם קרבנות שנתחייבו בנזירותם.18ושואלים: אם חשש שמעון הצדיק שהנזיר עלול להתחרט על נזירותו, אי הכי אם כך אפילו אשמו של נזיר טהור נמי גם כן לא ייאכל! ומשיבים: נזיר טהור לא, אין לחשוש בו, משום דאמודי אמיד נפשיה שהעריך את עצמו שיכול לנדור לנזור מיין ומשאר דברים האסורים לנזיר במשך זמן מסויים, ומן הסתם לא התחרט. אבל נזיר טמא שתקלה אירעה לו, ונמשכו ימי נזירותו יותר מששיער מלכתחילה — יש מקום לחשש שהתחרט.19ב ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לגופה של השאלה ששאלנו על משנתנו, כשיטת איזה מן התנאים נאמרה:
