1איתיביה הקשה לו לרבא ממה ששנינו, אמר לו חבירו: "השאילני פרתך", אמר לו ההוא: "קונם כל פרה שיש לי שאני קנוי לך", כלומר, אם קניתי עוד פרה חוץ מזו שאני צריך אותה, תהיה קונם עליך, או "נכסי אסורים עליך בקונם אם יש לי פרה אלא זו" ונתברר שיש לו פרות אחרות, או אם אמר לו "השאילני קרדומך", ואמר לו בעל הקרדום: "קונם קרדום שיש לי שאני קנוי", או "נכסי עלי אם יש לי קרדום אלא זה" ונמצא שיש לו קרדום אחר, וחל איפוא הקונם — בחייו של המדיר אסור המודר באלה, מת המדיר או שנתנה לו למודר ממנו הנאה במתנה — הרי זה מותר. משמע שכאשר נותן במתנה בטל האיסור, שלא חל הקונם אלא כל זמן שהיה הרכוש ברשותו!2אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: כאן מדובר שניתנה לו על ידי אחר. לא שנתן לו המדיר במתנה במישרין, אלא שהמדיר מכר או העביר את החפץ בדרך אחרת לאדם אחר, ואותו אדם נתן למודר במתנה. שכיון שיצא הרכוש מרשות בעליו תחילה — שוב אין עליו איסור.3ומעירים, אמר רב אשי: דיקא נמי מדוייק גם כן דקתני ששנה "שניתנה לו", ולא קתני שנה "שנתנה לו", משמע שמדובר דווקא במתנה שניתנה על ידי אחר, ולא על ידי המדיר.4א בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: האם יש מעילה בקונמות, או לא? כיון שהקונם הוא כמו הקדש לגבי מי שאסור עליו, האם יש בו דין הקדש לכל דבר עד כדי כך שיהיה בו איסור מעילה וכל דיני מעילה, או לא?5אמר ליה לו: תניתוה שניתם אותה כבר, כלומר, אפשר ללמוד דבר זה ממשנה מפורשת: מקום שנוטלין עליה שכר — תיפול הנאה להקדש. למימרא לומר וללמוד מלשון זו כי קונם הריהו כמו הקדש, מה הקדש יש בו מעילה — אף קונמות יש בהן מעילה.6ומעירים: ובעיה זו, היא כתנאי כמחלוקת תנאים שנחלקו בה. ששנינו: אמר "קונם ככר זו הקדש" שאסרה בקונם לכל אדם כהקדש, ואכלה, בין הוא ובין חבירו — מעל, לפיכך יש לה פדיון כיון שמעל בה כהקדש, הרי כמו כל הקדש שאפשר לפדות אותו. אם אמר "ככר זו עלי להקדש" ואכלה — הוא מעל, חבירו שאכלה — לא מעל, שהרי אמר "עלי". לפיכך אין לה פדיון שאין זה כהקדש גמור האסור לכל. אלו דברי ר' מאיר.7וחכמים אומרים: בין כך ובין כך לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות. הרי שיש מחלוקת אם קונם יש בו דין הקדש עד כדי מעילה.8אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אויא לרב אשי: אמר לחבירו "ככרי קונם עליך" ואחר כך נתנה לו במתנה, מי מהם מעל? אם תאמר למעול שימעל הנותן — הא לא אסירא עליה הרי אינה אסורה עליו ומדוע ייחשב כמועל? אם תאמר למעול שימעל המקבל — יכול דאמר שיאמר: היתירא בעיתי היתר רציתי לקבל, איסורא איסור לא בעיתי רציתי לקבל, וכיון שזה איסור אינני רוצה לקבל אותו, שאם קיבלתי ככר זו ממך — היה זה בטעות. אמר ליה לו: המקבל מעל לכשיוציא, כאשר ישתמש בככר הזו, אז יחול על כך דין מעילה, למרות שהיתה כאן קבלה בטעות. וטעמו של דבר: שכל המוציא מעות הקדש לחולין, אפילו כסבור של חולין הוא — הרי זה מועל. ואף זה, למרות שחשב שמה שקיבל היה היתר, אם השתמש בכך — הרי זה מועל.9ועוד דברים שרשאי אדם לעשות עבור המודר ממנו הנאה: תורם את תרומתו ומעשרותיו של החבר, ובלבד שיהא זה לדעתו בהסכמתו של חבירו, כי שלא מדעתו לא חלה התרומה, ומקריב עליו בשבילו קיני זבין, זוג תורים או בני יונה שמביאים לטהרת הזב, או קיני זבות, או קיני יולדות שמביאות לטהרתן, וכן מקריב עבורו חטאות ואשמות. ולמרות שאסור לו להנות אותו, הריהו מלמדו מדרש הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.10ב גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: הני כהני הכהנים האלו שמקריבים את הקרבנות, האם שלוחי דידן הוו שלוחים שלנו הם נחשבים או שלוחי דשמיא שמים הם? ומסבירים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה, מה ההבדל למעשה — לענין מודר הנאה. אי אמרת דשלוחי דידן הוו אם אתה אומר שהכהנים שלוחים שלנו הם, הרי כהן אסור להקריב בשביל מי שהוא מודר ממנו הנאה, שבכך הא מהני ליה הרי הוא מהנה אותו ואסור. ואי אמרת ואם אתה אומר שהם שלוחי דשמיא שמים — שרי מותר. אם כן מאי מה המסקנה בשאלה זו?11ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר, דתנן שכן שנינו במשנתנו: מקריב עליו קיני זבין כו'. ונדייק מכאן: אי אמרת שלוחי דידן אם אתה אומר שהם שלוחים שלנו נמצא שקא מהני ליה שהוא מהנה אותו ואיך מותר הדבר? ומכאן ששלוחי שמים הם.12ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה סבור שלדעת המשנה כהנים הם שלוחי שמים, ליתני שישנה באופן כללי: מקריב עליו קרבנות! ומדוע פרט דווקא קרבנות אלה? אלא, על כרחך צריך אתה לומר כי קרבנותיהם של מחוסרי כפרה שאני שונים ואינם דומים לקרבנות אחרים. שאמר ר' יוחנן: הכל צריכין דעת, שכל קרבן צריך שיביא אותו המקריב מדעתו ומרצונו, חוץ ממחוסרי כפרה, שמביאים קרבנות כדי לגמור את טהרתם. והוכחה לדבר, שהרי אדם מביא קרבן זה על עבור בניו ועל בנותיו הקטנים כשהם מחוסרי כפרה, למרות שאין בהם דעת, שנאמר: "זאת תורת הזב" ויקרא טו, לב, ודרשו: בין גדול בין קטן.13ושואלים: אלא מעתה לדעת ר' יוחנן מה שנאמר "זאת תורת הילדת" וגו' ויקרא יב, ז גם כן יפרש בין יולדת קטנה ובין גדולה? וכי קטנה בת לידה היא?! והא תני והרי שנה רב ביבי קמיה לפני רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות עם בעליהן במוך, שמכניסות בבית הרחם כדי שלא תכנסנה להריון, והן: קטנה ומעוברת ומניקה. והטעם שהתירו לקטנה לנקוט באמצעי מניעה מהריון — שמא תתעבר ותמות. ומכאן נלמד שקטנה אינה מסוגלת ללדת, שהרי היא מתה עוד קודם לכן!14ומסבירים: ההיא אותו ריבוי של "זאת תורת היולדת" לא בא לרבות קטנה, אלא לרבות ענין אחר: בין שהיא פקחת בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו כשהיא שוטה,15כדברי ר' יהודה. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. שיש הבדל בקרבנות היולדת בין עניה ועשירה, וגם אם היולדת עצמה אין לה נכסים, ולפי רכושה היתה צריכה להביא רק קרבן עני, כיון שהיא נשואה לעשיר — חייב להביא עבורה קרבן עשיר, וכן מביא עבורה כל קרבנות שחייבת,16שכך כותב לה בכתובה: וכל אחריות, כל התחייבויות דאית ליך שיש לך עלי מן קדמת דנא מקודם לכן, שהבעל חייב לספק לאשתו גם קרבנות למלא את כל התחייבויותיה, ואין הבדל בין זו שיש בה דעת ובין זו שאין בה דעת. ואם כן אין להוכיח ממשנתנו שהכהנים שלוחי שמים הם, שהרי בקרבנות אלו אין צריכים דעתו של מי שמקריבים עבורו.
