ביאור שטיינזלץ על נדרים כ״ט

1 אמר ליה לו רב המנונא לעולא: קדושה שבהן להיכן הלכה? הרי הנטיעות הללו קדושות הן, וכיצד אפשר לומר שייצאו לחולין בלי פדיון כלל? ומה אילו אמר לאשה בשעת קידושיה "היום את אשתי ולמחר אי אין את אשתי" מי נפקא האם יוצאת ממנו למחר בלא גט?! וכן במשנתנו, כיון שהקדיש את הנטיעות — כיצד קדושתן מתבטלת בלי פדיון?

2 אמר ליה לו רבא: מי קא מדמית האם מדמה אתה קדושת דמים הקדשת דבר על מנת להשתמש בדמיו לצורך ההקדש לקדושת הגוף? הלא קדושת דמים פקעה בכדי פוקעת בסתם, שכיון שהיה הקדש זה על תנאי, כגון הקדשת האילנות עד שיקצצו, הרי כיון שהתקיים התנאי — בטלה הקדושה מהם, ואילו קדושת הגוף שמקדש גופו של דבר, כגון שמקדש את האשה — לא פקעה בכדי פוקעת בסתם וצריך לעשות מעשה כדי להפקיע אותה.

3 אמר ליה לו אביי: וכי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אינה פוקעת בסתם? והתניא והרי שנינו בברייתא: אמר "שור זה יהיה עולה כל שלשים יום, ולאחר שלשים יום יהיה שלמים" — כל שלשים יום הריהו עולה, ולאחר שלשים יום הריהו שלמים. ויש לשאול: אמאי מדוע? הרי קדושת הגוף נינהו הם שהקדישם לעולה, ופקעה בכדי ופוקעת בסתם לאחר שלושים יום, בלא מעשה!

4 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים, כגון שאמר שמקדיש לדמי לדמים. שלא הקדיש את גוף הבהמה להיות קרבן עולה או לשלמים, אלא שאמר שדמיה יהיו עבור עולה או שלמים, ולא היתה בבהמה קדושת הגוף.

5 ומקשים: אי הכי, אימא סיפא אם כך, אמור את סופה של אותה ברייתא: אם אמר "לאחר שלשים יום יהיה עולה, ומעכשיו עד שלושים יום יהא שלמים" — דבריו קיימים. ומעתה אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר כי פיסקה חדא אחת מדברת בקדושת הגוף, ופיסקה חדא אחת מדברת בקדושת דמים —

6 היינו דאיצטריך ליה זהו הטעם שהוצרך לו לתנא למיתנא תרתי לשנות שתים, שתי פיסקות, כדי להדגיש שהלכה זו קיימת בכל מקרה. דסלקא דעתך אמינא שיעלה על דעתך לומר: קדושת הגוף לא פקעה בכדי בסתם אבל קדושת דמים פקעה בכדי סתם, אמטו להכי משום כך תנא תרתי שנה שתים לומר שאין הבדל בין הדברים, ושתיהן פוקעות מעצמן.

7 אלא אי אמרת אידי ואידי אם אתה אומר כי זו וזו, שתי הפיסקאות, מדברות בקדושת דמים, למה לי אם כן למיתנא תרתי לשנות שתים? השתא עכשיו, הרי יש לומר: אם מקדושה חמורה של עולה לקדושה קלה של שלמים פקעה הקדושה הראשונה, והבהמה נעשית כשלמים, מקדושה קלה של שלמים לקדושה חמורה של עולה צריכא למימר צריך לומר?!

8 ומציעים: לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא קושיה חמורה מן הברייתא על דברי בר פדא שאמר: לא פקעה קדושה בכדי בסתם אלא צריכה פדיון, ומן הברייתא רואים שאף קדושת הגוף פוקעת מעצמה?

9 אמר רב פפא: אמר יכול היה לומר לך בר פדא: הכי קאמר כך אמר, כך יש לפרש את הברייתא: האומר "שור זה לאחר שלושים יום עולה" אם לא אמר "מעכשיו שלמים" — לאחר שלשים יום עולה הוי הוא נעשה. אבל כשאמר "מעכשיו שלמים" וחלה עליו קדושת שלמים — אינה פוקעת מעצמה.

10 מידי דהוה כפי שהוא הדין באיש האומר לאשה "התקדשי לי במעות אלו לאחר שלשים יום" שמקודשת האשה לאחר שלושים יום ואף על פי שנתעכלו כלו, התבזבזו המעות בינתיים, ואין הכסף קיים בשעת חלות הקידושין. וגם כאן יחול הקדש העולה לאחר שלושים יום.

11 ומקשים: אם כך היה המעשה, פשיטא פשוט שכן הוא, ולמה הוצרך בכלל לשנות הלכה זו? ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא למקרה דהדר ביה שחזר בו בתוך שלושים יום אלה, ורוצה שלא תחול קדושה כלל על בהמה זו, שלמרות שלא חלה הקדושה בפועל — אינו יכול לחזור.

12 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שאשה שנתקדשה על מנת שיחולו הקידושין לאחר שלושים יום אינה חוזרת שגם אם התחרטה בתוך שלושים יום אלה — חלו הקידושין. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר חוזרת, מאי איכא למימר מה יש לומר, שהרי אף בקידושין יכולה לחזור בה!

13 ומשיבים: אפילו למאן דאמר התם לדעת מי שאומר שם, בקידושין שאשה חוזרת בה תוך שלושים יום, הכא שאני כאן שונה, וטעמו של דבר — שאמירתו לגבוה, כלומר, כל דבר שהוא מקדיש לגבוה, לה', גם אם לא עשה מעשה אלא אמר זאת בפיו בלבד, דינו לענין תוקף הקנין כמסירתו להדיוט, שגמר הקנין נעשה בזמן המסירה. שכיון שאין רשות הגבוה מתייחסת למקום מסויים, הרי באמירה בלבד דינו כאילו נגמר הקנין, ומשום כך ההקדש חל מיד. אבל בקידושי אשה אפשר לומר שהקידושין יחולו רק משעה שנגמר הקנין — בעוד שלושים יום.

14 מסופר: יתיב ישבו ר' אבין ורב יצחק ברבי קמיה לפני ר' ירמיה, וקא מנמנם והתנמנם ר' ירמיה, ובעוד הוא מנמנם יתבי וקאמרי ישבו ואמרו: לדעת בר פדא שאמר פדאן חוזרות וקודשות,