1מנין שנשבעין לקיים את המצוה — שנאמר: "נשבעתי ואקימה לשמר משפטי צדקך" תהלים קיט, קו.2ושואלים: מה תוקף יש לשבועה כזו? והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא. שכל אדם מישראל מושבע עוד מהר סיני לקיים את כל המצוות, ואין שבועה חלה על שבועה! אלא הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו שאף שאין לשבועה זו תוקף הלכתי ממש — דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה שמותר לו לאדם לזרז את עצמו ועל ידי שנשבע הוא מקבל את הדבר על עצמו בתוקף גדול יותר.3ואמר רב גידל אמר רב: האומר "אשכים ואשנה פרק זה" או "אשנה מסכתא זו" — נדר גדול נדר לאלהי ישראל. כלומר, יש לראות זאת בגדר של נדר, שהוא חייב לקיימו. ושואלים: והלא מושבע ועומד הוא עוד מהר סיני ללמוד תורה, ואין שבועה חלה על שבועה! ואם תאמר: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך, שאפילו זרוזי בעלמא זירוז בלבד יש בכך — אם כן היינו הרי זו בדיוק האימרה של רב גידל קמייתא הראשונה שאמר שנשבעים לקיים את המצווה!4ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה משמיע לנו בכך: כיון דאי בעי פטר נפשיה שאם היה רוצה היה פוטר את עצמו מחובת תלמוד תורה שהוא מושבע ועומד עליה מסיני רק בקרית שמע שחרית וערבית ויוצא בכך ידי חובתו, כיון שאמר אשנה "פרק זה" או "מסכת זו" משום הכי כך חייל חלה השבועה עליה עליו על אותו דבר שפירש.5ובאותו ענין אמר רב גידל אמר רב: האומר לחבירו "נשכים ונשנה פרק זה" והסכימו על כך — עליו להשכים ולבוא תחילה, שכיון שהוא הזמין את החבר — עליו להיות שם קודם, ורמז לדבר, ממה שנאמר: "ויאמר אלי בן אדם קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך. ואקום ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עמד" יחזקאל ג, כב-כג. שהזמין הקדוש ברוך הוא את יחזקאל לאותו מקום, והוא עצמו כביכול היה שם קודם.6א אמר רב יוסף: מי שנידוהו בחלום, צריך להביא עשרה בני אדם להתיר לו את הנידוי הזה, והוא שיהיו האנשים הללו שהוא מזמין דתנו הלכתא ששנו הלכה, כלומר, שהם בגדר תלמידי חכמים, אבל אלה שרק מתנו שנו משנה ולא תנו שנו עדיין גמרא — לא, אינם מספיקים לכך. ואי ליכא ואם אין דתנו הלכתא אפילו מתנו ולא תנו.7ואי ליכא ואם אין הוא יכול לאסוף עשרה אנשים כאלה — ליזיל וליתב שילך וישב על פרשת צומת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה ויתן שלום לעשרה אנשים וישיבו לו שלום, והרי זה כהתרת הנידוי במקצת, עד דמקלעי ליה שיזדמנו לו מבין העוברים עשרה דגמרי הלכתא שלמדו הלכה והם מצטרפים יחד להתירו לגמרי.8אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אם ידע מאן שמתיה יודע מי נידה אותו בחלומו, מהו דלישרי ליה האם יכול אותו אחד שנידהו גם להתיר לו? אמר ליה לו: לשמותיה לנדות אותו — שויוה עשו אותו אדם שליח משמים, אבל למישרי ליה להתיר לו לא שויוה עשו אותו שליח, ולכך אין כוחו יפה, וצריך עשרה שיתירוהו.9אמר ליה לו רב אחא לרב אשי: שמתיה ושרו ליה בחלמיה, מאי אם נידו אותו והתירו לו בתוך חלומו, מה הדין, האם אפשר לומר שכבר הותר לו הנידוי? אמר ליה לו: כלל הוא בידינו: כשם שאי אפשר לבר תבואה בלא תבן קש, פסולת התבואה,10כך אי אפשר לחלום שיהיה בלא דברים בטלים, וייתכן איפוא שהנידוי היה בו ממש, אבל ההיתר היה מן הדברים הבטלים שבחלום, ולכן צריך הוא התרה נוספת.11מסופר: רבינא הוה היה לה נדרא לדביתהו נדר לאשתו שהוא עצמו לא הפר אותו כבעלה, והיא רצתה להתירו. אתא לקמיה בא רבינא לפני רב אשי, אמר ליה לו: בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו, האם יכול הבעל להיות שליח לומר שאשתו מתחרטת על הנדר, ויתירו לה חכמים את הנדר על ידי שליחות זו? אמר ליה לו: אי מכנפין אם מכונסים יחד שלושה אנשים שיכולים להתיר לה את נדרה — אין כן, אי אם לא — לא יוכל להיות שליח להתיר את נדרה.12ומעירים: שמע מינה תלת למד מכאן, מפסק זה, שלושה דברים: שמע מינה למד מכאן שבעל אכן נעשה שליח לחרטת אשתו, ושמע מינה ולמד מכאן כי לא שרי למישרי נדרא באתרא דרביה אין מותר לחכם להתיר נדרים במקום בו נמצא רבו, שאם לא כן היה רבינא עצמו שהיה חכם חשוב יכול להתיר לאשתו את נדרה. ושמע מינה ולמד מכאן: כי מכנפין — כאשר מכונסים שלושה שפיר דמי הרי זה יפה, מספיק, כדי שיהיה הבעל שליח לחרטה. אך אם יש צורך לאסוף אנשים במיוחד לצורך כך, אין מתירים.13ומוסיפים: ושמתא ונידוי — אפילו באתרא דרביה במקום בו נמצא רבו יכול התלמיד להתיר כשמצרף לו עוד שניים, ודיין יחיד אם הוא מומחה שרי שמתא הריהו מתיר חרם לבדו.14א אמר ר' שמעון בר זביד, אמר ר' יצחק בר טבלא, אמר ר' חייא אריכא דבי מבית ר' אחא, אמר ר' זירא, אמר ר' אלעזר, אמר ר' חנינא, אמר ר' מיאשה משמיה משמו של ר' יהודה בר אילעאי, ומה מסרו בשלשלת חכמים זו: מאי דכתיב מהו שנאמר "וזרחה לכם יראי שמי" שמש צדקה ומרפא בכנפיה " מלאכי ג, כ "יראי שמי" — אלו בני אדם שהן יראין להוציא שם שמים לבטלה — "שמש צדקה ומרפא" בשבילם. אמר אביי: שמע מינה למד מכאן כי חרגא דיומא מסי אבק של היום, הנראה בקרני השמש, מרפא, שכן נאמר "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".15ומעירים: ופליגא וחלוקה דעה זו על דעת ר' שמעון בן לקיש, שאמר: אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, מן הכיסוי שהיא מצויה בו בזמן הזה ואינה מגולה, צדיקין מתרפאין בה באותה חמה ורשעים נידונין בה. צדיקים מתרפאים בה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא ". ולא עוד, לא רק שהם מתרפאים בה, אלא אף שמתעדנין בה, שנאמר: "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" מלאכי ג, כ.16והרשעים נידונין בה באותה שמש, שנאמר: "הנה היום בא בער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש, וליהט אותם היום הבא" מלאכי ג, יט. ומכאן שלדעת ר' שמעון בן לקיש אין השמש מרפאה, אלא לעתיד לבוא. ולא כדברי אביי המפרש את הפסוק על הזמן הזה.
