1א משנה הנודר מן הירק — מותר בדלועין שאין אנשים כוללים אותם בלשונם בכלל ירק, ור' עקיבא אוסר. אמרו לו חכמים לר' עקיבא: והלא אומר אדם לשלוחו "קח לי ירק", והוא, השליח, חוזר ואומר למשלח "לא מצאתי אלא דלועין". משמע שאין הדלועים בכלל ירק!2אמר להם: כן הדבר, שמדבר זה עצמו מביא אני ראיה לשיטתי, או שמא אומר הוא "לא מצאתי אלא קיטנית"? אלא מכאן, שהדלועין בכלל ירק למרות היותם נבדלים משאר ירקות, ומשום כך אומר השליח שלא מצא אלא דלועים, וקיטנית אינו בכלל ירק כלל, ומשום כך אין השליח אומר למשלחו שמצא קיטנית, כיון שאינו מין ירק כלל. ואסור הנודר מן הירק בפול המצרי לח שעדיין הוא בגדר ירק, ומותר ביבש שאינו נקרא ירק.3ב גמרא שנינו במשנה: הנודר מן הירק — מותר בדלועים, ור' עקיבא אוסר. ותוהים על דברי ר' עקיבא: והא והרי מן ירק נדר! ואיך אפשר לכלול בכך את הדלועים שהם פרי האדמה, ואינם ירק? אמר עולא: באומר "ירקי קדרה עלי", ודלועים אף הם בכלל הירקות שמבשלים בקדירה. ושואלים: אם כך הוא אומר — ודילמא ושמא ירק הנאכל בקדרה קאמר הוא אומר, וכוונתו לירק שנאכל אגב דברים אחרים ולא הניחוהו בקדירה אלא כדי להוסיף טעם לתבשיל? ומשיבים: באומר "ירק המתבשל בקדרה עלי", ודלועים בכלל זה.4ושואלים: במאי קא מיפלגי במה, באיזה עקרון חלוקים במשנתנו ר' עקיבא וחכמים? ומסבירים: רבנן סברי חכמים סבורים כי כל מילתא דבר שצריך שליחא לאמלוכי עלה השליח להימלך עליו — לאו מיניה לא מינו הוא, ולכן כיון שצריך השליח לשאול אם גם הדלועים בכלל — משמע שאינם מין ירק. ור' עקיבא סבר: כל מילתא דמימליך שליחא עלה כל דבר שנמלך השליח עליו — מיניה מינו הוא, שאינו הולך להימלך על דבר שאינו מינו. אמר אביי: מודה ר' עקיבא לענין מלקות, שאינו לוקה שאף אם אכל דלועים אין זה נחשב עובר ממש על נדרו, כיון שאין הדבר ברור לגמרי.5תנן התם שנינו שם במשנה: השליח שעשה שליחותו ששלחו בעל הבית להשתמש באיזה חפץ, ושכח שאותו חפץ הוא של הקדש, אם עשה השליח את שליחותו כתיקונה — בעל הבית מעל, שהרי השליח עשה את הדבר עבור בעל הבית. אם לא עשה שליחותו, אלא שינה ממנה — שליח מעל. שכן על ידי שינוי בשליחותו שוב אינו נחשב כשליחו של בעל הבית, אלא כעושה את הדבר לעצמו.6ושואלים: מאן מיהו התנא שסובר סברה זו? אמר רב חסדא: מתניתין אותה משנה שלא כדעת ר' עקיבא במשנה שלנו. וראיה לדבר, דתנן שכן שנינו במשנה אחרת: כיצד הוא ענין זה של שליח שעשה או לא עשה שליחותו? אמר לו המשלח לשליח: "תן בשר לאורחים" ונתן להם השליח כבד, או אמר לו "תן כבד" ונתן להם בשר — השליח מעל, משום ששינה משליחותו. ואי ואם לדעת ר' עקיבא — הא הרי אמר ר' עקיבא: כל מילתא דמימליך עלה כל דבר שנמלך עליו השליח — מיניה מינו הוא, ובודאי כבד הוא בכלל בשר לענין זה, ואם כן למעול שימעל בעל הבית ולא למעול השליח, שהרי עשה שליחותו!7אמר אביי: אפילו תימא תאמר שאותה משנה היא כדעת ר' עקיבא,8מי האם לא מודה ר' עקיבא שצריך השליח אימלוכי להימלך על כל פנים? וכיון שלא נמלך ועשה מדעת עצמו אין זה נקרא עושה שליחותו. איתמר שמעתא קמיה נאמרה הלכה זו כולה לפני רבא. אמר להון להם למוסרי הדברים: שפיר יפה אמר נחמני, הוא אביי.9א ושואלים: מאן מיהו התנא דפליג עליה החולק עליו על ר' עקיבא במשנה? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ואסור גם בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב, למרות שלא היו אנשים אוכלים אותם כרגיל. וכן אסור בעופות, שאף הם בכלל "בשר" בלשון בני אדם. ומותר בבשר דגים וחגבים, לפי שאינם נקראים "בשר".10רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות, ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים לאו אינם נחשבים בשר, ואוכליהן לאו בר אינש אינו נחשב בן אדם שאין זה מאכל אדם. ומסבירים את כוונתו: אוכליהן מבחינת דיני אכילתם כגון לענין נדרים אמנם כבשר הם, אבל לענין זביני קניה, אם הולך לקנות אותם, לאו בר אינש אינו בן אדם. ומכל מקום למדנו מכאן שרבן שמעון בן גמליאל חולק על ר' עקיבא, שהרי אף שכבד הוא בכלל הדברים ששליח נמלך בשולחו עליהם אם לא מצא בשר, מכל מקום לדעתו אין הוא בכלל בשר לענין נדרים.11ושואלים: מאי שנא במה שונה בשר עוף לדעת התנא קמא הראשון דאסיר שאסור והוא בכלל בשר — משום דעביד שליחא דמימליך עליה שעשוי השליח להימלך עליו ולומר לשולחו שלא מצא בשר אלא עופות. ואולם בשר דגים נמי עביד שליחא גם כן עשוי השליח להימלך עליו, דאי לא משכח בישרא, מימליך עליה שאם אינו מוצא בשר, נמלך עליו דאמר שאומר לשולחו: אי לא משכחנא בישרא, אייתי אם אינני מוצא בשר, אביא דגים? וליתסרו ושייאסרו גם הדגים ומדוע פשוט לתנא שעוף הוא בכלל בשר, ודגים אינם בכלל בשר?12אמר אביי: כאן מדובר כגון שהקיז דם בשעת הנדר, דלא אכיל שאינו אוכל דגים, שמקובל היה בידם שהם מזיקים אחר הקזת דם. ושואלים: אי הכי אם כך, אם במקרה זה אתה מדבר, אפילו עופות נמי גם כן לא אכיל אינו אוכל. שאמר שמואל: דמסוכר ואכיל בישרא דצפרא מי שמקיז דם ואוכל אחרי כן בשר ציפור — פרח לביה כצפרא פורח ליבו כציפור, משמע שאין הדבר יפה לגוף! וכן תניא שנויה ברייתא: אין מקיזין לא על דגים, כלומר, לאחר הקזה אין אוכלים דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח. ועוד תניא שנויה ברייתא אחרת: הקיז דם — לא יאכל לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח! ומשיבים: שאני שונה בשר של עופות שאפשר לאוכלו אחר הקזה על ידי שליקה בישול מרובה, וכשמבשלו היטב אינו מזיק.13אביי אמר: כאן מדובר כגון דכייבין ליה עיניה שכואבות לו עיניו שדגים קשין לעינים, ומשום כך דווקא דגים מותרים ולא עופות. ומקשים: להיפך, אי הכי אכיל אם כך הריהו אוכל דגים, דהא שהרי אמר שמואל: ונתן סימן לדבר בצירוף האותיות הסמוכות: נו"ן סמ"ך עי"ן, שהוא כראשי תיבות: נונא סמא הדג סם, תרופה לעינים! ומשיבים: ההוא שאמר שמואל מדובר בסוף אוכלא דלקת העיניים שאז יפים הדגים, אבל לא בתחילת הדלקת.
