ביאור שטיינזלץ על נדרים ס״ג

1 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: איזוהי זמנה של רביעה? הבכירה אם הרביעה מקדימה — הרי היא בשלשה במרחשון, בינונית מגיעה בשבעה בו, אפילה מאוחרת — בעשרים ושלשה בו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: התאריכים הם: בשבעה, ובשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון.

2 ר' יוסי אומר: בשבעה עשר, ובעשרים ושלשה במרחשון, והמאוחרת בחודש כסליו. וכן היה ר' יוסי אומר: אין היחידים תלמידי חכמים מתענין על עצירת הגשמים עד שיגיע ראש חדש כסליו ולא ירדו גשמים.

3 ואמרינן עלה ואמרנו עליה : בשלמא נניח שנחלקו בזמן רביעה ראשונה — יש לכך משמעות הלכתית לישאל, כלומר, לזמן בו מתחילים להתפלל על הגשם בברכת השנים. וכן רביעה שלישית צריכים לקבוע לה זמן — כדי לדעת מתי מתחילים להתענות על עצירת הגשמים. אלא שניה למאי למה, לאיזה צורך דנו בדבר? ואמר ר' זירא: לנודר ותולה את נדרו בגשם.

4 ואמרינן עלה ואמרנו על כך : כמאן אזלא הא דתניא כדעת מי הולכת שיטה זו ששנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה — אתה מונה בהן רביעה ראשונה ושניה כיון שירדו סמוכים זה לזה. כמאן כשיטת מי היא? כשיטת ר' יוסי, כי הוא התנא היחיד החושב את ההפסק בין רביעה ראשונה לשניה כשבעה ימים. ומכל מקום רואים שדעת רבן שמעון בן גמליאל שהנודר עד לגשם צריך להמתין עד אחר רביעה שניה וירידת הגשם בפועל, ובניגוד למה שאמר ר' זירא שלדעתו אם נדר "עד הגשם" הרי זה זמן הגשם!

5 ומשיבים: ההוא באותה ברייתא מדובר שאמר הנודר "עד הגשמים", ולא "עד הגשם", ומשום כך צריך לקבוע את הזמן לפי ירידת הגשמים בפועל.

6 א משנה אמר "קונם יין שאיני טועם לשנה זו ", אם נתעברה השנה — אסור בה ובעיבורה בחודש הנוסף, חודש העיבור. אם נדר ואמר בנדרו "עד ראש אדר" כוונתו עד ראש אדר הראשון, וכן אם אמר "עד סוף אדר" — כוונתו עד סוף אדר הראשון.

7 ב גמרא שנינו במשנה שהנודר עד ראש אדר או סוף אדר, הרי זה אדר הראשון. ומכאן מסיקים: אלמא מכאן סתמא ד"אדר" דקאמר סתם "אדר" שאדם אומר — ראשון הוא.

8 ומעירים: לימא מתניתין האם לומר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא, דתניא שכן שנינו בברייתא : בחודש אדר הראשון כותב בשטרות את התאריך "אדר הראשון", ובאדר שני כותב "אדר" סתם, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר להיפך: אדר הראשון כותב סתם, ובאדר שני כותב "תיניין" שני. ולכאורה משנתנו האומרת שסתם אדר הוא אדר ראשון היא כדעת ר' יהודה.

9 אמר אביי: אפילו תימא תאמר שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, יש לחלק: הא זה, בברייתא — דידע דמעברא שתא שיודע שמעוברת השנה ובזה נחלקו, שר' מאיר סבור שאדר השני הוא אדר העיקרי, הא זה, במשנה שלנו — דלא ידע שאינו יודע, ומכיון שלא ידע אין אומרים שייאסר אלא במה שהיה ידוע לו מראש.

10 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא : האומר "עד ראש חדש אדר" — כוונתו עד ראש חדש אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת — כוונתו עד ראש חדש אדר השני.

11 ויש לתמוה: האם מכלל הדברים אתה לומד דרישא שבתחילתה של הברייתא לאו בשנה מעוברת עסקינן עוסקים אנו?! והרי בשנה שאינה מעוברת אין שני חודשי אדר, ואין כלל מקום לשאלה למה היתה כוונתו! אלא שמע מינה למד מכאן כי הא זה — דפשיטא ליה דמעברא שתא שפשוט לו שמעוברת השנה ואז כשאומר "אדר" כוונתו לאדר השני, הא זה — שלא ידע ששנה זו מעוברת, מניחים אנו כי כוונתו לאדר הראשון, והרי זה סיוע למה שאמרנו קודם, שיש לחלק בין יודע בעיבור השנה לשאינו יודע.

12 א משנה ר' יהודה אומר: האומר "קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח" — לא נתכוון זה לאסור את עצמו אלא עד ליל הפסח, עד שעה שדרך בני אדם מישראל לשתות יין למצוות ארבע כוסות.

13 וכן אם אמר "קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום" יום הכיפורים — אינו אסור אלא עד לילי צום, כלומר, עד ליל אותו יום שבו הוא מתחיל לצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר בערב יום הכיפורים, שמצוה להרבות בו באכילה ושתיה. ר' יוסי בנו של ר' יהודה אומר: האומר "קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת" — אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום.

14 האומר לחבירו "קונם מה שאני נהנה לך ממך אם אין את בא ונוטל לבניך כמתנה כור אחד של חטין ושתי חביות של יין" — הרי זה חבירו יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם. ויאמר לו: כלום אמרת נדרת אלא מפני כבודי שאתה רוצה לכבד אותי ולתת לבניי מתנה — זהו כבודי שאינני לוקח, ואין כאן עוד נדר.

15 וכן האומר לחבירו "קונם שאת נהנית לי אם אין את בא ונותן לבני כור של חטין ושתי חביות של יין", ר' מאיר אומר: אסור בהנאתו עד שיתן, וחכמים אומרים: אף זה הנודר יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני נחשב כאילו נתקבלתי.

16 היה חבירו מסרב מפציר בו לשאת את בת אחותו, ואמר כדי לדחותו "קונם שהיא נהנית לי לעולם", וכן המגרש את אשתו ואומר "קונם אשתי נהנית לי לעולם" — הרי אלו מותרות להנות לו, שלא נתכוון זה לאיסור הנאה ממש אלא לשום לשם הנאת אישות, שנדר שלא ישאנה.

17 היה מסרב מפציר בחבירו שיאכל אצלו, ואמר החבר: "קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך" — בכל זאת מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן, שלא נתכוון זה בדבריו אלא לשום לשם אכילה ושתיה.