ביאור שטיינזלץ על נדרים כ״ה

1 אמר ליה לו רב אשי: כי משתבע כאשר אדם נשבע — אדעתא דידן משתבע על דעת שלנו, של סתם בני אדם, הוא נשבע, ואנן לא מסקינן נפשין אשומשמני ואנו איננו מעלים על דעתנו את הנמלים, ואם הוא נשבע על כך, ודאי כוונתו לאנשים כעולי מצרים ממש.

2 ושואלים: וכי על דעתא דנפשיה דעת עצמו לא עביד איניש דמשתבע אין אדם עשוי להישבע? וכי אין אדם עשוי להישבע כשיש לו במחשבתו תנאי או הגדרה מיוחדת על השבועה? והתניא והרי שנינו בברייתא: כשהן, הדיינין, משביעין אותו את המחוייב שבועה שפרע את חובו, אומרים לו: הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך, כלומר, אין אתה יכול לסמוך על תנאי כלשהו שאתה עושה בליבך ולומר שאתה נשבע על פי תנאי זה, אלא על דעתינו ועל דעת בית דין. ונברר: מה שאומרים לו "על דעתינו" לאפוקי מאי להוציא, למעט מה? לאו לאפוקי דאסיק להו לאיסקונדרי האם לא להוציא, מקרה שמעלה להם פסיפסים ונותנם לבעל חובו ואסיק להון שמא זוזי ומעלה, קורא להם בליבו בשם זוזים, מטבעות ונשבע שהחזיר מטבעות אלה, ולפי מה שמעלה בדעתו — נשבע באמת.

3 ומדקאמר וממה שאמר שמדגישים בהשבעה "על דעתינו", מכלל הדברים אתה למד דעביד אינש דמשתבע אדעתא דנפשיה שעשוי אדם שישבע על דעת עצמו ושבועה זו יש בה ממש, ומשום כך כאשר משביעים אותו בבית דין צריך להוציא מכך!

4 ודוחים: לא, הזהרה זו נאמרה כדי לאפוקי מקניא להוציא מן המעשה של הקנה של רבא וממעשים דוגמתו, בהם הנשבע אינו קורא לדברים שם לפי דעתו, אלא עושה מעשה שיש בו הטעיית בית הדין. וכך היה מעשה בקנה של רבא, דההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי שאדם אחד שהיה נושה בחבירו כסף אתא לקמיה בא לפני רבא לדין. אמר ליה לו המלווה ללוה: זיל לך פרע לי את חובך. אמר ליה לו הלווה: פרעתיך כבר. אמר ליה לו רבא: אם כן, זיל אישתבע ליה דפרעתיה לך הישבע לו שפרעת לו.

5 אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה הלך אותו לווה והביא קנה חלול ושם את הכסף בתוכו והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא והיה נסמך והולך ובא עליו, עם המקל הזה, לבית הדין. אמר ליה לו למלוה: נקוט האי קניא אחוז את הקנה הזה בידך כדי שאוכל להישבע וספר תורה בידי. נטל המלוה את המקל כדבריו ונסב לקח הלווה ספר תורה ואישתבע דפרעיה ונשבע שפרע לו כל מה דהוה ליה בידיה שהיה לו בידו.

6 כששמע ההוא אותו מלוה שהוא נשבע לשקר רגז ותברה לההוא קניא ושבר אותו קנה ואישתפך הנהו זוזי לארעא ונשפכו אותם המטבעות לארץ ואישתכח דקושטא אישתבע ונמצא שאמת נשבע, שהרי החזיר לו את כל הכסף שהיה בקנה באותה שעה שנשבע. אבל היתה בכך הערמה, שהרי התכוון שהמלווה יחזיר לו את הקנה והכסף שבו לאחר השבועה. וכדי להימנע מהערמה כגון זו מזהירים את הנשבע שהוא נשבע על דעת בית דין.

7 ועדיין שואלים: ואכתי וכי עדיין לא עביד דמישתבע אדעתא דנפשיה עשוי אדם שיישבע על דעת עצמו? והתניא והרי שנינו בברייתא: וכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל בערבות מואב שיקבלו על עצמם את התורה, אמר להם: הוו יודעים שלא על דעתכם אני משביע אתכם, לפי תנאים שאתם עושים בליבכם, אלא על דעתי ועל דעת המקום, שנאמר: "ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת" דברים כט, יג.

8 מאי מה אמר להו להם משה לישראל? לאו הכי קאמר להו האם לא כך אמר להם: דלמא עבידתון מילי שמא אתם עושים דברים לא טובים, עבירות ואמריתון ואומרים: על דעתינו היה דבר זה בזמן השבועה — משום הכי כך אמר להו להם: על דעתי אתם נשבעים. ונברר, לאפוקי מאי להוציא, למעט את מה הזהירם? לאו לאפוקי דאסיקו שמא האם לא להוציא אפשרות שמעלים שם, שקוראים לעבודה זרה אלוה, ואומרים שבליבם נשבעו על דעת כן, לעבוד אותה. מכלל הדברים אתה למד דעביד איניש דמשתבע אדעתא דנפשיה שעשוי אדם שישבע על דעת עצמו!

9 ודוחים: לא, עבודה זרה איקרי נקראת אף בדברי הכתוב אלוה, דכתיב שנאמר: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים" שמות יב, יב, ולכן חשש להם משה שמא הם מתכוונים לדבר זה. אבל אין בכך ענין של תנאי מיוחד שהם חושבים עליו בליבם, אלא של כוונה לא נכונה בשבועה עצמה.

10 ושואלים: מדוע נזקק משה לתנאי "על דעתי"? ולשבע יתהון ושישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים מצות וממילא נכלל בתוכן גם איסור עבודה זרה! ודוחים: "מצוות" משמע אפשר לפרש גם מצות המלך, ולהן הם מתכוונים ונשבעים.

11 ושואלים: ולשבע יתהון ושישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים כל מצות! ומשיבים: אפילו זה אינו מספיק, כי אפשר שמשמע הדבר עבורם מצות ציצית, שהרי אמר מר החכם: שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה וכשקיבלו עליהם "כל מצוות" — למצות ציצית התכוונו.

12 ושואלים עוד: ולשבע יתהון ושישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים תורה! ודוחים: משמע תורה אחת, שבכתב, ולא תורה שבעל פה. ושואלים: ולשבע יתהון ושישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים תורות! ואומרים: גם זה איננו כולל הכל, כי אפשר שמשמע תורת מנחה, תורת חטאת, תורת אשם. ושואלים: אם כן ולשבע יתהון שישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים תורות ומצות! ודוחים: גם זה איננו כולל את כל התורה כולה, כי תורות משמע תורת המנחה וכו', מצות משמע מצות המלך.

13 ושואלים: ולישבע יתהון ושישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים תורה כולה! ומשיבים: תורה כולה משמע עבודה זרה, כלומר, כפירה בעבודה זרה נקראת קיום תורה כולה. דתניא שכן שנינו בברייתא: חמורה עבודה זרה, שכל הכופר בה — כאילו מודה בתורה כולה, וכן להיפך. ולכן יכולים הם לומר ש"תורה כולה" היא ההתרחקות מעבודה זרה ולא יותר מכן.

14 ושואלים: ולישבע יתהון שישביע אותם: דמקיימיתון שאתם מקיימים התרחקות מעבודה זרה וכל התורה כולה, אי נמי או גם כן: שישביעם שהם מקיימים שש מאות ושלש עשרה מצות ואז אין עוד ספק בדבר! אלא, משה רבינו מילתא דלא טריחא נקט דבר שאין בו טירחה תפס, שהיה יכול למצוא דרך אחרת להשביע אותם באופן שלא יהא כל ספק בדבר, אבל לא רצה לטרוח ולחפש דרך מסובכת ומורכבת, ולכן אמר להם שהוא משביעם על דעתו ועל דעת המקום.

15 א שנינו במשנה שהנודר "אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד" הרי זה נדר הבאי. ושואלים: וכי לא קיים נחש כזה? והא ההוא חויא דהוה בשני שבור מלכא והרי נחש אחד שהיה בשנותיו, בזמנו של המלך שבור שהיה גדול כל כך שרמו ליה תליסר אורוותא דתיבנא ובלע יתהון זרקו לו שלוש עשרה חבילות של תבן ובלע אותן ובודאי היה גדול מקורת בית הבד! אמר שמואל: מדובר כאן בטרוף, שנתכוון לומר שלנחש היו סדקים בגבו כמו קורת בית הבד. ומקשים: והרי כולהו נחשי מיטרף טרפי כל הנחשים כולם יש בהם סדקים כאלה! ומשיבים: אגבו טרוף קאמרינן טרוף על גבו אנו אומרים וזה אינו מצוי כלל.

16 ושואלים: ולתני ושישנה בפירוש "טרוף", ומדוע אמר "כקורת בית הבד"? ומשיבים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דבר בדרך אגב השמיע לנו בכך, והוא שקורת בית הבד גבו טרוף, שצריכים להיות בקורה הזו סדקים סדקים. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה, לשם מה חשוב להודיענו זאת אם יש כך בקורת בית הבד? ומשיבים: למקח וממכר, לומר לך: המוכר קורת בית הבד לחבירו, אי אם גבו טרוף — אין כן מכר הוא, ואי ואם לא, אם אין גבו טרוף, שאינה עשויה סדקים — לא נקרא הדבר קורת בית הבד, אלא קורה סתם, ובטל המיקח.

17 א משנה נדרי שגגות עליהם שנינו שמותרים כיצד? נדר "ככר זו אסורה עלי אם אכלתי ואם שתיתי" ונזכר שאכל ושתה, או שנדר "שאני אוכל ושאני שותה", כלומר, אם יאכל ואם ישתה, ושכח ואכל ושתה. אמר "קונם אשתי נהנית לי משום שגנבה את כיסי ארנקי, או משום שהכתה את בני" ונודע שלא הכתו, או שנודע שלא גנבה.

18 או סוג אחר של טעות — ראה אותן אנשים באים לחצירו ואוכלין תאנים, ולא רצה שיאכלו מהן ואמר "הרי התאנים אסורות עליכם כמו קרבן" ונמצאו אביו ואחיו ביניהם והיו עמהן אחרים, שוודאי לא התכוון להדיר את אביו ואחיו. בית שמאי אומרים: במקרה שנדר בלשון זו, הן, אביו ואחיו שלא התכוון להדיר אותם — מותרים, ומה שעמהם, שאר האנשים — אסורים. ובית הלל אומרים: אלו ואלו מותרין, כאשר יבואר בגמרא.

19 ב גמרא תנא שנה החכם: כשם שנדרי שגגות מותרין, כך שבועות שגגות מותרות. ושואלים: היכי דמי כיצד הוא בדיוק שבועות שגגות? כגון המעשה ברב כהנא ורב אסי שנחלקו בהלכה אחת, ומתוך הוויכוח הדין זה אמר: שבועתא דהכי שבועה שכך אמר רב כמו שאני אומר, והדין וזה אמר: שבועתא דהכי שבועה שכך אמר רב כמו שאני אומר. דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע שכל אחד ואחד על דעת עצמו יפה הוא נשבע, כלומר, שהוא בטוח שכך היתה האמת, והרי שגגה היתה זו.

20 ג על מה ששנינו "ראה אותן אוכלין", מביאים תנן התם שנינו שם במשנה: פותחין בשבתות ובימים טובים, שאם נדר אדם נדר להתענות, או שלא לאכול דבר מסויים — פותחים לו פתח להיתר משום השבתות והימים הטובים, שעל דעת ימים אלו ודאי לא נדר. בראשונה היו אומרים: אותן הימים, שבתות וימים טובים שגילה דעתו שלא נתכוון לכוללם בנדר — מותרים, ושאר כל הימים — אסורים, עד שבא ר' עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כלו, ומשום כך הותרו גם שאר הימים.

21 אמר רבה: דכולי עלמא לדעת הכל במשנתנו כל היכא מקום שאמר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר "כולכם אסורין חוץ מאבא", שבמקרה זה דכולהון שכולם אסורין ואביו מותר. לא נחלקו אלא באומר: אילו הייתי יודע שאבא ביניכם אז הייתי אומר "פלוני ופלוני האחרים אסורין ואבא מותר".