1א משנה המודר הנאה מחבירו לפני שביעית שנת השמיטה, כלומר, בשנה רגילה — אינו יורד נכנס לתוך שדהו של החבר, ואינו אוכל מן הנטיעות הנוטות כלפי חוץ לשדה, אפילו שאינו נכנס לתוך השדה. ובשביעית שאז פירות האילנות הם הפקר לכל — אינו יורד לתוך שדהו של חבירו אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות לחוץ, שהרי בשנה זו הפירות אינם שייכים לחבירו. אם נדר הימנו רק מאכל, לפני שביעית — יורד בכל זמן לתוך שדהו, שהרי מותר בהנאה ממנו, ואינו אוכל מן הפירות לפי שאסר עצמו באכילה מפירותיו. ובשביעית — גם יורד וגם אוכל.2ב גמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אם אמר "נכסים אלו אסורים עליך בהנאה "לפני שהגיעה שנת השביעית — אין יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות אף על פי שהגיע שנת השביעית. שכיון שחל איסור על הפירות קודם לכן, אין האיסור פוקע בשביעית. ואם בשביעית עצמה נדר — אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל מן הנוטות, שהרי בשעה שהדירו אין הפירות שלו ולא היה יכול לאוסרם עליו.3ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם אחרת: אם אמר לחבירו "נכסי אסורים עליך בהנאה "לפני שביעית — אין יורד לתוך שדהו ואין אוכל מן הנוטות, הגיע שנת השביעית — אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא את הנוטות מפני שהם הפקר.4ומציעים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבעקרון זה נחלקו, שרב ושמואל סברי סבורים: אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו, וכיון שאסר את הפירות לפני שביעית, אף כשהגיעה שנת השביעית והנכסים יצאו מרשותו, מכל מקום האיסור עדיין חל עליהם. ואילו ר' יוחנן וריש לקיש סברי סבורים: אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, ולכן מותר לאכול את הפירות בשביעית?5ותוהים: ותסברא וכי יכול אתה לסבור כן? מי איכא למאן דאמר האם יש מי שאומר אין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו? ראשית, הדבר אינו עולה מתוך דבריהם, כי אם כן סבורים ר' יוחנן וריש לקיש, ניפלגי שיחלקו באומר "נכסים אלו" שלמרות שאמר "אלו" אין האיסור חל עליהם כאשר יוצאים מרשותו, בשביעית, וכל שכן באומר "נכסי", שאז משמעות הדברים היא רק שאוסר עליו כל עוד הם נכסיו, ולא כשאינם ברשותו!6ותו ועוד: הא תנן הרי שנינו במשנה שאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו, דתנן שכן שנינו במשנה: האומר לבנו "קונם שאתה נהנה לי", אם מת האב — יירשנו הבן, שהרי אז אינו נהנה משל אביו, כיון שלאחר מותו אין לו עוד קנין בנכסיו. ואם אמר שהוא אוסר עליו את נכסיו "בחייו ובמותו",7אם מת האב — לא יירשנו הבן, משמע שיכול לאסור את נכסיו גם אחרי שייצאו מרשותו! ודוחים: שאני הכא שונה כאן דקא אמר ליה שאומר לו במפורש "בחייו ובמותו", אבל אין מוכח מכאן שגם אם אמר סתם שאוסר נכסים אלו, שהם נאסרים גם לאחר שיצאו מרשותו.8אף שתירצנו קושי זה, מכל מקום קשיא קשה על הדברים מקושיה ראשונה: מפני מה לא נחלקו אף באומר "נכסים אלו"? אלא, יש לחזור מהסבר זה וכך צריך לומר: כשאוסר בלשון "נכסים אלו" — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שהאיסור חל על הנכסים גם כשיוצאים מרשותו. כי פליגי כאשר הם חלוקים הרי זה באומר "נכסי";9רב ושמואל סברי סבורים כי לא שנא שונה אם אומר "נכסים אלו", ולא שנא שונה אם אומר "נכסי", שבכולם אדם אוסר אפילו לכשיצאו מרשותו. ור' יוחנן וריש לקיש סברי סבורים כי כשאומר "נכסים אלו "— אדם אוסר לעולם, אך כשהוא אומר "נכסי" — אין אדם אוסר אלא כל זמן שהם ברשותו, ש"נכסי" משמעו — השייכים לי.10ושואלים: ומי איכא למאן דאמר והאם יש מי שאומר כי לא שנא שונה כשאומר "נכסים אלו" ולא שנא שונה כשהוא אומר "נכסי" ובכל מקרה יכול לאסור לכשיצאו מרשותו? והא תנן והרי שנינו במשנה: האומר לחבירו "קונם לתוך ביתך שאני נכנס" או שאומר "קונם שדך שאני לוקח קונה", אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — מותר, שהרי לא נאסר בהם אלא כל זמן שהם ביתו ושדהו של אותו אדם. אבל אם אמר "קונם לבית זה שאני נכנס", או שאמר: "שדה זו שאני לוקח", גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור. משמע שיש הבדל בדין אם אוסר את הנכס עצמו "בית זה", או שאומר "נכסים של פלוני" "ביתך", שאז האיסור הוא רק בזמן שהם ברשותו!11אלא, יש לחזור מכל מה שאמרנו ולומר כך: כי אמרי כאשר אומרים ר' יוחנן וריש לקיש את דבריהם שאין אדם אוסר נכסיו לכשיצאו מרשותו, הרי זה באומר ומפרש "נכסי", ורב ושמואל אמרו שאוסר דווקא באומר "נכסים אלו", ולהלכה לא פליגי אינם חלוקים, שכל זוג חכמים דיבר במציאות אחרת.12א שנינו במשנה: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הפירות הנוטים מחוץ לתחום שדהו. ושואלים: מאי שנא במה שונה שאוכל מן הנוטות — משום דפירי דהפקירא אינון שפירות של הפקר הם, אם כן ארעא נמי אפקרה את הקרקע גם כן הפקירה התורה, שבשביעית הכל מותרים להיכנס ולאכול ומדוע אסור למודר להיכנס לשדה המדיר?!13אמר עולא: כאן מדובר בעומדין אותם אילנות של פרי על הגבולים של השדה, וכיון שיכול לאכול מפירותיהם גם בלא להיכנס לשדה — לא התירו לו להיכנס לשדה. ר' שמעון בן אליקים אמר: אפילו כשהיו האילנות עומדים בתוך השדה אסור לו לרדת לשדה, גזירה שמא ישהא בעמידה בשדה שלא לצורך אכילה, ודבר זה לא הותר לו אפילו בשביעית.14ב משנה המודר הנאה מחבירו — לא ישאילנו חבירו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח יקנה ממנו.
