ביאור שטיינזלץ על נדרים מ״ז

1 א שנינו במשנה: האומר לחבירו "קונם לביתך שאני נכנס" או שאמר לו "קונם שדך שאני לוקח", אם יצא הבית מרשות בעליו — מותר בו. אך אם אמר "קונם בית זה שאני נכנס" הרי זה אסור בו לעולם. בעי שאל אבימי שאלה זו: אם הדיר את חבירו ואמר "קונם לבית זה שאתה נכנס", אם מת או שמכרו לאחר מהו דינו? האם נאמר שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא אותו הדבר לאחר מכן מרשותו, או לא?

2 אמר רבא: תא שמע בוא ושמע פתרון לכך ממה ששנינו: האומר לבנו "קונם שאי אתה נהנה לי", ומת האב — יירשנו הבן. ואם אסרו האב בלשון "בחייו ובמותו" ומת — לא יירשנו. שמע מינה למד מכאן כי אדם אוסר על חבירו דבר שברשותו גם לכשיצא מרשותו לאחר מיתה, ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

3 בתנן התם שנינו שם במשנה: האומר "קונם פירות האלו עלי", או שאמר "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" — אסור לא רק בהם, אלא גם בחילופיהן, שאם מחליפים אותם בדבר אחר — גם הוא אסור, ובגידוליהן שאם היה זה עץ וצמחו בו פירות — אסור גם בהם.

4 בעי שאל רמי בר חמא: אמר "קונם פירות האלו על פלוני", מהו שיהא פלוני זה אסור בחילופיהן? מי אמרינן האם אנו אומרים כי גבי דיליה לגבי עצמו, הואיל ואדם אוסר יכול לאסור פירות חבירו על עצמו אף שאינם כעת ברשותו, באותו אופן אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על עצמו, ונאסר לא רק בדבר שנדר ממנו, אלא גם בחילופיו ובגידוליו שאינם מצויים כעת בעולם. אבל גבי חבירו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו, שמא נאמר גם שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו.

5 או דילמא שמא נאמר משום שחילופין כגידולין דמי הם נחשבים, ולכן לא שנא שונה הוא ולא שנא שונה חברו, שכיון שהדבר נובע ובא מן הדבר האסור, נשאר האיסור במקומו, גם אם החליף אותו.

6 אמר רב אחא בר מניומי: תא שמע בוא ושמע פתרון לכך ממה ששנינו: האומר לאשתו "קונם שאני נהנה ליך לך "ולכן אינה יכולה להתפרנס ממנו, כדי שתוכל להתקיים תהא לווה כסף לפרנסתה, ובעלי חובין שלה באין ונפרעין חובותיה מן הבעל. ונברר: מאי טעמא מה טעם בעלי חובין נפרעין חובותיה מן הבעל? הרי בסופו של דבר היא נהנית מבעלה שפורע את חובה — לאו האם לא משום שאנו אומרים שחילופין לאו אינם כגידולין דמי נחשבים ולכן יכולה היא ללוות ולקבל בעקיפין את הממון מבעלה כיון שאינה נהנית במישרין ממנו, אלא בדבר שהוחלף?

7 אמר רבא: מכאן אין ראיה, כי דילמא שמא לכתחילה הוא שלא ייהנה בחילופיו של דבר שנאסר בנדר, ואי עבד ואם עשה — עבד עשה. ואף לגבי האשה, כיון שאין לה דרך אחרת למחייתה — מותר.

8 אלא, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממקום אחר: המקדש אשה בפירות של ערלה — אינה מקודשת, כי הפירות אסורים בהנאה, ונמצא שאין להם כל ערך, ואין קידושין חלים אלא בשווה פרוטה. אבל אם מכרן, את הפירות הללו, וקידש בדמיהן — הרי זו מקודשת. משמע שאף שמקור הכסף היה אסור בהנאה, מכל מקום חילופיו אינם אסורים. ודוחים: הכא נמי כאן גם כן לכתחילה הוא שלא יהנה מהחליפים, ואי עבד ואם עשה וקידש אשה בהם — עבד עשה ומקודשת, ואין לפתור מכאן את הבעיה שהעמדנו.

9 א משנה אם אדם אומר לחבירו "הריני עליך חרם", כלומר, כל רכושי יהיה אסור עליך כחרם — הרי המודר, כלומר חבירו, אסור ליהנות מן הנכסים. ואם אמר "הרי את עלי חרם" — הנודר אסור בנכסיו של חבירו. אם אמר "הריני עליך ואת עלי חרם "— שניהם אסורין זה בנכסי זה, ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל, כלומר, במה שהוא רכוש כלל האומה, ואינו נחשב כחלקו של שום אדם פרטי,