1רבי סבר: טובת הנאה נחשבת ממון ולכן צריך הגנב להחזיר לו את הטבל כולו — מפני שיש לבעל הטבל גם זכות ממונית במתנות, שנהנה מטובת הנאה כאשר הוא נותן את התרומה והמעשר שלו לכהנים ולוויים מסויימים. ואילו ר' יוסי בר ר' יהודה סבר: טובת הנאה אינה נחשבת ממון ולכן אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה והמעשר?2ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא שלדעת הכל טובת הנאה אינה נחשבת ממון. אלא הכא כאן במתנות שעדיין לא הורמו הופרשו קא מיפלגי הם חלוקים. והשאלה היא האם מתנות הכהן והלוי שעדיין לא הופרשו בפועל נחשבות כאילו כבר הפרישו אותן. שאם הן נחשבות כבלתי מופרשות — צריך להשיב לו כל מה שגנב ממנו. אבל אם הן נחשבות כמופרשות, נמצא שהגנב לא לקח ממנו עצמו אלא רק את חלק החולין, שהרי המתנות אינן שלו כלל.3ודוחים: ואי ואם טובת הנאה אינה נחשבת ממון — מה לי אם כבר הורמו, מה לי אם עדיין לא הורמו? והרי מכל מקום אין לבעל התבואה כל זכות ממונית בחלק התרומה שבטבל!4אלא כך צריך לומר: היינו טעמא זהו הטעם של רבי : קנסוה רבנן קנסו חכמים לגנב כי היכי כדי שלא ליגנוב יגנוב שוב, ולכן צריך לשלם לבעל הטבל הנגנב הכל, אף שלבעל הטבל עצמו אין טובת הנאה בחלק המתנות. ור' יוסי בר ר' יהודה סבר: קנסוה רבנן קנסו חכמים לבעל הבית שיקבל רק את דמי החולין, כי היכי כדי שלהבא לא לישהי לטיבליה ישהה את טבלו, שלא יהא רגיל להשהות בידו תבואה בלתי מעושרת, שהרי אם היה נותן מיד את מתנותיו לא היה מגיע לכלל גניבה. ואף אם היתה לו טובת הנאה — קונסים אותו שלא יהנה ממנה.5רבא אמר שאפשר להסביר את הסתירה במשנתנו בדרך אחרת: כפי שדייקנו מן המקרה השני כהנים אלו — יטלו אחרים טובת הנאה הריהי ממון, ואולם שאני שונה תרומה, דהיינו טעמא שזהו הטעם שיטלו על כרחו אם אסר אותה על הכהנים כולם — משום שתרומה לא חזיא ראויה אלא לכהנים, וכיון דקא אתי למיסרא עלייהו שהוא בא לאסור אותה עליהם על ידי נדרו, ואין לה שימוש אלא לכהנים, אם כן הריהו, איפוא שויא עפרא בעלמא עשה אותה, מבחינתו, כעפר סתם. שאם היא אסורה לכהנים, והישראלים גם בלא נדרו אסורים לאכול ממנה, אם כן נמצא שביטל רשותו ממנה לגמרי, ושוב אין לומר שיש לכהנים הנאה ממנו.6א משנה אמרה אשה "קונם שאיני עושה דבר על פי לצורך אבא שלי ", או שאמרה "קונם שאיני עושה דבר על פי אביך", או "על פי אחי", או "על פי אחיך" — אינו יכול להפר, שאין נדרים אלה בכלל דברים שבינו לבינה. אם אמרה "שאיני עושה על פיך" שאינה עושה מלאכה המוטלת עליה לעשותה מכוח הכתובה — אינו צריך כלל להפר, אלא הנדר בטל מעצמו, משום שיש עליה התחייבות מוקדמת, מכוח הנישואין, לעשות עבורו.7ר' עקיבא אומר: יפר את הנדר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו, שאם תוסיף ותעשה לו מלאכה יותר מן הקיצבה הקבועה לה בהלכה, הרי לגבי חלק זה אין לו בעלות, וחל הנדר, והוא עלול להיכשל וליהנות מדבר האסור לו.8ר' יוחנן בן נורי אומר: יפר מטעם אחר, שמא יגרשנה ואז בטלה התחייבותה לו ותהי אסורה עליו לעולם בהנאה ממעשה ידיה, וכדי שלא יבוא בעתיד לידי מכשול, יפר את הנדר בעודה נשואה.9ב גמרא אמר שמואל: הלכה כר' יוחנן בן נורי. ושואלים: למימרא דקסבר האם לומר, להסיק מכאן, שסבור שמואל כי אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? שהרי לדעת ר' יוחנן בן נורי חל איסור הנדר על דברים שתעשה בעתיד, כאשר תתגרש — שהיא מציאות שאינה קיימת עדיין. ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: המקדיש מעשה ידי אשתו —10הרי זו האשה עושה ואוכלת, שאין ההקדש חל על הדברים הללו. והמותר, אם עשתה יותר מכדי דמי אכילתה — ר' מאיר אומר: המותר נעשה באמת הקדש, ר' יוחנן הסנדלר אומר: חולין הוא. ואמר שמואל: הלכה כר' יוחנן הסנדלר. אלמא מכאן שדעת שמואל היא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ומשום כך לא חל כלל הקדש על מה שתעשה בעתיד.11וכי תימא ואם תאמר : כי קאמר כאשר אומר שמואל שהלכה כר' יוחנן בן נורי במשנתנו — רק על ענין העדפה הוא דקאמר שאומר, שלדעתו גם מה שמעדיפה שייך לבעל ואינה יכולה לאוסרו עליו, ואז אין הדברים עומדים בסתירה לשיטת ר' יוחנן הסנדלר לגבי הקדשת מעשה ידי אשתו.12אולם אם כן לימא שיאמר בצורה ברורה: הלכה כר' יוחנן בן נורי בהעדפה. אי נמי או גם כן יאמר: הלכה כתנא קמא הסבור אף הוא שההעדפה של הבעל. אי נמי או גם כן יאמר: אין הלכה כר' עקיבא הסבור שההעדפה היא שלה!13אלא אמר רב יוסף: כך יש ליישב את הסתירה בדברי שמואל; שאף שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, מכל מקום שאני שונים קונמות, הואיל ואדם אוסר אפילו פירות חבירו עליו על עצמו, למרות שהפירות הללו לא הגיעו עדיין לרשותו — אוסר נמי גם כן בקונמות דבר שלא בא לעולם עליו על עצמו, למרות שעוד לא בא לעולם. מה שאין כן בהקדש, שאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו.14אמר ליה לו אביי: זו אינה ראיה כלל, כי בשלמא נניח שאדם אוסר פירות חבירו עליו שכן יש בכוחו של אדם לאסור בקונם דבר שיש לו זכות מסויימת בו, שהרי אדם אוסר פירותיו על חבירו, שכשם שיש לו רשות על הפירות של עצמו ויכול לאוסרם על אחרים — כך יש לו רשות על גופו שלו לאסור דבר של אחרים עליו. אלא האם יאסור גם דבר שלא בא לעולם על חבירו? שהרי אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו שגם החבר וגם פירותיו אינם ברשותו. והרי במשנתנו אסרה האשה בקונם את מעשי ידיה שלא באו לעולם על אחר — על בעלה!15אלא אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: כאן מדובר באשה האומרת "יקדשו ידי לעושיהן" לקדוש ברוך הוא, שהוא עושה הכל ואין כאן ענין של דבר שלא בא לעולם, כיון שידים הא איתנהו הרי ישנן בעולם.16ושואלים מצד אחר: וכי אמרה הכי וכאשר היא אומרת כך — קדשה מתקדשים הדברים? והא משעבדן והרי משועבדות ידיה לבעל לעשות לו מלאכה שנתחייבה בה! ומשיבים: דאמרה שהיא אומרת: לכי מגרשה לכאשר אתגרש יחול הנדר. ומקשים: השתא מיהת לא מגרשה עכשיו על כל פנים אינה מגורשת, וממאי דכי אמרה הכי מהניא וממה, מניין לנו שכאשר היא אומרת כך — מועיל הדבר שיכולה להקדיש דבר ולא יחול ההקדש אלא רק לעתיד?
