ר"ן על נדרים פ״ה א:ו׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« ר"ן על נדרים פ״ה ע״א:ה׳ ר"ן על נדרים פ״ה ע״ב:א׳ »

1 פרישה פתח ↗

אינו מיפר לעולם אלא בעודה תחתיו ז"ל ב"י לפי מה שנתבאר לעיל דאפי' נתגרשה נמי מיפר כ"ז שלא נשאת צ"ל דמאי בעודה תחתיו דקאמר בעודה ראויה לחזור תחתיו: קונם שאני עושה ע"פ אבא כו' ר"ל כל מעשה ידי יהיו אסורים בהנאה לאבא או לאביך ר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א עכ"ה:

2 נדרים פתח ↗

מַתְנִי׳ ״קֻוֽנָּם שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּי אַבָּא״, וְ״עַל פִּי אָבִיךָ״, וְ״עַל פִּי אָחִי״, וְ״עַל פִּי אָחִיךָ״ — אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר. ״שֶׁאֵינִי עוֹשָׂה עַל פִּיךָ״ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר.

3 נדרים פתח ↗

6 מתני' קונם שאני עושה ע"פ אבא - מה שאני עושה יהא לפי אבא בקונם:

7 אינו יכול להפר - דאין אלו נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה:

8 שאני עושה על פיך אינו צריך להפר:

1 דברי ירמיהו על משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים פתח ↗

וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש או לבית הכנסת או לקנות תיבה וכו' ורצו לשנות כל מה שגבו. אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה וכו'. ועי' בכ"מ בשם הרמ"ך שהקשה דאמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריגה דליכא למ"ד דהרי אפי' בלבנים איתא בגמרא דף כ"ו ע"ב אבל בחדתא לית לן בה ואפי' למאן דאמר הזמנה מלתא היא ה"מ כגון האורג בגד למת אבל הכא כטוי לאריגה דמי וליכא למ"ד ומכ"ש בגבו מעות עיי"ש: ב בטור או"ח בסי' קנ"ג וז"ל ואם בנו בית סתם והקדישוהו לבית הכנסת דינו כבית הכנסת. ומיהו אינו קדוש עד שישתמש בו. ואפי' אם בנהו מתחילה לשם ביהכ"נ עכ"ל. ומקורו מירושלמי במסכת מגילה מובא בב"י שם. ובב"י הקשה דמאי שנא במביא עצים ואבנים לבנין בהכ"נ לא תפסו קדושה ובגבו מעות לצורך בית הכנסת דאמר רבא במסכת מגילה כ"ו לא שנו אלא שמכרו והותירו אבל גבו מעות והותירו מותר וכו' ומזה שכנגדו תופס דמיו. ולחלק בין בא ליד גבאי דגבו מעות דמיירי כשבא ליד הגבאי כתב שהוא דוחק לומר כן. ועיין בט"ז שם בס"ק ב'. ועיין במג"א ס"ק ה' וברמב"ן ובעה"מ במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישינה עיי"ש: ג במסכת מגילה כ"ו ע"ב לבני נמי חלפינהו וזבנינהו שרי אוזפינהו אסור הנ"מ בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. ואפי' למ"ד הזמנה מלתא היא. הנ"מ כגון האורג בגד למת. אבל הכא כטוי לאריגה דמי וליכא למ"ד וכו'. ועי' בטורי אבן שם שהקשה ממסכת סנהדרין דף מ"ז ע"ב דאי' שם ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה ומשני משמשין ממשמשין ילפינן לאפוקי עגלה ערופה דגופה קדושה. והרי בגוף הקדושה אפי' רבא מודה וא"כ למה אמרינן אפי' למ"ד הזמנה וכו' בכה"ג דהוי גוף הקדושה כו"ע מודו עיי"ש: והנה דעתו דביהכ"נ מקרי גוף הקדושה. ועי' במג"א בסי' קנ"ג ס"ק ה' שכתב דבית הכנסת מקרי תשמיש קדושה ולא גוף הקדושה. ועיין בבעה"מ וברמב"ן במלחמות במסכת סוכה בסוגיא דסוכה ישנה עיי"ש. ובחידושי הר"ן במסכת סנהדרין הנ"ל מחלוקת בזה אם בגוף הקדושה גם רבא מודה דהזמנה מלתא היא עיי"ש. ולכאורה לדעת הבעה"מ קושית הטורי אבן לדעתו דביהכ"נ מקרי גוף הקדושה. ועיין בראב"ד פ"י מהל' ס"ת ה"ד ובר"ן מגילה ל"ב בשם הירושלמי עיי"ש דנראה דביהכ"נ לא הוי קדושה בעצמה רק תשמיש עיי"ש: ונראה לענ"ד לומר ומקדם נעריך הסוגיא במסכת סנהדרין דף מ"ז ע"ב. דאיתא שם אתמר האורג בגד למת. אביי אמר אסור ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא. מ"ט דאביי גמר שם שם מעגלה ערופה מה עגלה ערופה בהזמנה מתסרא האי נמי בהזמנה מתסרא. ורבא גמר שם שם מע"ז מה ע"ז בהזמנה לא מתסרא אף הכא נמי בהזמנה לא מתסרא. ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה. ואביי אמר לך מידי דאורחא ממידי דאורחא לאפוקי ע"ז דלאו אורחא וכו' ת"ש החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו עולמית התם משום כבוד אביו. ה"נ מסתברא דקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לאביו וכו' אי אמרת משום הזמנה טוי לאריגה מי איכא למ"ד וכו' ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו הב"ע שגבו מחיים וכו': ובתוס' שם בד"ה מותר המת וכו' בדף מ"ח ע"א הקשו דלמה יתפוס הדמים ולמה יהיה מעות עדיף מטוי לאריגה דאמרינן לכו"ע לא הוי הזמנה. וכתבו בתירוצם הראשון דמיירי בבגדים שייך לקנותם ומחלקין בין פרסהו אמיתנא. ובתירוץ השני כתבו דמעות שאני דחזי לכל מילי עיי"ש. ועיין בר"ן בחידושיו שתופס לעיקר התירוץ הראשון דמיירי בבגדים וכתב דהוי מצית לתרוצי בגמ' דילמא מיירי בגבו מעות אלא דניחא לתרוצי אף בגבו בגדים עיי"ש: ונאמר ע"ז ומקדם נדבר במה שיש להבין בהאי גופא דאמרינן בסוגיא ופשיטא להו דטוי לאריגה ליכא למ"ד דכיון דילפינן מעגלה ערופה דין ההזמנה לאביי והרי שם גם קודם מעשה העריפה אין שם עגלה ערופה עליו ומחוסר מעשה כזה והוי לכאורה בגדר טוי לאריגה: גם עיין במסכת קדושין דף נ"ז ע"א דאי' שם מאימתי נאסר א"ר ינאי גבול שמעתי ירידתה לנחל איתן אסרתה ומקשינן שם א"כ בצפורי מצורע נמי ומתרצין דשם אין לה גבול אחריני ויש לומר דתורה ריבתה ע"ז אבל במצורע כיון דתורה ריבתה דאסירי מחיים על כרחך משעת לקיחה משום דלית להו גבול אחריני עיי"ש. ויקשה לכאורה לפי מאי דאיתא שם דהאי דנדע דעגלה ערופה אסור בהנאה ילפינן מדכתיב בה כפרה כקדשים עיי"ש. וא"כ נאמר נמי שיהיה כמו הקדש דאסור בהנאה משעת ההקדש ואפי' בקדשים קלים דלאו בני מעילה נינהו עד לאחר הזריקה מ"מ אסורין בהנאה מדאורייתא מקודם ועיין במשנה למלך בפ"ב מהל' מעילה ה"א בשם תוס' שכתבו כן בכמה מקומות עיי"ש. ועיין ברש"י במסכת קדושין שם שכתב קדשים אסורין בהנאה דהרי מועלין ויש ליישב וא"כ לכאורה היה מסתבר לומר דכמו כן בעגלה ערופה שתהיה אסורה דומיא דהקדש מיד בהזמנתה: וע"ז יש לומר דעיין ברש"י שם בד"ה ה"ג ועגלה ערופה מאימתי וכו' מאימתי נאסרת הואיל ואין דמיה קדושים לא קדושת מזבח ולא קדושת בדק הבית אלא היא עצמה לעריפה עכ"ל. ודבריו צריכין פירוש דכיון דלמדין מדכתיב ביה כפרה כקדשים למה לנו לחלק והלא גם האיסור הנאה לא ידעינן רק מגז"ש וכללא בכמה דוכתי אין גז"ש למחצה ונראה לענ"ד לפרש כונתו. דהנה גבי הקדש איכא ב' דברים אחד דקנהו ההקדש משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי גם תופס קדושה על הדבר ואסור בהנאה והנה כיון דמשעת אמירה חל דהוי כמסירה לענין חזרה שלא יהיה יוכל לחזור ממילא נמי מיד חל הקדושה על הדבר ג"כ. וגם ההזמנה הוי טובה וחזקה שהרי אינו יוכל לחזור מהזמנתו. ועי' בסוגיא נחלק בהזמנה במידי דאורחא וכו' וכמ"ש ברש"י שם בטעמו עיי"ש ולהלן היה אביו ואמו מזרקין וכו' התם אגב מררייהו וכו'. ועי' ברש"י שם. דנראה משם דדוקא בהזמנה בגמר דעת מקרי הזמנה: והנה בהקדש דאמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט במס' קדושין דף כ"ח ע"ב נראה טעמו משום דכל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא וכן מצאתי בספר המקנה שם עיי"ש אבל בעגלה ערופה דלא שייך במציאות לומר בו דהקדש קונה אותו גם לא שייך לומר בו קדושה כלל רק תפיסת איסור בלבד להנאה. וא"כ מסברא לא יהיה שייך בו לומר שיהיה חל בשעת האמירה האיסור הנאה דהאמירה כמי שאינו בכ"מ דאתי דיבור ומבטל דיבור ויוכל להחליפה באחרת. וכמ"ש קנין ואמירה לגבוה לא שייך בזה. וא"כ הסברא מכרעת שלא תהני ולא שייך בה הזמנה כלל כיון דלא הוי הזמנה גמורה דיוכל לחזור בו. דלא שייך ללמוד גם זה מהקדש. דגם בהקדש אינו מפורש בקרא רק מסברא נדע דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כמ"ש משא"כ בזה דלא שייך כל היכא דאיתא וכו'. ולא שייך סברא זאת. כמ"ש בתוספות בכמה דוכתי דהיכא דיש סברא לחלק לא אמרינן אין גז"ש למחצה ועיין במל"מ בהל' עבדים ובטורי אבן ריש מסכת חגיגה וברמב"ם בהל' ע"ז בהקפת זקן בעבד דמה דנחלק בסברא ובמציאות לא שייך אין גז"ש למחצה עיי"ש: וא"כ נאמר אף דרבתה התורה לנו דמהני הזמנה בעגלה ערופה לא נדע רק הגבול האחרון וזה ירידתה לנחל וכו' וזה כונת רש"י שכתב ואין דמיה קדושים וכו' פי' ולא שייך קנין כהקדש וכונתו ברורה כמ"ש. וא"כ יש לחשב במת דילפינן מעגלה ערופה דאסור בהנאה. ובמת במשמשין אמרינן נמי דומיא דעגלה ערופה דגבול האחרון כמו בעגלה ערופה אשר ג"כ רק גבול האחרון במחיים ירידתה לנחל איתן אסרתה וא"כ מובן למה נאמר טוי לאריגה ליכא למ"ד: אמנם יש לחקור לפ"ז באופן דהוי במשמשין דמת בגונא דשייך ביה לומר דלא יוכל לחזור משעת לקיחה והזמנה כמ"ש להלן בס"ד אם לפ"ז נאמר דאסור מיד כיון דבכה"ג הוי דומיא דהקדש דכיון דעגלה ערופה דומה להקדש ומת כעגלה ערופה וממילא מת כהקדש לענין זה. והספק בזה משום די"ל כיון דילפינן מת מעגלה ערופה. ובעגלה ערופה דלא ימצא בכה"ג וא"כ במת ל"ל רבוי דלא יהיה יפה כח הנלמד מהמלמד או דנאמר לאידך גיסא דהנה בעגלה ערופה עכ"פ כיון דילפינן מקדשים אם יהיה שייך וימצא אופן דלא יוכל לחזור היה חל מיד ורק שלא נמצא בכה"ג ולא יהיה עדיף מהקדש דאיכא מעלה זאת. וא"כ נאמר במת היכא דהוי באופן כזה דלא יהיה יוכל לחזור והוי הזמנה גמורה כמ"ש ואפ"ה נאמר דלא חל מיד הרי הוי הגז"ש למחצה שהרי בעגלה ערופה עכ"פ באם הוי באופן הזה במציאות הוי חל מיד ולא שייך דהנלמד חמיר מהמלמד דעל אופן הזה בהזמנה גמורה גם במלמד יהני לכו"ע ואפי' באמירה בלבד רק דלא ימצא ובהנלמד דימצא ואם לא יהני יגרע מהמלמד ויהיה גז"ש למחצה. ועי' מ"ש לעיל בחילוק בסברא ומציאות דעתם ז"ל בגז"ש למחצה עיי"ש: ועיין בתוס' במס' קדושין דף ג' ע"א בד"ה ואשה בפחות וכו' מ"ש שם לחלק בין רבוי קנינין למיעוט קנינין עיי"ש דמוכח כמ"ש שם בפי' דע"כ ילפינן מהמלמד הראשון להנלמד האחרון אשר אין בהנלמד הראשון שהוא מלמד השני כיון שהנלמד האחרון שוה למלמד הראשון עיין שם. וכמ"ש לעיל בענין פקעה בקדושת הגוף לענין איסור הנאה ג"כ ראיה גדולה למ"ש עיי"ש: וא"כ לפי דברינו זה נאמר. דהנה עיין בחידושי הר"ן בסוגיא דמקשינן לאביי ת"ש מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו' והקשה למה לא מקשי לרבא ממותר המתים למתים וכו' וכתב וז"ל ומיהו במותר המתים למתים לא הוי תיובתא דרבא דלאו משום הזמנה הוא אלא מתורת צדקה שהממון שנגבה לצורך מתים אין ראוי לשנותו לדבר אחר. אבל במותר המת ליורשיו הוא משום הזמנה משום שכבר עשו צורך המת ואין טעם באיסור מותר זה אלא משום הזמנה בלבד שהרי אפשר להוציא הכל בענין המת כגון דימוס או זילוף וכו' עכ"ל. ועיין בטו"ז באו"ח בסי' קנ"ג הנ"ל. וסוף דברי הר"ן מחוסרי הבנה. ונראה שחסרון דברים יש שם עיי"ש ודעתו נראה דמשום בפיך זו צדקה ואף דבענין מת לא שייך כמ"ש ז"ל דעת הסוברים אף בצדקה אמירה לגבוה דלא שייך רק בחי בלבד דקני באמירה ובמת לא שייך קנין מ"מ כנודר למצוה הוי ובפיך זו צדקה שייך בזה ולא יוכל לחזור מדבריו. וא"כ לפ"ז נאמר כמ"ש אף במותר דדעת הר"ן דלא הוי בגדר צדקה מ"מ בעת כי נגבה לצורך צדקה קודם שנעשה מותר תורת צדקה על הכל וגם לא נודע חלק של מי הוי מותר. וא"כ שייך מעיקרא בפיך זו צדקה על הכל ולא שייך חזרה בזה וממילא הוי ההזמנה הזמנה גמורה ואף אחר שנעשה מותר נפקע שם הצדקה מהמותר מ"מ ההזמנה נשארה בתוקפה דהוי בגמר דעת בלי דיהיה שייך ביה חזרה עבור שם צדקה שהיה עליו מעיקרא וא"כ לפ"ז בכה"ג שאין יכול לחזור מדבריו אפי' טוי לאריגה בלבד ואפי' באמירה בלבד הוי הזמנה טובה לרבא וא"כ מיושב קושית התוס' הנ"ל בגבו מעות דהוי כטוי לאריגה דכמ"ש בכה"ג אפי' טוי לאריגה מהני ואתי שפיר ואף דיש שאלה גם לנדר והקדש מ"מ בכה"ג דבא ליד הגבאי לא מהני וגם כמ"ש בתוס' במס' ב"ק בסוגיא דיאוש דשאלה בהקדש לא שכיח עיי"ש: ולמ"ש יש לקיים דברי ב"י אשר הוא ז"ל הט"ז שם דחה אותם מלחלק בין אתא ליד גבאי ללא אתא לידו. דהנה אף דלא יוכל לחזור מ"מ יכול לשנותו לדבר אחר רק בבא ליד גבאי דלא יכול לשנותו כלל אז הוי הזמנה מעליותא ואלימתא דומה להקדש וחל מיד בהזמנתו. ומיושב למ"ש קושית הרמ"כ הנ"ל דגבו מעות הוי כטוי לאריגה דכמו שכתבתי היכא דהוי בכה"ג דיכול לחול מיד כהקדש אפי' טוי לאריגה הוי הזמנה טובה ואתי שפיר. ובמותר המת דמיירי בבא ליד הגבאי וליכא למימר בלא"ה מצד דהוי לעני ידוע דלכו"ע אין לשנותו זה אינו כמ"ש דרק בעני בחי ולא במת דאינו בר זכיה ואין תופס כלל ורק מצד הזמנה נתפס ולפמ"ש תפיסת איסור הנאה תליא בקנין אבל כיון דמיירי בבא ליד גבאי אתי שפיר: ולפי הנאמר נבוא לדבר חדש דהנה בסוגיא מקשינן ורבא למה לא גמר מעגלה ערופה משמשין ממשמשין וכו' ואביי מידי דאורחא וכו' וברש"י מידי שדרך היהודים לעשות כן אכן ע"ז אסור לעבוד אף לבני נח הילכך לא מתסרי תשמיש דידה בהנאמר אף בהזמנה דילמא מהדרי בהו ולא משמשי בהו עכו"ם עכ"ל. ויש להבין לכאורה דהרי סברת אביי טובה ומאי בדעת רבא ללמוד בע"ז אפשר לחלק טובא כדברי אביי הנאמרים וי"ל דרבא ס"ל דגם בע"ז כיון דחזינן דדעתו לעבוד ע"ז ומה גם בעכו"ם דחשיד על ע"ז והרי ר' אליעזר סבירא ליה דאמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. ואפי' רבנן דלא סבירי להו כן בסתם אבל במגלה מחשבתו לע"ז לעבדה לא נאמר לדידהו לחוש שימלך ויחזור עוד. ועיין בר"ן נדרים בפי' תוך כדי דיבור כדיבור חוץ ממגדף וע"ז עיי"ש. וא"כ יש שפיר גם מסברא ללמוד מע"ז: אמנם לפ"ז נאמר באופן שאי אפשר לו למלוך להמלך ולחזור עוד אף רבא מודה דדוקא כה"ג דיכול לחזור ילפינן מע"ז וכמ"ש דלא חיישינן לנמלך. אבל באופן דאי אפשר לחזור יש לומר אף רבא מודה דילפינן מכ"ש מעגלה ערופה דלית ליה מעוטי ללמוד בהיפוך מע"ז דשם עכ"פ יוכל לחזור. אבל לכאורה בלתי אפשר לומר כן דא"כ מאי מקשינן לרבא דנילף מעגלה ערופה נאמר דבאמת יליף מעגלה ערופה דהרי בעגלה ערופה צריך עכ"פ ירידה לנחל איתן ולמה לא חל האיסור הנאה מיד ועל כרחך כמ"ש שאין למדין מהקדש בכולו משום שאינו דומה להקדש כמ"ש דאין יכול לחזור ולא ידעינן רק גבול האחרון מחיים בו וכמ"ש. וא"כ ילפינן מיניה דדוקא בלא יכול לחזור חל ההקדש מיד ונדע כן מעגלה ערופה ואפי' במשמשין ואף בע"ז אית ליה למודא במשמשין אי לאו מעוטי. וא"כ הרי ילפינן ג"כ מעגלה ערופה וכמ"ש דמשם אנו למדין לחלק בין יכול לחזור לאין יכול לחזור. אמנם זה רק למסקנא דגמ' דמחלקין לאביי בין מידי דאורחא וכמ"ש ברש"י הנ"ל ואז ידעינן הסברא לחלק בין יוכל לחזור או לא ואז נוכל לומר כמ"ש. אבל בס"ד אמרינן שפיר לאפוקי עגלה ערופה דגוף הקדושה אבל למסקנא דידעינן סברת אביי הנ"ל יש לומר באמת דגם לרבא אין חילוק בין גוף הקדושה למשמשי הקדושה רק אם יכול לחזור אפי' בגוף הקדושה לא הוי הזמנה טובה. ובלא יכול לחזור אפי' במשמשין הוי הזמנה. וכן נראה דעת התוס' לכאורה דלמסקנא תשמיש הקדושה וגוף הקדושה שוין. ויש לקרבו לסברא דהנה עיין בתוס' בד"ה מ"ט שכתבו דקושית הגמ' ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה הקושיא לטעמו דס"ל דעגלה ערופה בעריפה אסור נילף מעגלה ערופה גופה דהזמנה לאו מלתא היא עיי"ש דיש להבין האיך נפרש לפ"ז תירוץ הגמ' לאפוקי עגלה ערופה דהיא גופה קדושה דאדרבה אם בגוף הקדושה לא מהני הזמנה מכ"ש במשמשין ויש לפרשו בדוחק. אבל נראה די"ל דיותר שייך הזמנה במשמשין מבעגלה ערופה גופה דבעגלה ערופה עדיין אין שמו עגלה ערופה עליו עוד דהרי מחוסר עריפה וכאשר היא עתה אינה רק מוכנת להיות. אבל במשמשין הרי בטוי לאריגה לא הוי הזמנה רק באורג בגד. והנה הבגד משמש גמור ולא מחוסר בו כלל מלהיות נקרא משמשי מת. ועי' ברש"י בד"ה הזמנה שהזמינו לכך ונקרא שם המת עליו עכ"ל. וא"כ זה סברת הגמ' לדעת התוס' דעגלה ערופה היות היא גופה קדושה גרועה ממשמשין ואף שהלשון דחוק מ"מ י"ל מצ"ע כן: ולפמ"ש מיושב קושית הטורי אבן הנ"ל ממס' מגילה דשם הוי בגוף הקדושה וכו"ע מודים כמו שהבאתי דבריו למעלה עיי"ש. דלמ"ש יש ליישבו דלמסקנא אפי' בגוף הקדושה אם יכול לחזור לא אמרינן הזמנה מלתא והרי למ"ש שם מיירי על כרחך בלא בא ליד הגבאי ויכול לשנותו ואתי שפיר. ואף למ"ש הנ"ל להבין מסברה וכמ"ש שהלשון הגמ' דחוק לפרש כן וגם יש לחלק בין עגלה ערופה דמחוסר עוד מעשה לקדושה של ביהכ"נ דאינה מחוסרת עוד מלהיות שמה עליה מ"מ י"ל בלאו הכי ועכ"פ לדעת התוס' אי' מוכרח לחלק בין גוף הקדושה למשמשין ועיין בטורי אבן שם ובש"ך יו"ד סי' רנ"ט וצ"ע כעת. ועי' בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ס"ה שכתב ג"כ ומביא דברי הר"ן שבגוף הקדושה לכו"ע הזמנה מלתא עיי"ש: ב ובמ"ש יש לומר גם כן במה שיש לחקור עוד בענין התפסת הדבר לענין איסור הנאה: אח"ד דהנה במס' קדושין דילפינן עגלה ערופה אסור בהנאה משום דכפרה כתיב ביה כקדשים עיי"ש. ויש לספק אם דומה לקדשים ג"כ דאמרינן בקדושת הגוף לא פקעה ולא שייך קדושה לזמן עיין במס' נדרים דף כ"ט בסוגיא דבר פדא מחלוקת אביי ורבא שם דאביי ס"ל פקעה בכדי ורבא ס"ל לא פקעה בכדי עיי"ש. ויש לספק לרבא דיש לומר דדוקא בקדושה סבירא ליה כן כיון דחלה עליו קדושה לא פקעה וכמו דאין לו פדיון אבל לענין איסור הנאה יש לחלק לכאורה. אמנם הדבר מפורש יצא במס' קדושין דף נ"ז ע"א דאיתא שם איתביה שחטה ונמצא טריפה יקח זוג לשני והראשונה מותרת בהנאה ואי ס"ד מחיים אסורה מה מותרת בהנאה: וברש"י שם וז"ל דילמא בשעת לקיחה ראויה היתה והיכן הותר האיסור עכ"ל. ונראה לכאורה דגם לענין התפסת איסור הנאה כיון שנתפס האיסור הנאה בפעם אחת על הדבר לא נפקע וצריכין אנו לומר אף לאביי במס' נדרים הנ"ל דס"ל פקעה בקדושת הגוף היינו בתנאי ובקדושה לזמן אבל בלעדי זאת גם הוא מודה דלא שייך פקעה. ועיין ברשב"א שם שהקשה ממשולחת דאסירי עד השילוח ומותרת אח"כ ותירץ דשם על כרחך צ"ל כן משום שלא יהיה שלח לתקלה עיי"ש. וז"ל התוס' רי"ד שם השתא מחיים וכו' פי' שהרי אסור מחיים מפני שהוא קודש מכשיר וכיון שאף לאחר שחיטה שמו עליו איסור שבו היכן הלך שאין זה דומה לבע"ח שמותרין בשחיטה לאכילה שיצאה משם אבר מהחי עכ"ל: ועיין בתוס' במס' יבמות דף ס"ו ע"ב גבי אצטלא דמלתא דפרסי אמיתנא ובמס' גיטין דף מ' ע"ב בתוס' שם בד"ה הקדש וז"ל וי"ל ואומר ר"י דרבא לטעמו דאמר בפ' כל שעה דבע"ח מכאן ולהבא גובה וחשיב ברשותו ודוקא קדושת הגוף דאין לו פדיון מפקיע מידי שעבוד כגון שור תם למזבח או קונמות דבפ' אע"פ דף נ"ט ע"ב ואצטלא דפרסהו אמיתנא דיבמות דף ס"ו ע"ב עכ"ל. ועיין בחידושי הרשב"א שם וז"ל והא דלא חשיב רבא אצטלא דמלתא דפרסי אמיתנא דפ' אלמנה לכ"ג משום דבכלל הקדש דרבא איתא דהקדש כללא הוי לכל דבר שנאסר גופו שאין לו פדיון ומכר וכו' עכ"ל. מכל זה מפורש ומוכרע דתפיסת המת לענין איסור הנאה הוי כמו קדושת הגוף ולא שייך פקעה וכל דבר שבא האיסור ע"י דיבורו ואין לו פדיון שוו בזה להדדי: ולכאורה מוכרע דלרבא אפי' בתנאי לזמן לא אמרינן פקעה כמו בהקדש. ועל כרחך צ"ל כן לרבא דהרי שעבוד הוי כתנאי דנוכל לומר כיון דמשועבד לא חל כלל עד ביאת השעבוד. וע"כ בכל אופן לא שייך לרבא פקעה גם באיסורי הנאה וכן נראה מתוס' במס' גיטין שם עיי"ש. ולמ"ש ברשב"א הנ"ל דתליא ביש לו פדיון או לא. עיין בפ"י מהל' רוצח ושמירת נפש ה"ו במשנה למלך שם דעגלה ערופה נפדית עיי"ש. וא"כ לפ"ז חמיר מת דילפינן מעגלה ערופה ומדמין להקדש דילפינן עגלה ערופה מיניה וזה ראיה למה שכתבתי לעיל די"ל דהנלמד השני עדיף מהנלמד הראשון שהוא מלמד שלו עיי"ש: שנית יש לחקור דהנה בהקדש ובכל קנינים קיי"ל דאם אמר דלאחר הזמן יחול הקנין ולא מעכשיו לא מהני עי' במס' כתובות ובכמה דוכתי משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום לא מהני ועיין במס' נדרים בסוגיא דקני ע"מ להקנות משום דהדרי סודרא למריה עיי"ש והטעם כיון דבשעת עשות הקנין אינו חל הקנין ואח"ז בעת כי יחול הקנין אינו עושה כלום והרי התנה שבשעת עשות הקנין לא יחול. ויש לחקור לענין תפיסת המת אם נאמר הזמנה מלתא היא באזמניה על לאחר הזמן אם חל ההזמנה כיון דבעת חלות ההזמנה לא הזמין ובעת הזמנה לא היה ברצונו שתחול ההזמנה דלאו דוקא בהקדש וקנין נאמר כן רק בכל דבר דתליא בדעתו ואין לחלק כיון שאין צריך למעשה כמ"ש בתוס' בד"ה נתנו לספר ועי' בחידושי הר"ן דעות בזה דגם בתליא באמירה מצינו כן ועי' במס' כתובות נ"ט מי איכא מידי דהשתא קדשו וכו' ובר"ן נדרים דף פ"ה בסוגיא דקונם שאני עושה לפיך וכו' עיי"ש: והנה בסוגיא נראה ג"כ כן דאי' נפש שבנאו לשם חי מותר בהנאה וברש"י שבנאו לשם חי לאחר שימות. ועי' ברש"י בד"ה האורג בגד למת לאחר שימות עכ"ל. ונראה דאף שאמר שיהיה לזה לאחר שימות. וע"כ כיון דבשעת הזמנה היה חי עודנו לא חל ההזמנה אף לאחר שימות. וכמו"כ נראה בטוי לאריגה דלא הוי הזמנה ואף שהתנה שתחול הזמנה לאחר זמן. וכן נראה מרהיטא דסוגיא ועל כרחך כמ"ש דדמי להקדש גם לענין זה או די"ל דבעי דומיא דעגלה ערופה גבול האחרון וכמ"ש לעיל. אמנם לפ"ז יקשה לנו בסוגיא דאי' מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו וכו' דכו"ע סברי הזמנה מלתא היא. ות"ק סבר דחזי ליה תפיס דלא חזי ליה לא תפיס ולשון רש"י שאין צריך להוציא בו דהיינו מותר עכ"ל: ויש להבין אם פי' דבשעת נתינה חל על כולו ואח"כ פקע על המותר מצד דהוי כתנאי דעל כרחך לא הוי דעתם רק על הצורך וא"כ קשיא למ"ש בתפיסת איסור הנאה במת לא שייך פקעה וכמ"ש לעיל. ואם נאמר דע"כ לפ"ז אמדינן דעת הנותנין שלא יחול ההזמנה עד עשות הנצרך בו ואז יתפוס ההזמנה. וא"כ יקשה דאם אינו חל ההזמנה בשעת ההזמנה לאח"כ לא יחול כלל וכמ"ש לעיל. וא"כ ממ"נ יקשה לאחד מב' דברים שכתבתי דדומה התפסת איסורי הנאה להקדש בזה. אמנם באמת לא יקשה מידי דהרי מיירי בגבו מעות ובדמים דיש להם פדיון ושייך פקעה. אבל למ"ש בתוס' ובר"ן הנ"ל דמיירי בבגדים ועיין בתוס' בד"ה מותר שהקשו שם בבגדים האיך שייך יעשה דימוס דאסור לקנותו ותירצו לחלק בין פרסהו אמיתנא עיי"ש. והנה למ"ש על כרחך צריכין לומר דבשעת ההזמנה נתפס איסורו דהנאה דאל"כ גם לאחר זה לא תחול האיסור ההנאה וא"כ על כרחך אם נאמר כן אין לחלק בין פרסהו אמיתנא דאם חל מיד בשעת הזמנה לא תחול אח"כ והנה קושית התוס' דהאיך קנין דימוס למאן דאמר הזמנה מלתא. ולמ"ש יקשה גם למה יהיה ליורשיו אבל כמ"ש לעיל די"ל במעות ואפ"ה שייך ביה הזמנה אף דהוי כטוי לאריגה וא"כ במעות דשייך פדיון וא"כ לק"מ וא"כ מיושב הנ"ל לענ"ד ולפי זה אם פי' גבו מעות ממש אתי שפיר טפי מאם נפרש גבו בגדים וכמ"ש: ולכאורה הייתי אומר לאביי לשיטתו דס"ל הזמנה מלתא י"ל במס' נדרים הנ"ל פקעה אפי' בקדושת הגוף. ואף למ"ש בשם הר"ן ועי' בטו"ז באו"ח בסי' קנ"ג דלענין צדקה לכו"ע חל הרי בצדקה שייך פדיון ושייך פקעה: והנה לכאורה היה נראה לומר בבאו ליד גבאי אפי' אמר שיחול לאחר זמן הוי הזמנה כמ"ש בתוס' לענין קנין לאח"ז לחלק בקדושין אם הוי בשטר או בכסף היכא דהוי בעין. אמנם מהסוגיא דאיתא הב"ע כשגבו מחיים וכו' דנראה אפי' בבא לידי הגבאי מחיים ומת אח"ז לא מהני הזמנתו אף שהמעות ביד הגבאי בעת מיתתו וצ"ע בכה"ג: ועי' עוד בטו"ז או"ח בסי' תרע"ב שהקשה שם במותר השמן למה הוקצה למאי דאיתא במס' סנהדרין הנ"ל למאי דצריך תפיס עיי"ש ולמ"ש לעיל יש ליישב ולחלק בין מעות וגם לבין בגדי מת לשם וצ"ע:

« ר"ן על נדרים פ״ה ע״א:ה׳ ר"ן על נדרים פ״ה ע״ב:א׳ »