ר"ן על נדרים כ״ג

מהדורה: מהדורת וילנא

מקור נדרים כ״ג
1 וַהֲווֹ מִצְטַעֲרִי רַבָּנַן מִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא.
2 לִישָּׁנָא אַחֲרָא: אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אִין. כַּמָּה זִימְנִין, וַהֲווֹ מִצְטַעֲרִי רַבָּנַן מִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא וּמִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא.
3 אֲמַר לֵיהּ בָּטְנִית בְּרֵיהּ דְּאַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית: מִי נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּמִצְטַעֲרִי רַבָּנַן מִטּוּלָּא לְשִׁימְשָׁא וּמִשִּׁימְשָׁא לְטוּלָּא? אֲמַר: לָא, וְשַׁרְיוּהּ.
4 רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹסֵי הֲוָה לֵיהּ נִדְרָא לְמִישְׁרֵא. אֲתָא לְקַמַּיְיהוּ דְּרַבָּנַן, אָמְרוּ לֵיהּ: נְדַרְתְּ אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לְהוּ: אִין. נְדַרְתָּא אַדַּעְתָּא דְּהָכִי? אֲמַר לְהוּ: אִין. כַּמָּה זִימְנִין. כֵּיוָן דַּחֲזָא הָהוּא קַצָּרָא דְּמִצְטַעֲרִי רַבָּנַן, מַחְיֵיהּ בְּאוּכְלָא דְקַצָּרֵי. אֲמַר: אַדַּעְתָּא דְּמָחֵי לִי קַצָּרָא לָא נְדַרִי, וְשַׁרְיֵהּ לְנַפְשֵׁיהּ.
5 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: הַאי נוֹלָד הוּא, דְּלָא מַסֵּיק אַדַּעְתָּא דְּמָחֵי לֵיהּ קַצָּרָא. וּתְנֵינָא: אֵין פּוֹתְחִין לוֹ בַּנּוֹלָד! אֲמַר לֵיהּ: הַאי לָאו נוֹלָד הוּא, דִּשְׁכִיחִי אַפִּיקוֹרֵי דִּמְצַעֲרִי רַבָּנַן.
6 דְּבֵיתְהוּ דְּאַבָּיֵי הֲוָה לַהּ הָהִיא בְּרַתָּא. הוּא אָמַר: לְקָרִיבַאי. הִיא אָמְרָה: לְקָרִיבַהּ. אֲמַר לַהּ: תִּיתְּסַר הֲנָאָתִי עֲלָךְ אִי עָבְרַתְּ אַדַּעְתַּאי וּמַינְסְּבַת לַהּ לְקָרִיבָךְ. אֲזַלַת וַעֲבַרַת עַל דַּעְתֵּיהּ וְאִינַּסְבָא לְקָרִיבַהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: אִילּוּ הֲוָה יָדְעַתְּ דַּעֲבַרַת עַל דַּעְתָּךְ וּמַנְסְבָא לַהּ לְקָרִיבַהּ מִי אַדַּרְתַּהּ? אֲמַר: לָא. וְשַׁרְיֵיהּ רַב יוֹסֵף.
7 וּמִי שְׁרֵי כִּי הַאי גַּוְונָא? אִין, וְהָתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהִדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלַּעֲלוֹת לָרֶגֶל, וְעָבְרָה עַל דַּעְתּוֹ וְעָלְתָה לָרֶגֶל, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי יוֹסֵי. אָמַר לוֹ: וְאִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁעוֹבֶרֶת עַל דַּעְתְּךָ וְעוֹלָה לָרֶגֶל כְּלוּם הִדַּרְתָּהּ? אָמַר לוֹ: לֹא, וְהִתִּירוֹ רַבִּי יוֹסֵי.
8 מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אַף הָרוֹצֶה לְהַדִּיר אֶת חֲבֵירוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ, יֹאמַר לוֹ: ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר הוּא בָּטֵל״, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
9 גְּמָ׳ וְכֵיוָן דְּאָמַר ״כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל״, לָא שָׁמַע לֵיהּ וְלָא אָתֵי בַּהֲדֵיהּ?
10 חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ חֲבֵירוֹ וּמְסָרֵב בּוֹ וּמַדִּירוֹ — נִדְרֵי זֵירוּזִין הוּא. וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
11 אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
12 רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה. וְהַשְׁתָּא קָא נָדַר. אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא. לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ.
13 רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים, וְאַתְּ דָּרְשַׁתְּ לֵיהּ בְּפִירְקָא?!
14 אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹ לָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ
פירוש ר"ן על נדרים כ״ג
1 על דעתא דמצטערי רבנן - והאי לאו נולד הוא דשכיח:
2 ומי שרי הכי - כלומר מי שרי לפתוח פתח שהנדר מוכיח הפך מאותו פתח שהרי כל עיקר הנדר לא היה אלא שאם תעבור על דעתו תאסר בהנאתו:
3 אין והתניא מעשה באחד - אלמא אפילו כי האי גוונא פתחינן וא״ת ומאי מתמהינן מעיקרא ומי שרי הכי ומה בין זו לנדרי זרוזין דמתני' אדרבה היה לו לומר שהנדר מותר מאליו כהנך דמתניתין י״ל דלא דמי דנדרי זרוזין דמתני' אין פיו ולבו שוין של מוכר ולא של לוקח שוין שלעולם לא היה דעתו של מוכר שלא יפחות מן הסלע ולא דעתו של לוקח שלא יוסיף על שקל ומש״ה שרו אבל זה דעתו היה להדירה אם תעבור על תנאו ודעתו וכי האי גוונא לאו נדרי זרוזין מיקרו אלא דאיכא פתח שאילו היה יודע שתעבור על דעתו לא היה מדירה ובמתניתין נמי הא כתיבנא לעיל נדרים כא. ד״ה גרסינן שאם היו מוכר ולוקח מעמידין דבריהם חייל נדרייהו וכדמוכח בירושל' אלא דאפשר שאף במעמידין פותחין פתח לומר אילו היית יודע שהלוקח לא יתן בו סלע כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו וכדפתחינן הכא וא״ת ומאי שנא מהרוצה שיאכל חבירו אצלו ומדירו דא״ר אליעזר בן יעקב דנדרי זרוזין הוו והא התם פיו ולבו שוין שרוצה שיאכל עמו חברו ואפי' הכי אמרינן דנדרי זרוזין הוו ושרו ממילא י״ל דלא דמי דאילו התם הענין מוכיח מתוכו שאינו אלא זרוז שאין באכילת חברו אצלו קפידא כל כך שבשביל זה ידירנו מנכסיו בדוקא אבל בהאי עובדא דדביתהו דאביי דאיכא קפידא טפי לאביי כי מנסבא לה דביתהו לקריבה ודאי איכא למימר דבדוקא הדירה ולאו לזרוז בעלמא ומש״ה פשיטא לן דצריך פתח ואין הנדר בטל מאליו אדרבה מתמהינן היכי שרינן ליה בהאי פתחא:
4 והיתר נדרים - ביחיד מומחה או בשלשה הדיוטות במקום שאין מומחה וכדאמרינן בהדיא בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין בכורות דף לו: אמר רבי חייא בר אבין אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם ואמרינן התם שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם לאפוקי מדרבי יהודה דאמר היתר נדרים בשלשה והוא שיהא אחד מהם חכם במקום שאין חכם חכם כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא פירוש האי אחד מהן חכם דבעי ר' יהודה כלומר שיהא אחד משלשתן חכם כגון מאן ליהוי אמר רב נחמן כגון אנא כלומר דבעי רבי יהודה שיהא אחד מהם גמיר וסביר כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואמרינן תו התם ר' יהודה אומר אחד מהן חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי כלומר חד מינייהו בעינן שיהא גמיר וסביר אבל תרי אע״ג דלא גמירי כיון דכי מסברי להו סברי ומשמע ודאי דחכם דשרי יחידי לר' יהודה דוקא בסמוך דאי בגמיר וסביר בלחוד כרב נחמן סגי א״כ היכי בעי בתלתא שיהא חד מינייהו גמיר וסביר והא מאן דגמיר וסביר בלחודיה שרי נדרא ומה לו להצטרף עם השנים ומאי קאמר אחד מהן חכם במקום שאין חכם דאי בגמיר וסביר סגי בכל מקום שהוא הרי יש בו חכם אלא ודאי ה״ק אחד מהן חכם דהיינו גמיר וסביר במקום שאין חכם דהיינו סמוך דכי איתיה לסמוך לחודיה שרי נדרא וכיון דלר' יהודה בעי' סמוך ביחידי לרבנן נמי דמדרבי יהודה נשמע לרבנן דבהאי לא פליגי והכי נמי משמע לן בסוף פ' נערה המאורסה לקמן נדרים עח: דאמרינן מועדי ה' צריכין מומחה פרשת נדרים אין צריך מומחה אלא אפי' ב״ד הדיוטות והא פרשת נדרים ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה ומשמע דיחיד מומחה דהפרת נדרים דומיא דמומחין דמועדי ה' מה התם בעיא סמוך ה״נ בעיא סמוך זהו דעת הרמב״ן ז״ל אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפ' ו' מהל' שבועות הל' ה דחכם מובהק מתיר את הנדרים דלא בעיא סמוך משמע דמפרש הרב ז״ל דהא דאמרי' התם במקום שאין חכם לאו סיומא דמלתא דר' יהודה היא אלא אדרבנן קאי דאמרי שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דאלמא חכם לחודיה מתיר ומהדרינן כעין אמר מר במקום שאין חכם חכם כגון מאן כלומר כגון מאן מתיר ביחידי ואמר רב נחמן כגון אנא כלומר דגמיר וסביר אלמא כל היכא דגמיר וסביר איהו לחודיה שרי נדרא ואע״פ שאינו סמוך וכבר כתבתי זה בפ״ק דף ח: ד״ה ושמתא ועוד אכתוב בזה בפרק נערה בס״ד ושלשה הדיוטות דשרו נדרא כד מסברי להו וסברי סגי כדקיי״ל כרבנן דלא בעו שיהא אחד מהן חכם ומיהו בעינן דכי מסברי להו לסברו דג' לרבנן כשנים לרבי יהודה ומסתברא דהא דאמרינן שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם דמשמע הא במקום שיש חכם אין מתירין משום כבודו של חכם הוא דאיתמר ולכתחלה הוא דלא אבל בדיעבד אשתרי ליה נדרא:
5 פסקא אף הרוצה להדיר את חבירו - שאוסר כל נכסיו על חבירו אם אינו אוכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור מפרש בגמרא:
6 גמ' כיון דאמר כל נדר וכו' לא שמע ליה ולא אתי לגביה למיכל בהדיה - לפי שכבר יודע המזומן שאין נדר חל עליו שכבר בטלו המזמן ובדין הוא דהוה מצי לשנויי דאמר מדיר בחשאי כדי שלא ישמע המודר אלא דאכתי לא אתיא ליה מתניתין שפיר דכיון דקתני אף הרוצה משמע דהא נמי משום נדרי זרוזין מותר ולאו משום תנאי שהתנה וא"כ מאי אף ועוד דאי בכי האי גוונא עסקינן היכי תני ובלבד שיהא זכור פשיטא שהוא זכור שהרי בשעת הנדר הוא מתנה:
7 הכי קתני הרוצה שיאכל חבירו אצלו כו' - נדרי זרוזין הן ואפי' אינו אוכל עמו לא חייל נדרא שלא נתכוון אלא לזרוזי והיינו דקתני אף:
8 והרוצה שלא יתקיימו נדריו וכו' - כלומר השתא תני דינא אחרינא דהרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר וכו':
9 אי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה - שאם לא כן למה הוא נודר עכשיו ולא דמי למאי דאמרי' לעיל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה דאלמא אין תנאו בטל שכשהוא נודר על דעת ראשונה הוא עושה דהתם היינו טעמא לפי שאמר התנאי בשעת הנדר וכיון שהוא אומר בפי' שעל דעת תנאו הוא נודר א"א לומר דעקריה לתנאיה אבל כאן שהתנאי והנדר אינן באין כאחת לא שייך למימר עקריה ועוד דבשלמא לעיל איכא למימר שאע"פ שהוא יודע שאין בנדרו ממש הוא נודר לזרז את חבירו אבל כאן שהם נדרי עצמו אי לאו דעקריה לתנאיה למה הוא נדר וזה ברור ושלא כדברי הרשב"א ז"ל שכתב דהא דאמרי' עקריה לתנאיה וקיימיה לנדרי' דוקא בעם הארץ ומש"ה חששא בעלמא הוא דחיישינן ליה שמא בטלו לתנאו והזקיקו לומר כן משום דקשיא ליה ההוא דאמרי' לעיל בסמוך לא שמע ליה וכו' ואין צורך לכך וכמו שכתבנו. ומתרצינן אמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר ומש"ה בטל שכבר התנה שאם ישכח וידור יבטל תנאי זה את נדרו:
10 רבא אמר כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע ממה התנה - רבא לא אתי לאפלוגי עליה דאביי דמודה הוא דכל שאינו זוכר תנאו כלל בשעת נדרו הנדר בטל אלא דלא ניחא ליה לשבושי לישנא דמתניתין ומש"ה קאמר דלעולם שיהיה זכור קתני והכי קתני הרוצה לבטל נדרו יעמוד בר"ה ויאמר וכו'. ובכי האי גוונא איכא תרי דיני דאי אינו זכור תנאו כלל בשעת נדרו הרי הנדר בטל אבל אם הוא זוכר קצת תנאו אבל לא לגמרי כגון שהתנה בר"ה ולא ידע ממה התנה כלומר שהתנה על דבר מיוחד ואינו זוכר אם על פת או על יין וכיוצא בהן אבל זוכר הוא שהתנה בכי האי גוונא אי אמר על דעת ראשונה אני עושה כלומר שאם מתחלה התניתי על נדר זה שיבטל גם עכשיו אני רוצה שיהא בטל ונזכר אחר כך שעל דבר זה שנדר עכשיו התנה בתחלה לבטל נדריה לא אית ביה ממשא. לא אמר על דעת ראשונה אני עושה בטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה דכיון שהיה זכור בשעת הנדר שהתנה ולא ידע ממה התנה אם דעתו היה שיתקיים תנאו לא היה לו לידור סתם כי היכי דלא לעקריה ומתניתין דקתני ובלבד שיהא זכור הכי קתני ובלבד שיהא התנאי זכור בפיו בשעת הנדר: ולענין הלכה קיי"ל כרבא הלכך נקטינן דכל שהתנה מתחלה כל נדר וכו' ובשעת נדרו שכח תנאו נדרו בטל אבל התנה על דבר מיוחד ובשעת נדרו זוכר שהתנה אבל אינו יודע על מה התנה כל שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה אע"פ שנזכר אח"כ שעל אותו דבר שנדר עכשיו התנה מתחלה לבטלו עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה שכיון שהיה זכור קצת היה לו להתנות ולומר שעל דעת ראשונה הוא עושה וכן פסק הר"ם במז"ל בפ' שני מהל' נדרים הל' ה ונראה שמה שאומרים קצת קהלות ביה"כ כל נדרי ואסרי וכו' לדבר זה הם מתכונים לבטל נדרים שידרו לאחר מכן אלא שלשונם משובש שנראה מלשונם שהם מתירין נדרים שעברו וזה אין לו ענין אלא נדרים הבאים לאחר מכן אלא שרבינו יעקב ז"ל היה מתקן הלשון כדי שיהא משמעותו להבא לומר כל נדרי ואסרי די אסרנא ודי חרמנא כולו קמוץ כדי שיהא נראה להבא ואין ראוי לומר כן כדי שלא יקלו ראשם בנדרים דהא תנא מסתם לה סתומי וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שיש מן הגאונים שאומרים שאין תנאי קודם מבטל מה שאסר עצמו לאחר מכן אלא בנדרים אבל לא בשבועות ויש מהם מי שאומר שהשבועות והנדרים שוין הם לדין זה ומיהו אמרו בתוספות דווקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו אבל מי שהשביעו חברו או שהדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום שעל דעת חברו הוא נשבע ונודר וכמו שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסקינן דלא משתבע אדעתא דנפשיה אלא על דעת משביעו וכדאמרינן בשמעתא דנדרי הבאי:
11 איבעיא להו פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב או לא פליגי - דאיכא לספוקי בהכי משום דדלמא עד כאן לא קאמרי רבנן דנדרי זרוזין הוו אלא במוכר ולוקח שאין פיהם ולבם שוים דאף מתחלה היו רוצים בשלשה דינרין אבל למדיר חבירו שיאכל אצלו איכא למימר שבדוקא הוא מדירו: