ר"ן על נדרים ל״ה

1 איתיביה וכו' השאילני פרתך הקנויה - פרה המונחת בפניהם:

2 קונם פרה שאני קנוי עליך - קונם עליך פרתי זו אם אני קניתי אלא פרה זו או שאוסר עליו כל נכסיו אם יש לו פרה אלא זו:

3 בחייו אסור - אם נמצא שיש לו פרה אחרת או קורדום אחר:

4 מת או שנתנה לו במתנה הרי זה מותר - משום דכי מת או שנתנה לו במתנה לא פרתו ולא קרדומו ולא נכסיו הן וקס"ד שהמדיר נתן למודר ואפ"ה שרי וקשיא לרבא דאסר:

5 שנתנה לו על ידי אחר - שנתנו מדיר לאיניש דעלמא ואח"כ נתנו זה למודר:

6 דיקא נמי דקתני שניתנו לו - כלומר שכך היתה קבלה בידם לקרות נתנו בחירק אף על פי שאין בכתיבה שום הפרש: ולעניין הלכה קיימא לן אף על גב דיהביה ניהליה במתנה, אסור, דהכי פשט ליה רבא, ואסיקנא דייקא נמי דקתני וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל דכי היכי דיהבה במתנה אסור הוא הדין אם לקחו מודר ממנו דחד טעמא הוא:

7 יש מעילה בקונמות - האוסר דבר עליו בקונם ונהנה ממנו מי מחייב מעילה או לא מי אמרינן דעשאו כקרבן וחייב עליו אשם מעילה כנהנה מן הקדשים:

8 תפול הנאה להקדש למימרא כהקדש - דאי לא דמי קונמות להקדש הוה ליה למימר יוליך הנאה לים המלח כדקתני בכל דוכתא אלא משום דבקונמות יש בהן מעילה כהקדש כיון דבהקדש עסיק תנא תפול הנאה להקדש:

9 קונם ככר זו הקדש - שאסרה בקונם לכל כהקדש שהוא אסור לכל אדם:

10 אכלה בין הוא בין חברו מעל - דיש מעילה בקונמות:

11 לפיכך יש לה פדיון - דכיון דמתסר אכולי עלמא כהקדש תפיס פדיונו:

12 ככר זו עלי הקדש אכלה הוא מעל - דנהי דלא מיתסרה אלא עליה כי מתהני איהו מינה מעל:

13 חבירו לא מעל לפיכך אין לה פדיון - דכיון דחבירו לא מעל לא אלים כהקדש למתפס פדיונה:

14 וחכ״א בין כך ובין כך לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות - בין בקונם כללי שאסר לכל בין בקונם פרטי: ולענין הלכה קי״ל כר״מ דיש מעילה בקונמות דהא רב נחמן פשיט ליה לרבא ממתניתין שיש מעילה ובפ' שבועות שתים בתרא שבועות דף כב: נמי מפכינן דר״מ לרבנן הלכך קי״ל דיש מעילה וקי״ל נמי דקונם כללי יש לו פדיון ומסתפקא לי מאן דמעל בקונמות אי מישתרי ההוא קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע״י מעילה:

15 ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל - כלומר מי מעל בנתינה זו דכיון דיש מעילה כי היכי דאמר בהקדש דנטל אבן או קורה של הקדש מעל אע"פ שלא הוציאה הכא נמי מכיון שזכה בה שייכא מעילה שיצאה מרשות אוסר ונכנסה לרשות מקבל:

16 למעול נותן הא לא אסרה עליה - ומכאן תשובה להרמב"ם ז"ל שכתב בפרק המדיר את חבירו והאכילו לוקה משום לא יחל דברו כמו שכתבתי למעלה בפ' ואלו מותרים:

17 למעול מקבל יכול דאמר התירא בעינא איסורא לא בעינא - שאילו היה יודע שהוא של איסור לא היה רוצה לזכות בה ונמצא זכיה בטעות ואינה זכיה ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפי' בטעות מעל שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה וזה לא עשה אלא שקבלה:

18 אמר ליה מקבל מעל לכשיוציא - כלומר מהשתא אין אחד מהם מועל מהנך טעמי דאמרת אלא מיהו לכשיוציא מעל נהי דגבי זכיה אמרינן דזכיה בטעות היא לכשיוציא לא אמרינן הכי מידי דהוה אכל מוציא מעות הקדש לחולין: ירושלמי נדר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ולא איפשיטא:

19 מתני' ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו - מפרש בגמ' לדעתו דמאן:

20 ומקריב עליו - אי האי מדיר כהן הוא:

21 קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות - לפי שכל אלו מביאין שתי תורים קראם כן:

22 ומלמדו מדרש - דמצות לאו ליהנות ניתנו:

23 ולא ילמדנו מקרא - בגמ' מפרש טעמא:

24 גמ' איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם - אע"ג דבפ"ק דקדושין דף כג: אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתני' או מברייתא:

25 הא קמהני ליה - וכיון דעביד שליחותיה מהני ליה הוא דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו אע"ג דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא ושרי:

26 וליטעמיך - דבעית למיפשט ממתני' ליתני מקריב עליו קרבנות:

27 אלא מחוסר כפרה שאני - כלומר ואדרבה תפשוט לאידך גיסא דכיון דתנא מחוסרי כפרה בלחוד דאין צריכין דעת משמע דוקא הני משום דכיון דאין צריכין דעת ודאי כהן לאו שליחותן קעביד אבל בשאר קרבנות הצריכין דעת שלוחי דידן נינהו דאי לא ליתני מקריב עליו קרבנות והוה רבותא טפי ומיהו לא מיפשטא בעיין לגמרי דאיכא למימר דתנא מחוסרי כפרה לאשמועי' רבותא דאע"פ שמתירו לאכול בקדשים שרי וכל שכן בשאר קרבנות ומדרבי יוחנן נמי דאמר הכל צריכין דעת לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו דאיכא למימר דרחמנא שוינהו לכהני שלוחין כל היכא דאיכא דעת בעלים:

28 חוץ ממחוסרי כפרה - זב וזבה ומצורע ומצורעת ויולדת ובכולהו כתיב תורת וקרי להו מחוסרי כפרה משום שאסורין ליכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן והני כיון דאין קרבנן בא לכפרה אין צריכין דעת אבל כל שצריכין כפרה על חטא צריכין דעת:

29 שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן - וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת הכי נמי שלא מדעתו על חבירו:

30 אלא מעתה לרבי יוחנן - דס"ל דתורת אתי לרבויי קטן זאת תורת היולדת מאי איכא לרבויי אילימא בין גדולה בין קטנה והא תני רב ביבי וכו':

31 משמשות במוך - חייבות לשמש במוך משום סכנה שמא תתעבר ותמות אלמא לא משכחת לה יולדת שהיא קטנה וכי תימא מאי קושיא הא אסיקנא בפ"ק דיבמות דף יב: דשמא תמות קאמר ואפשר נמי דלא מייתא איכא למימר מאן דסבר הכי התם ס"ל דבנים הרי הן כסימנים אי נמי עדיפי מסימנים הלכך גדולה היא ולא משכחת קטנה שתלד:

32 ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה - כלומר אי לא אשכחן דאדם מביא קרבן על אשתו לא הוה מרבינן שוטה דלמאן קא מזהר רחמנא בשלמא בקטן לאבוה קא מזהר אלא שוטה למאן אבל השתא דאמר רבי יהודה דאדם מביא קרבן על אשתו איכא לאוקמי קרא דזאת תורת ליולדת שוטה שאין אנו צריכין דעתה אלא דעת הבעל כיון שהוא מביא קרבנותיה:

33 ה"ג דתניא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא - וה"פ אדם מביא קרבן עשיר על אשתו שאע"פ שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אפ"ה כיון שבעלה עשיר מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו וכן כל קרבנות שהיא חייבת למעוטי נדריה ונדבותיה ר' יהודה אומר לפיכך אם פטרה כלומר שגרשה אינו חייב באחריותן שכך כותבת לו בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות דר' יהודה דריש לשון הדיוט ומהכא ילפינן לה בפ' המקבל ב"מ קד. והא דאמר הכא שכן מביא אדם קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא כר' יהודה דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא משום דלא ידעינן מאן ניהו ת"ק ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה: