ר"ן על נדרים נ״ו

1 מתני' מן הבית מותר בעלייה - דלרבי מאיר עלייה ליתא בכלל בית ורבנן פליגי עליה דסבירא להו דעלייה בכלל בית מיהו מודו דהנודר מן העלייה מותר בבית:

2 דרגש - מפרש בגמ':

3 מותר ליכנס לתחומה - תוך אלפים אמה הסמוכים לעיר:

4 לעיבורה - תוך שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר:

5 מן האגף ולפנים - מסתימת הדלת ולפנים אבל מה שעומד לחוץ כשהדלת נועלת מותר בו:

6 גמ' בבית - דכתיב בנגעי בתים דהיינו בבית ארץ אחוזתכם לרבות את היציע כך היא הגירסא בנסחאות ואמרו בתוספות דלא גרסי' ליה דהא בת"כ תניא איפכא בקירות הבית ולא בקירות היציע ולפיכך כתב הרב ר' משה בר שניאור ז"ל דלא גרסינן הכא יציע אלא צבוע כלומר בית צבוע במיני צבעונים ואצטריך לרבויי דסד"א נילף מנגעי בגדים שהצבועים אינן מטמאין בבגדים דכתיב צמר ופשתים מה פשתים שלא נשתנו אף צמר שלא נשתנה קמ"ל רבויא:

7 בבית ארץ כתיב - כלומר בית המחובר לארץ:

8 מראהו עלייה - אם רצה מוכר אומר לו ללוקח עלייה מכרתי לך אע"ג דגריעא דיד לוקח על התחתונה:

9 לימא ר"מ היא ולא רבנן - דלרבנן אע"ג דלא אמר בית בביתי אלא בית אני מוכר לך מראהו עלייה דהא לדידהו עלייה בכלל בית:

10 מאי עלייה מעולה שבבתים - וה"ק מראהו עלייה ע"כ של מוכר דכיון דאמר ליה בית בביתי צריך לברור לו המעולה ודוקא דאמר בית בביתי הא אמר בית סתם לא אלא מראהו גרוע והך מסקנא דהכא מחלפא אמסקנא דפ"ב דמנחות דף קח: דאמר התם שור בשורי הקדש הגדול הקדיש תור בתורי קאמר ואקשינן עליה מהא דאמר רב הונא בר חייא משמי' דעולא בית בביתי אני מוכר לך מראהו עלייה מאי לאו עלייה ממש ופרקי' לא מאי עלייה מעולה שבנכסיו מיתיבי בית בביתי אני מוכר לך נפל מראהו נפול עבד בעבדי אני מוכר לך מת מראהו מת ואם איתא ליחזי הי נפל והי מת אמר ליה לוקח קאמרת שאני לוקח דיד בעל השטר על התחתונה השתא דאתית להכי עלייה נמי דגריעא יד בעל השטר על התחתונה ולפום הך מסקנא דאמרי' דעלייה ממש קאמר דגריעא משמע דליכא לאוקמה לדרב הונא כרבנן דאם כן למה לי בביתי דקאמר אפי' בית נמי עלייה בכלל בית הוא ואי הכי אפשר דקיימא לן כר' מאיר מיהו כתב הרמב"ן דאפי' למסקנא דהתם הא דרב הונא כרבנן אתיא דאיכא למימר דהאי דנקט בית בביתי ולא נקט בית סתם לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא בית סתם דמראהו עלייה דגריעא אלא אפי' כי אמר בית בביתי דבכי האי גוונא למעליותא משמע כדאמרי' התם הגדול הקדיש אפי' הכי גבי לוקח מראהו עלייה דגריעא הילכך כיון דלפום מסקנא דהתם איכא למימר דמימריה דרב הונא כרבנן אתיא נקיטינן כוותייהו דעלייה בכלל בית וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות נדרים הלכה ט"ו:

11 ערסא דגדא - נוהגין היו להציע מטה למזל הבית גדא מזל ודומה לו בסוף פרק במה אשה יוצאה שבת דף סז. גד גדי וסנוק לא:

12 כשהיו מברין אותו - לכהן גדול צ"ל למלך שאירע לו אבל ומתני' היא בפרק כהן גדול:

13 כולה שתא לא יתיב עלה - עד עכשיו לא ישב על אותו מטה. שהרי מונחת היא לשר הבית והשתא דאבל הוא יתיב עלה מהיכא תיפוק לן:

14 נוטל קרביטיו:

15 מתיר קרביטיו דהיינו לולאותיו בימי אבלו:

16 קרביטין מי אית ליה - הרי כשאר מטות הוא עשוי:

17 בשוקא דצלעי - מעבדי עורות:

18 ערסא דצלא - מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצים לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן נופל מאליו והן הן קרביטיו וכדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסרוגו למעלה אמר תנא קמא דאינו כופהו וקאמר ר"ג דמתיר קרביטיו והוא נופל:

19 מטה מסרגין אותה על גבה - החבלים מרכיבים על ארוכות המטה:

20 דרגש מסרגים אותו מגופו - שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות ע"ג ארוכות המטה:

21 והעריסה - עריסת תינוקות:

22 משישופם בעור הדג - כדי להחליק הארוכות ליפותן:

23 למה לי שיפת עור דג - והרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבי המטה:

24 אעולי ואפוקי בבזעים - בנקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל:

25 באבקתא - לולאות תלוין בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור:

26 שנקליטיה יוצאין - נקליטין ב' עצים ארוכין שמעמידין אותם במטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומופצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה ומזה ועליו פורשין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו יוצאים שמחוברין ויוצאין מן המטה עצמה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה ומשום הכי זוקפה ודיו:

27 מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי וכו' - אלא ש"מ בעיבורה תוך ע' אמה ושירים של יריחו היה יושב:

28 הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר - אלמא תחום העיר חוץ לעיר מיקרי ואינו מן העיר:

29 ילך לביתו ויסגיר - על ידי חבל ארוך:

30 ת"ל אל פתח הבית - דמשמע שצריך לעמוד על הפתח בשעת הסגר:

31 אי אל פתח הבית - כלומר אי כתביה לחודיה ולא כתב מן הבית ה"א שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר להכי איצטרי' מן הבית ללמד שצריך לצאת חוץ לאסקופה שתחת המשקוף ומדאצרכיה הכי אלמא כל שתחת המשקוף אע"פ שהוא מן האגף ולחוץ הוי בכלל בית:

32 שאני גבי בית - דכתיב קרא מן הבית עד שיצא מן הבית כולו דכיון דכתב רחמנא מן הבית יתירא לרבויי יציאה אחרת אתא והיינו שיצא מכל מה שתחת המשקוף דהא אי לא כתיב מן הבית אלא ויצא הכהן אל פתח הבית הוה אמינא דעומד תחת המשקוף ומסגיר אע"ג דכתיב ויצא דמן האגף ולחוץ כלחוץ. ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד בבית אחד דמן האגף ולפנים מותרים מן האגף ולחוץ אסורין: