1והא גבי והרי אצל קרעים שקורעים על המת, דכתיב שנאמר בהכפלה ובהדגשה "על" "על", דכתיב שנאמר: "ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו. ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב" שמואל ב א, יא-יב, ומשמע שעל כל מת יש לקרוע לשמו דווקא.2ותניא ושנויה ברייתא: אמרו לו "מת אביו" וקרע עליו, ואחר כך נמצא שלא אביו מת אלא בנו — יצא ידי חובת קריעה. משמע שגם אם טעה וסבר שהוא קורע על אדם אחר יצא ידי חובת קריעה. ואף כאן, אם הוא מפר וחושב שזה נדרה של אשה אחרת, כיון שהפר — הופר!3אמרי אומרים: לא קשיא אין זה קשה; הא זה בענין קריעה מדובר בסתם, ששמע בתחילה שמת אחד מקרוביו ולא פירשו מיהו, והא וזה במשנתנו מדובר במפרש, שנאמר לו בתחילה במפורש שנדרה בתו, או אשתו.4והתניא ואכן כן שנינו בברייתא בעניין קריעה: אמרו לו "מת אביו" וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — לא יצא ידי קריעה. אמרו לו "מת לו מת" וכסבור אביו הוא, וקרע, ואחר כך נמצא שהיה זה בנו — יצא ידי קריעה. משמע שיש לחלק בין מה שנעשה על סמך אמירה מפורשת לבין מה שנעשה על סמך אמירה סתמית.5רב אשי אמר: יש לחלק בין הברייתות שבענין קריעה באופן אחר, כאן — בתוך כדי דבור, כאן — לאחר כדי דבור.6הא דקאמרת זה שאתה אומר שיצא ידי קריעה אף שאמרו לו בתחילה במפורש שמת אביו — הרי זה במקרה שנמצא שהוא בנו בתוך כדי דבור של הקריעה. הא דאמרת זה שאתה אומר שלא יצא ידי קריעה — הרי זה כאשר נודע לו לאחר כדי דבור.7והתניא ואכן כן שנינו בברייתא: מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף החולה, ואיבד את הכרתו וכמדומה היה לקרובו שמת החולה, וקרע עליו, ונתברר שעדיין לא מת, ורק אחר כך מת — לא יצא ידי קריעה. ועל כך אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום משמו של בר קפרא: לא שנו שלא יצא ידי חובת הקריעה אלא שמת לאחר כדי דיבור מן הקריעה, אבל בתוך כדי דיבור — כדבור דמי נחשב הדבר.8ומסכמים: והילכתא והלכה היא בכל מקום: תוך כדי דבור — כדבור דמי נחשב, שאם משנה דבר בתוך כדי דיבור ממה שאמר לפני כן — מועיל שינוי זה, חוץ ממגדף מקלל את ה', שאף אם חזר בו מגידופיו בתוך כדי דיבור נענש על כך. ועובד עבודה זרה שמקבל עליו בדיבור עבודה זרה כאלוהות, ומקדש את האשה, ומגרש את האשה, שבכל אלה גם אם חזר בו תוך כדי דיבור, מכל מקום מה שעשה עשוי.9א משנה אמרה האשה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת" אם קיים לה אביה או בעלה את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים, אם הפר לתאנים שנדרה בהם — אינו מופר עד שיפר אף לענבים. אמרה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת" — הרי אלו שני נדרים נבדלים ואין קיום דבר אחד מועיל לדבר אחר.10ב גמרא ומבררים: מני מתניתין כשיטת מי היא משנתנו? — כדעת ר' ישמעאל היא, דתניא שכן שנינו בברייתא : דברי הכתוב "אישה יקימנו ואישה יפרנו" במדבר ל, יד נדרשים כך: אם אמרה "קונם תאנים וענבים אלו שאני טועמת", אם קיים את הנדר לתאנים — כל הנדר כולו קיים,11אם הפר לתאנים — אינו מופר עד שיפר אף לענבים, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: הרי הוא אומר "אישה יקימנו ואישה יפרנו" במדבר ל, יד, מה "יקימנו" יש לפרשו כאילו היה כתוב "יקים — ממנו", שאם קיים חלק ממנו הרי כולו קיים, אף "יפרנו" יש להבין "יפר — ממנו" שאם הפר מקצתו — כולו מופר. ור' ישמעאל עונה על כך: מי כתיב האם נאמר "יפר ממנו" כפי שנאמר בהקמה? ור' עקיבא משיב: מקיש משווה הכתוב הפרה להקמה, מה הקמה היא ממנו, כלומר, אפילו בחלקו, אף הפרה ממנו.12אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שיטה זו שהנדר נחשב כיחידה אחת שנעשית מקויימת כולה בהקמה של חלק ממנה היא דברי ר' ישמעאל ור' עקיבא, אבל חכמים אומרים: מקיש משווה הכתוב הקמה להפרה; מה הפרה — מה שהפר הפר, אף הקמה — מה שקיים קיים ולא יותר.13א שנינו במשנה: אמרה האשה "קונם תאנה שאני טועמת, וענבה שאני טועמת "— הרי אלה שני נדרים. אמר רבא: מתניתין משנתנו כשיטת ר' שמעון היא. שאמר: אין אדם חייב משום כמה שבועות שווא כאשר נשבע לאנשים אחדים עד שיאמר לשון "שבועה" לכל אחד ואחד לחוד, ואם לא הזכיר לשון שבועה לכל אחד ואחד רואים את הכל כשבועה אחת בלבד.14ב משנה אדם שנדרה אשתו או בתו ולא הפר את הנדר בו ביום, ולאחר מכן אמר "יודע אני שיש נדרים ושזהו נקרא נדר, אבל איני יודע שיש מפירין", שלא ידעתי שאפשר להפר נדרים — הרי זה יפר את הנדר שנדרה אשתו או בתו ביום בו נודע לו שאפשר להפר נדרים. אם אמר "יודע אני שיש מפירין, אבל איני יודע שזה נקרא נדר" ולכן לא הפרתי את הנדר בו ביום, ר' מאיר אומר: לא יפר ואין הפרתו מועילה, וחכמים אומרים: אף זה יפר משנודע לו.15ג גמרא ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה: נאמר בדיני רוצח בשגגה "בלא ראות" במדבר לה, כג ומפרשים כתוב זה כבא לומר שדין רוצח בשגגה, שגולה לעיר מקלט, הוא פרט לסומא עיוור שהרג בשוגג. שהכתוב מדבר במי שבדרך כלל רואה ודווקא במקרה זה לא ראה, אבל מי שאינו רואה כלל אינו נחשב אפילו לשוגג, אלא כאנוס, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: לרבות את הסומא. משמע שלדעת ר' מאיר אין להבחין בין סוגים שונים של חוסר ידיעה, ואילו משיטתו במשנתנו עולה כי יש להבחין ביניהם. והפך הדבר לשיטת ר' יהודה שהוא בן מחלוקתו בכל מקום.
