1ואסורים בדבר של אותה העיר, כיון שהוא נחשב כשייך בשותפות לכל בני העיר. ואיזהו דבר של עולי בבל שאפשר לומר עליו שהוא שייך לכלל הציבור — כגון הר הבית, והעזרות, והבור של מים שבאמצע הדרך. ואיזהו דבר של אותה העיר — כגון הרחבה הכיכר שבעיר, ובית המרחץ שבה, ובית הכנסת, והתיבה ארון הקודש, והספרים ספרי תורה. והכותב חלקו בדבר של אותה העיר לנשיא,2ר' יהודה אומר: אחד, כלומר, הוא הדין בש כותב חלקו לנשיא, ואחד בש כותב להדיוט. אלא מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? שהכותב לנשיא אין צריך לזכות לו את חלקו על ידי מעשה של קנין, והכותב להדיוט צריך לזכות לו. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכין לזכות, לא דברו בענין של מזכה לנשיא אלא בהוה, שכך היו עושים. ר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לכתוב את חלקם לנשיא, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן עבורם. שאמרו שכל נכסי הציבור נחשבים כשייכים לנשיא.3א גמרא על מה ששנינו "והכותב חלקו לנשיא", תוהים: אם עושה כן, אמאי מיתסר מדוע נאסר? אמר רב ששת: הכי קתני כך שנה, כך צריך להבין את המשנה: ומה תקנתן שלא ייאסרו בנכסי העיר — יכתבו חלקן לנשיא.4ר' יהודה אומר: אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט, ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט? הכותב לנשיא אין צריך לזכות, והכותב להדיוט צריך לזכות. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה צריכים לזכות, לא דברו בנשיא אלא בהוה שכך רגילים היו לעשות.5ב שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אין אנשי גליל צריכין לזכות, לפי שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן. תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: אנשי גליל קנטרנין אנשי קטטה ומריבה היו, והיו נודרין הנאה זה מזה בתדירות, עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן בנכסי ציבור לנשיא, כדי שלא יכשלו באיסור.6ג משנה המודר הנאה מחבירו ואין לו, לחבר, מה יאכל — נותנו את המאכל לאחר לשום לשם מתנה, והלה, המודר, מותר בה. מסופר: מעשה באחד, בעיר בית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה, והיה הבן משיא את בנו, ורצה שאביו יהיה בסעודת הנישואין. מה עשה, אמר לחברו: חצר וסעודה נתונים הינן לפניך, אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה. שעל ידי כך רצה להפקיע את האיסור שעל ידי הנדר, שיוכל גם אביו להשתתף בסעודה.7אמר המקבל: אם שלי הם — הרי הם מוקדשין כולם לשמים לבית המקדש. אמר לו הנותן בכעס: וכי נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים?! אמר לו: נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה בתוך כך, ויהא עון של הנדרים תלוי בראשו של זה שהסכים וגרם לכך שיעברו על הנדר, כלומר, בראשי. בעקבות אותו מעשה אמרו חכמים בענין זה: כל מתנה שאינה עם הסכמה פנימית של הנותן עד כדי שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה.8ד גמרא על המעשה המסופר במשנה תוהים: מעשה לסתור! שהרי קודם דובר במשנה שיכול לתת לחבירו מתנה כדי להפקיע מאיסור הנדר, ומיד מביאים מעשה הבא לסתור את ההלכה הזו! ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך יש לשנותה: ואם הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן מתנה זו אלא בתנאי זה בלבד, ולא התכוון לתיתה בשלימות — אסור. ומעשה נמי גם כן בבית חורון באחד, דהוה שהיה סופו מוכיח על תחילתו.9אמר רבא: לא שנו אלא שאמר ליה לו "והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא", שפירש הנותן כוונתו במתנה זו. אבל אם אמר ליה לו בלשון פחות מפורשת, שאין בה תנאי, כגון: "שיהו לפניך, שיבא אבא" — בזה אין איסור, כי "מדעתך" הוא שאמר ליה לו, כלומר, כוונת דבריו שאם תרצה יכול אתה להזמין את אבי.10לישנא אחרינא אמרין לה בלשון אחרת אומרים אותה שמועה, אמר רבא: לא תימא טעמא אל תאמר שהטעם דווקא כשאמר ליה לו "והינן לפניך" הוא שאסור, אבל אם אמר לו "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — מותר, אין הדבר כן. אלא אפילו אמר ליה לו "הן לפניך שיבא אבא ויאכל" — אסור. מאי טעמא מה טעם הדבר — סעודתו מוכחת עליו, שלשם כך נתן לו אותה מתנה.11א מסופר: ההוא גברא דהוה ליה ברא דהוה שמיט כיפי דכיתנא אדם אחד שהיה לו בן שהיה שומט וגונב אלומות של פשתן. אסרינהו לנכסיה עליה אסר האב את נכסיו עליו, על הבן שלא יהנה מהם. אמרו ליה לו לאב: ואי הואי בר ברך צורבא מרבנן מאי ואם יהיה בן בנך זה תלמיד חכם מה אתה עושה? אמר להון להם הנודר: ליקני הדין שיקנה, זה, בני את הנכסים, ובאופן שאי הואי בר ברי צורבא מרבנן, לקנייה אם יהיה הבן של בני תלמיד חכם, שיקנה אותם לנכד. ושאלו: מאי מה הדין בכגון זה?12אמרי פומבדיתאי היו אומרים חכמי פומבדיתא: אין זה קנין, כי "קני קנה על מנת להקנות" הוא, שאינו מקנה למקבל דבר, אלא המקבל הוא רק כמעביר את הזכות לאדם אחר, וכן כאן, אין רצונו של האב להקנות לבנו שיהיה שלו, אלא רק על מנת שיקנה לנכד לכשיגדל, וכל "קני על מנת להקנות" — לא קני אינו קונה, ולא חל כאן קנין.13ורב נחמן אמר: קני קונה הוא, דהא שהרי מצינו בכגון זה שהדבר מועיל, שהרי גם קנין עושים בסודרא סודר "קני על מנת להקנות" הוא, שהרי כאשר נותן סודר למקנה על מנת לעשות בו את הקנין, אין המקנה לוקח לעצמו את הסודר, וכל קניינו בסודר הוא על מנת להקנות לאחר חפץ או נכס כלשהו, ובכל זאת חל הקנין.14אמר רב אשי: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו דסודרא שהסודר שבו עושים קנין אי תפיס ליה לא מיתפיס אם תופס אותו זה שהקנו לו את הסודר אינו נתפס ונקנה לו? אלא שאין אנשים רגילים לעשות כן, אבל מבחינת הקנין — אין חסרון בקנין. ועוד יש להבדיל בין הדברים: סודרא סודר שמקנים הוא אמנם "קני קנה על מנת להקנות," ואולם "קני מן השתא" קנה מעכשיו הוא, שקנין סודר בא על מנת להחיל את הקנין מאותו רגע. אולם הלין ניכסין דהדין אותם הנכסים של זה שנדר והקנה לבן בנו לאימתי קני מתי הוא קונה — לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכאשר יהיה בן בנו תלמיד חכם, אך לכי הוה כאשר יהיה תלמיד חכם — הלא כבר הדר סודרא למריה חזר הסודר לבעליו ונמצא שבשעה שהיה צריך הקנין לחול, עדיין לא חל!15אמר ליה לו רבא לרב נחמן: והא והרי מתנת בית חורון המוזכרת במשנתנו ש"קני על מנת להקנות" הוא, ולא קא קני ואינו קונה כלל!16ומספרים: זימנין לפעמים כששאל אותו שאלה זו אמר ליה לו: משום שסעודתו מוכחת עליו, כלומר, במתנת בית חורון לא היה חסרון בקנין עצמו, אלא שהתברר שבאמת לא התכוון להקנות לו דבר. וזימנין ופעמים אמר ליה לו רב נחמן שהלכה זו של מתנת בית חורון כשיטת ר' אליעזר היא שאמר: אפילו ויתור שכרגיל מוותרים אנשים זה לזה, ואין מקפידים על כך, אסור במודר הנאה. וכמו כן הוא מחמיר במודר הנאה, שצריך קנין גמור, ולא די בקנין על מנת להקנות.17תנן שנינו במשנה, אמרו חכמים: כל מתנה שאינה ניתנת על דעת שאם הקדישה המקבל תהא מקודשת — אינה מתנה. ושואלים: "כל" שאמר במשנה להוסיף ולהכליל דברים, לאיתויי מאי להביא, להוסיף את מה? לאו לאתויי הא מילתא דשדיא בכיפי האם לא להביא כגון דבר זה של שומט אלומות הפשתן, לומר שאם הקנה רק על מנת להקנות לאחר זמן אין זו מתנה? ודוחים: לא, הכוונה היא לאתויי להביא לישנא בתראה דשמעתיה הלשון האחרונה של שמועתו שלרבא לענין מתנת בית חורון, שלא רק כשעושה תנאי מפורש שאינו נותן אלא על מנת שיבוא האב, אלא גם אם רק מסביר שזו כוונתו — אסור, שברור שלא היתה כאן הקניה אלא בתנאי זה, ואין זה קנין גמור.
