ביאור שטיינזלץ על נדרים י׳

1 אפילו תימא תאמר שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה יש להבדיל, כי כאשר אמר ר' יהודה שטוב הנודר ומקיים — בנדבה אמר, בנדר לא אמר.

2 ומקשים: והקתני והרי שנה בלשון ר' יהודה לשון נדר: "טוב מזה ומזה נודר ומקיים"! ומשיבים: תני שנה ותקן בלשון ר' יהודה: "נודב ומקיים".

3 ושואלים: מאי שנא במה שונה נודר שלא, שאינו טוב, דילמא אתי שמא יבוא בה לידי תקלה שיעבור ב"בל תאחר", נדבה נמי גם כן יש בה חשש דילמא אתי שמא יבוא בה לידי תקלה של מעילה!

4 ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו שאמר במפורש: אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה שם, וסומך עליה ושוחטה, ואם כן אין חשש שיבוא לידי תקלה של מעילה בקודשים.

5 שואלים: תינח נניח תשובה זו יפה בענין נדבה של קרבנות, ואולם נדבה של נזירות מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי יש לחשוש לתקלה!

6 ומשיבים: גם בזה ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, אלא שלא נזדמן להם לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם ולא היו חוטאים אף לא בשגגה, מה היו עושין? עומדים ומתנדבין נזירות למקום לה', כדי שיתחייב קרבן חטאת של נזיר למקום.

7 ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא כך היו עושים: הרוצה להביא עולה — מתנדב ומביא, הרוצה להביא שלמים — מתנדב ומביא, הרוצה להביא תודה וארבעה מיני לחמה — מתנדב ומביא. אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין. שלדעתו בעצם הנזירות יש צד של חטא, שכן נאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" במדבר ו, יא, ולכן לא נדרו בנזיר, כדי שלא ייחשבו כחוטאים אף במעט.

8 א אמר אביי: שמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר — כולן שיטה אחת הן, שהם סבורים שנזיר חוטא הוי הוא, שעצם הנזירות יש בה צד חטא. ומפרט: שמעון הצדיק ורבי שמעון — הא דאמרן זה שאמרנו.

9 וגם ר' אלעזר הקפר ברבי סבור כן, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: נאמר על נזיר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" במדבר ו, יא. ועל כך יש לשאול: וכי באיזו נפש חטא זה הנזיר? אלא יש לבאר: חטאו הוא על שציער עצמו מן היין, וחטא בכך על הנפש — על נפשו שלו, שציער את עצמו לחינם. והלא דברים קל וחומר: ומה זה נזיר שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא. מכאן יש ללמוד כי כל היושב בתענית נקרא חוטא.

10 ושואלים על שיטת ר' אלעזר הקפר: והדין קרא והלא כתוב זה בנזיר טמא כתיב נאמר ולא בנזיר טהור, ואם כן אפשר לפרש שדווקא הנזיר הטמא הוא זה שנקרא חוטא, שחטא על הנפש במה שנטמא! ומשיבים: ר' אלעזר הקפר סבור שהיה הדבר ראוי להיאמר גם בנזיר טהור, ומפני מה נאמר בנזיר טמא משום ששנה חזר וכפל בחטא הוא, שלא די לו שחטא בזה שנדר נזירות אלא עוד הוסיף וחטא בזה שנטמא, ולכן נאמר דווקא בו "מאשר חטא על הנפש".

11 ב משנה האומר לחבירו לשון זו שדבר מסויים יהא "קונם" או "קונח" או "קונס" — הרי אלו הלשונות כינויין לקרבן, וכאמור כל כינויי נדרים הם כנדרים. האומר "חרק" או "חרך" או "חרף" — הרי אלו כינויין לחרם. האומר "נזיק" או "נזיח" או "פזיח" — הרי אלו כינויין לנזירות. האומר "שבותה" או "שקוקה" או נודר ב"מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה, ששבועה נקראת בארמית "מומתא", והכינוי לכך הוא "מוהי".

12 ג גמרא איתמר נאמר שנחלקו אמוראים במהות הכינויין, ר' יוחנן אמר: לשון אומות הן, שיש עמים שבהם משמשות לשונות אלה לקרבן או לחרם או לנזיר או לשבועה. ר' שמעון בן לקיש אמר: לשון זו היא לשון שבדו שיצרו להם חכמים לבני האדם כדי להיות נודר בו כל הרוצה בכך. וכדי להסביר לשון "בדא" הוא מביא מן המקרא: וכן הוא אומר בירבעם "בחדש אשר בדא מלבו" מלכים א יב, לג, שמשמעו — המציא. כלומר, אלה הם לשונות שהמציאו חכמים לצורך זה.

13 ולשיטתו טעמא מאי תקינו רבנן מה טעם תיקנו חכמים כינויין אלה? — שלא לימא יאמר הנודר במפורש "קרבן". ושואלים: ולימא ויאמר "קרבן" ומה לא טוב בכך? ומשיבים: דילמא אמר שמא יאמר "קרבן לה'". ותוהים גם על כך: ולימא ויאמר "קרבן לה'"! ומשיבים: דילמא אמר שמא יבוא ויאמר "לה'" ויתחרט ולא אמר יאמר אחר כך "קרבן", וקא מפיק ונמצא על ידי כך מוציא שם שמים לבטלה

14 וכיוצא בו תניא שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר:

15 מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה", "לה' תודה", "לה' שלמים" — תלמוד לומר: "קרבן לה'" ויקרא א, ב, שיקדים ויאמר "קרבן", שאם יאמר "לה' קרבן" שמא לא יסיים את דיבורו ולא יהיה בכך משום הקדשת קרבן, ונמצא מוציא שם שמים לבטלה.

16 וקל וחומר: ומה זה שלא נתכוון אלא להזכיר שם שמים על הקרבן — אמרה תורה שידקדק ויאמר "קרבן לה'", מי שמזכיר שם שמים לבטלה — על אחת כמה וכמה שעובר עבירה חמורה.

17 א ומציעים: לימא האם לומר שמחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש כמחלוקת תנאי תנאים היא, ששנינו, בית שמאי אומרים: כינויי כינויין — אסורין. שאם אמר כינויים שאינם אלה המפורשים במשנה, אלא ביטויים אחרים הדומים להם — אף הם אוסרים משום נדר. ובית הלל אומרים: כינויי כינויין — מותרין.

18 מאי לאו האם לא צריך לפרש כך: מאן דאמר מי שאומר כינויי כינויין אסורין, קסבר סבור הוא כינויי כינויין לשון אומות הן, ולכן כינויי כינויים הדומים להם אף הם אסורים. ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר מותרים, קסבר סבור הוא שכינויים עצמם הם לשון שבדו יצרו להן חכמים, והם קבעו רק מילים מסויימות ולא מילים אחרות, אף שהן דומות להן?

19 ודוחים: לא, אפשר לפרש כי דכולי עלמא שהכל סבורים כי כינויין עצמם לשון אומות הן, ויש להסביר את המחלוקת כך: בית שמאי סברי סבורים כי בהני נמי משתעי באלה, כינויי כינויים גם כן מדברים אומות, ובית הלל סברי סבורים כי בהני באלה לא משתעי מדברים אומות.

20 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור באופן אחר: כינויים עצמם לשון אומות הם, אלא בית שמאי סברי סבורים כי גזרינן גוזרים אנו כינויי כינויין משום כינויין, ואוסרים גם בהם. ובית הלל סברי סבורים שלא גזרינן גוזרים אנו כינויי כינויין משום כינויין.

21 ושואלים: היכי דמי כיצד הם בדיוק כינויי כינויין של נדרים? תני שנה רב יוסף, אלה הם: "מקנמנא" "מקנחנא" "מקנסנא". שבונה פועל מן המלה שהיא כינוי לקרבן. ועוד שואלים: היכי דמי כיצד הם בדיוק כינויי כינויין של חרם? תני שנה החכם מפשאה: "חרקים" "חרכים" "חרפים". ועוד: מה הם כינויי כינויין של נזירות? תני שנה רב יוסף: "מחזקנא" "מנזחנא" "מפיחנא".

22 איבעיא להו נשאלה להם שאלה ללומדים: האומר לשון מסובכת יותר "מיפחזנא" מאי מה הדין? "מיתחזנא" מאי מה דינו? "מיתעזנא" מאי מה יהא דינו? וכן אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אם אמר "קינמא" קינמא מאי מה דינו? וצדדי השאלה: האם לשון "קונם" קאמר אומר ורק שינה את הלשון, או דלמא שמא "קנמן בשם" שמות ל, כג קאמר אמר, התכוון ולא התכוון כלל לקונם?

23 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב חייא לרב אשי: אם אמר "קינה" מאי מה היתה כוונתו? האם קינה קן תרנגולין קאמר אומר, או דילמא שמא לשון של קונם? לכל השאלות האלה לא נמצאה תשובה, ומשאירים את השאלה בתיבעי תישאל השאלה במקומה.

24 ועוד שואלים: כינויי כינויין של שבועה היכי דמי כיצד הם בדיוק? ומשיבים: "שבואל" "שבותיאל" "שקוקאל". ושואלים: מדוע נאמר כן על לשון שבואל? הלא שבואל בן גרשום משמע, שם פרטי הוא, ומדוע נאמר שהוא כינוי לשבועה! אלא כך היתה השאלה: האומר "שבובאל" "שבותיאל" "שקוקאל" מהו דינו? אמר שמואל: אם אמר "אשיבתא" אף על פי שיש בו מעין דמיון לכינוי של שבועה — לא אמר כלום, "אשקיקא" — לא אמר כלום, "קרינשא" — הדומה קצת לקונם — לא אמר כלום.

25 ב שנינו: "נדר במוהי הרי אלו כינויין". תניא שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: האומר "במוהי" — לא אמר כלום, לפי שאין משמעות ללשון "מוהי", אבל אם אמר "במומתא בשבועה שאמר מוהי" — הרי אלו כינויין לשבועה.

26 ג משנה האומר "לחולין שאוכל לך" שמתפרש כמו "לא חולין" = אינו חולין כלומר, קודש הוא יהא מה שאוכל משלך, או שאמר "לא כשר" ו"לא דכי", שפירושו לא "טהור", ו"טמא", "נותר" ו"פיגול" — הרי זה אסור.

27 כאימרא כשה של תמיד, כדירים של בהמות הקרבן, כעצים של מזבח, כאשים, כמזבח, כהיכל, כירושלים. או נדר באחד מכל משמשי המזבח, אף על פי שלא הזכיר במפורש שם קרבן — הרי זה נדר בקרבן. ר' יהודה אומר: האומר "ירושלים" לא אמר כלום.