1א גמרא שואלים: בשלמא נניח האיסור שלא ילונו חבירו מובן — משום דקא מהני ליה שהוא מהנה אותו בכך. אלא לא ילוה הימנו, מאי קא מהני ליה מה מהנה אותו חבירו בזה? ואפילו בשלמא נניח לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו משום דקמיתהני מיניה שהוא נהנה ממנו, שאפשר לומר שהמודר מבטיח את כספו על ידי ההלוואה, או שמוכר דבר שקשה לו למוכרו באופן אחר, אלא לא ישאל הימנו מאי קא מיתהני מיניה מה הוא נהנה ממנו שהרי השואל מחזיר לו את אותו חפץ עצמו!2אמר ר' יוסי בר' חנינא: יש לפרש כגון שנדרו הנאה זה מזה, ומשום כך מובן מדוע לא ישאל ולא ישאיל וכו'. אביי אמר: אפשר להסביר כמשמעה של המשנה שרק אחד אסור בהנאה, אלא גזירה היא שגזרו חכמים שלא לשאול מן המודר ממנו הנאה משום להשאיל, שאם יתירוהו לשאול יש לחשוש שמא יבוא להשאיל, כדרך שאנשים נוהגים זה עם זה, ולכן גזרו שלא יהיה ביניהם משא ומתן כל עיקר, וכן בכולהו בכולם בהלוואה ובמכר גזירה היא, כדי שלא יגיע לבסוף ליהנות ממנו.3ב משנה אמר לו לחבירו: "השאילני פרתך". אמר לו החבר: אינה פנויה. כעס המבקש ואמר: "קונם שדי שאני חורש בה בפרה זו לעולם". הרי אם היה דרכו לחרוש בעצמו — הוא אסור מעתה לחרוש שדהו בפרה זו, וכל שאר בני אדם מותרים לחרוש בה עבורו. ואם אין דרכו לחרוש אלא אחרים חורשים בשבילו — הוא וכל אדם אסורין, שזו היתה כוונת הנודר, שאסר על עצמו הנאת חרישה בפרה זו.4ענין אחר; המודר הנאה מחבירו ואין לו למודר מה יאכל, והחבר אינו יכול לתת לו, שהרי אסור הלה בנדר מליהנות לו. הולך החבר אצל החנוני ואומר לו: איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה. והחנווני מבין את כוונתו, והוא החנווני נותן לו למודר שאין לו מה לאכול, ובא אחר כך החנווני ונוטל את המגיע לו מזה שאמר לו.5כיוצא בזה, אם היה ביתו של המודר צריך לבנות, או גדרו לגדור, או שדהו לקצור וזקוק לפועלים ואין כסף בידו לשוכרם, הולך החבר אצל הפועלים ואומר: איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה. והן הפועלים עושין עמו עובדים אצלו, ובאין ונוטלין שכר על עבודתם מזה שאמר להם.6היו מהלכין בדרך ואין לו למודר מה יאכל — נותן החבר לאחד לשום לשם מתנה, והלה המודר מותר בה. שעכשיו לא משל המודר הוא נהנה, אלא משל אדם אחר. אם אין עמהם אחר אלא היו שם רק שניהם — מניח את האוכל על הסלע או על הגדר ואומר: הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, וכיון שכך, שוב אינם שלו, והלה המודר נוטל ואוכל. ור' יוסי אוסר בכגון זה.7ג גמרא שנינו במשנה שאם היו המודר וחבירו לבדם, ורצה החבר לתת אוכל למודר, יכול לעשות זאת על ידי שמפקיר את האוכל, ור' יוסי אוסר. אמר ר' יוחנן: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי? קסבר סבור הוא: הפקר דינו כמתנה לדיני קנין. מה מתנה אין קניינה נגמר עד דאתיא שמגיעה מרשות נותן לרשות מקבל, וכל עוד לא זכה בה המקבל אינה נחשבת כמתנה, אף הפקר — עד דאתיא שמגיע לרשות זוכה, שאין החפץ המופקר נחשב כיוצא לגמרי מרשות בעליו עד שיזכה בו אדם אחר. ובמקרה המתואר במשנה, שעדיין לא נותק קשר הבעלות בין החפץ ובין הנותן, אסור הלה לזכות בו שהרי נהנה ממנו במישרין.8מתיב מקשה ר' אבא, שנינו בברייתא: והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר. אמר ר' יוסי: אימתי אומר אני שהוא אסור — בזמן שנדרו קודם להפקירו, שאז חל האיסור מתחילה על כל רכושו, גם על מה שהפקיר לאחר מכן.9אבל אם היה הפקירו קודם לנדרו — הרי זה מותר. ואי אמרת ואם אומר אתה שטעמו של ר' יוסי הוא שאין החפץ יוצא מרשות המפקיר עד דאתי שבא לרשות זוכה, אם כן, מה לי אם היה נדרו קודם להפקירו מה לי הפקירו קודם לנדרו? הרי בכל מקרה לא יצא החפץ מרשות בעליו, והרי המודר נהנה ממנו!10ומשיבים: הוא, ר' אבא, מותיב לה היה מקשה אותה קושיה והוא עצמו משני לה היה מתרץ אותה, שאין ההבדל בין הדברים משום דיני ההפקר אלא משום הנדר עצמו, שכל הנודר אין דעתו על מה שהפקיר. ולכן, אם נדר לאחר שהפקיר לא התכוון לכלול בתוך הנדר את מה שהפקיר, ומשום כך לא חל על כך האיסור. ואם הפקיר לאחר שנדר, כן התכוון לכלול את מה שהפקיר בתוך נדרו.11מתיב מקשה רבא: אדם שנטה למות "שכיב מרע" וציווה לחלק את כל נכסיו, אם עמד מחוליו — חוזר בו מכל מתנותיו. אבל אם נתן רק חלק מנכסיו ושייר מקצתם — אינו יכול לחזור בו. ובמקרה שהיה חולה ונתן נכסיו לשנים, ואמר "מקצתן לראשון וכולן כל השאר לשני", אם הבריא לאחר מכן — הראשון קנה נכסים שנתן לו, שהרי בשעה שנתן לו ציווה רק חלק מנכסיו, ובמתנה כזו אינו יכול לחזור בו.12אבל השני לא קנה, שהרי השני עמד לקבל את כל שאר הנכסים בלא כל שיור, ואם הבריא — יכול לחזור בו ממה שציווה לתת לו. וממה שאמרו שהשני לא קנה, עולה, כי למרות שלא זכה בה הראשון שהרי אין מתנה זו נגמרת אלא עם מותו של המצוה, מכל מקום יצאה כבר מרשות הנותן. ושלא כדברי ר' יוחנן שאין הקנין במתנה נגמר עד שתגיע לידי הזוכה!13אלא אמר רבא: היינו טעמא זהו הטעם של ר' יוסי: גזירה היא שגזרו חכמים בהדיר את חבירו הנאה מנכסיו ואחר כך הפקיר נכסיו, משום מתנת בית חורון. שהיה מעשה ביישוב בית חורון במתנה שנתן אדם לחבירו רק כדי להערים על הנדר, ואמרו חכמים שהערמה כזו אסורה. ואף כאן, כיון שמפקיר רק לשם הערמה על הנדר — אסור.14תניא שנויה ברייתא: המפקיר את שדהו, כל שלשה ימים מאז ההפקר — יכול לחזור בו וכאילו לא הפקיר כלל, מכאן ואילך — אין יכול לחזור בו והרי זה הפקר, וכל הזוכה מן ההפקר קונה את השדה.
