ביאור שטיינזלץ על נדרים נ״ט

1 אמרי אומרים : במעשר לא הקרקע היא הגורמת את החיוב, אלא דיגון, צבירת היבול לכרי, הוא דקא גרים ליה שגורם לו את החיוב, שרק עם הדיגון נקבעה חובת הפרשת המעשרות מן התבואה, ומשום שאין החיוב תלוי בקרקע, אף אין יורד החיוב על ידי זריעה בקרקע.

2 מתיב מקשה רמי בר חמא ממה ששנינו במשנתנו: האומר "קונם פירות האלו עלי", או "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" — אסור בחילופיהן ובגידוליהן. ואם אמר "קונם פירות אלו שאני אוכל", או "שאני טועם" — מותר בחילופיהן ובגידוליהן בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה — אפילו גידולי גידולין אסורין. ונמצא איפוא שאין הגידולים מבטלים את האיסור!

3 אמר ר' אבא: שאני שונים קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלייהו ואם הוא רוצה יכול להישאל עליהם ולהתירם, ולכן הוו להו הריהם כדבר שיש לו מתירין, ואין בטיל ברוב.

4 ומקשים: והרי תרומה שגם בה דאי בעי מיתשיל עלה שאם רוצה יכול להישאל עליה כמו לגבי נדר, שיכול ללכת לחכם, ולומר שהוא מבטל את מה שקבע והפריש דבר מסויים כתרומה, ובכל זאת בטלי בטלים ברוב. דתנן שכן שנינו במשנה : סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה סאים של חולין — תרקב, שאין לתערובת זו תקנה. שכיון שתרומה טמאה אסורה באכילה לכל אדם — אוסרת היא אף את מה שנתערבה בו, להיות כמותה. ונדייק מכאן: הא הרי אם נפלה למאה סאים ויותר של חולין — תעלה תיבטל! ומשיבים, אמרי אומרים : כאן בתרומה שהיא ביד כהן עסקינן עוסקים אנו שלא מצי מיתשיל עלה יכול הבעלים להישאל עליה ולהתיר אותה. אבל כל זמן שהיא ביד הבעלים יכול להישאל עליה, ואינה בטילה.

5 ומקשים: אי הכי, אימא סיפא אם כך, אמור את סופה של אותה משנה: אם היתה התרומה שנפלה ונתערבה טהורה — תמכר כל התבואה לכהן, והכהן ינהג בה כאילו היתה כולה תרומה, והוא מותר באכילת תרומה טהורה. משמע שמדובר בתרומה שעדיין היא ברשות הבעלים ולא בידי הכהן! אלא יש לומר שבישראל שנפלו לו נכסים בירושה מבית אבי אמו כהן עסקינן עוסקים אנו, שהוא ירש את התרומה שקיבל אבי אמו הכהן, ותרומה זו שייכת מבחינה ממונית לנכד, אף כי הוא עצמו אינו יכול לאכול אותה וצריך למוכרה לכהן.

6 על הסבר זה מקשים: והא קתני סיפא והרי שנה בסופה של אותה משנה : תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה של תרומה שנתערבה, כי סאת התרומה היא עצמה שייכת לכהן. ואם מדובר כאן ביורש שיש לו זכות בעלות על התרומה מדוע אינו מוכר לכהן גם את אותה סאה? והרי יש לו עצמו זכות בה!

7 אלא אימא אמור ותרץ באופן אחר: בשלמא נניח קונמות מצוה לאיתשולי עליהן להישאל עליהם ולהתירם, משום דבריו של ר' נתן. שאמר ר' נתן: כל הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו את הנדר של עצמו — כאילו מקטיר עליה, על אותה במה. אולם תרומה מאי מה מצוה לאיתשולי עלה להישאל עליה? וזה הוא טעם ההבדל בין דין קונמות הנחשבים כדבר שיש לו מתירים, לתרומה שאינה נחשבת כדבר שיש לו מתירים.

8 א גופא, לגופה של הלכה שהוזכרה קודם, אמר ר' יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה הפריש כל מעשרותיה וזרעה — מתעשרת לפי כולה, כלומר, לפי כל כמות הפירות ולא רק לפי כמות הגידולים. יתיב ישב רבה וקאמר להא שמעתא ואמר את ההלכה הזו. אמר ליה לו רב חסדא: מאן צאית מי שומע לך ולר' יוחנן רבך! היתר שבהן להיכן הלך? הרי הליטרה שזרע היתה מותרת שהרי הפריש עליה מעשרות, ומדוע צריך לעשר את הכל? מן הראוי היה להפחית את הסאה הראשונה המתוקנת, שעליה לא יצטרך לעשר. אמר ליה לו : מי האם לא תנן דכוותה שנינו במשנה כמותה : בצלים של השנה השישית שירדו עליהם גשמים בשנה השביעית וצימחו,

9 אם היו עלין שלהן שחורין ירוקים כהים שמכאן מוכח שיש בזה גידול של ממש — אסורין הבצלים, ואם הוריקו הבהירו, הצהיבו העלים ונראים כמושים — מותרין. וכי וכאשר הם שחורין אמאי מדוע אסורין? לימא נאמר גם כאן: היתר שבהן להיכן הלך? אמר ליה לו: מי סברת האם סבור אתה כי על עיקר קתני שנה, שהבצלים עצמם אסורים? — אתוספת קתני על תוספת העלים שצמחו שנה שהם אסורין. ושואלים: אי הכי מאי אתא אם כך מה בא רבן שמעון בן גמליאל למימר לומר כאשר חלק על דין זה? דתניא שהרי שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: הגדל בחיוב — חייב, הגדל בפטור — פטור. הלא התנא קמא הראשון נמי הכי גם כן כך אמר!

10 ודוחים, זו אינה קושיה; יש לפרש כי כולה מתניתין כל משנתנו זו רבן שמעון בן גמליאל קתני לה שנה אותה. ומכל מקום אין להקשות מכאן על רבה, שכן עד כאן לא שמעת ליה אותו לרבן שמעון בן גמליאל שאומר שאין העיקר בטל אלא במקום שלא קא טרח טורח והדבר גדל מעצמו, אבל היכא דקא טרח במקום שטורח ועושה מעשה של זריעה או נטיעה — בטיל ברובא ברוב.

11 ומקשים: וכל היכא דקא טרח מקום שהוא טורח בטיל ברובא ברוב? והרי ליטרא מעשר טבל שזרעו, דקטרח שהוא טורח בזריעתו, וקתני ושנה: ואותה ליטרא מעשר עליו ממקום אחר לפי חשבון ואינה בטילה בגידולים! ומשיבים: שאני שונה גבי מעשר שאמר קרא הכתוב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה" דברים יד, כב, שאף הזרע שזרעת הוא בכלל התבואה. והיתירא והיתר — זרעי אינשי זורעים אנשים, איסורא איסור — לא זרעי אינשי זורעים אנשים, שאנשים זורעים כרגיל תבואה שכבר עושרה, ואם זרע דבר שלא תוקן — קנסו אותו שיעשר אף מה שהתחייב לעשר מתחילה.

12 א גופא, לגופה של הלכה שהוזכרה קודם, שאמר ר' חנינא תירתאה אמר ר' ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו — מותר. למימרא האם לומר וללמוד שגידולי