1א גמרא מבררים: כשיטת מני מתניתין מי היא משנתנו — לכאורה כשיטת ר' מאיר היא, דאי שאם תאמר שהיא כדעת ר' יהודה — הלא ר' יהודה לא שני ליה שונה לו אם אמר "קרבן שאוכל לך " ולא שני ליה שונה לו אם אמר "הקרבן שאוכל לך", שאין אלה ביטויים של נדר אלא רק אם אמר "כקרבן", ובמשנה משמע שרק אם יאמר "הקרבן שאוכל לך" יהיה מותר, אבל אם אמר "קרבן שאוכל לך" יהיה אסור.2ומקשים: אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: אם אמר "לקרבן לא אוכל לך" — מותר. והתנן והרי שנינו במשנה: "לקרבן לא אוכל לך" ר' מאיר אוסר, ואמר ר' אבא בסיבת האיסור: נעשה כאומר "לקרבן יהא, לפיכך לא אוכל לך". ונראה איפוא שאין המשנה אף כדברי ר' מאיר!3ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה, הא זה — שאמר "לקרבן" ובמקרה זה חל הנדר, הא זה — שאמר "לא לקרבן", שמשמעו: שלא הוי יהיה קרבן קאמר אמר ובלשון זו אין בכך דין נדר כלל.4ב משנה אמר "שבועה לא אוכל לך", או "הא זו שבועה שאוכל לך", או "לא שבועה לא אוכל לך" — אסור.5ג גמרא מכלל לשון המשנה אתה למד שלשון "הא שבועה שאוכל לך" — "דלא אכילנא שאינני אוכל " משמע, שהיתה כוונתו לומר: זו היא שבועה שאני אוסר עצמי אם אני אוכל. והכוונה היא שנשבע שלא יאכל. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במשנה: מיני שבועות הן שתים בסיסיות, שהן ארבע: "שאוכל" ו"שלא אוכל" "שאכלתי" ו"שלא אכלתי". ומדייקים: מדקאמר ממה שאמר וחילק במשנה זו בלשון "שאוכל" וכנגדה "שלא אוכל", "שאכלתי" וכנגדה "שלא אכלתי", מכלל הדברים אתה למד כי לשון "שאוכל לך" — "דאכילנא שאני אוכל " משמע! וכיצד אנו אומרים במשנתנו שאסור באכילה אם הוא אומר "שבועה שאוכל"?6אמר אביי: "שאוכל" שתי לשונות משמע ופירוש המלה תלוי בהקשר הדברים בה נאמרה, כיצד? אם היו מסרבין מפצירים בו לאכול ואמר: "אכילנא אכילנא אוכל אני, אוכל אני "ותו ועוד מוסיף ואומר: "שבועה שאוכל" — הרי שבועה זו "דאכילנא שאני אוכל " משמע, שנשבע לאכול. אבל אם אמר קודם: "לא אכילנא לא אכילנא אינני אוכל, אינני אוכל "ותו ועוד הוסיף ואמר: "שבועה שאוכל", אז "דלא אכילנא שאינני אוכל " קאמר אמר. כלומר, התכוון לחזק דבריו בשבועה, שנשבע שלא יאכל.7רב אשי אמר: לשון "שאוכל" של שבועה שאמרנו במשנתנו יש לשנות "שאי אוכל שאין אני אוכל " קאמר אמר. ושואלים: אם כן שבפירוש נשבע שלא לאכול, פשיטא פשוט הדבר, מאי למימרא מה יש לומר בכך? הלא נשבע בפירוש שלא יאכל! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: מיקם לישנא היא דאיתקיל ליה העמדת, יישור הלשון הוא שנתקל לו שאפשר היה לחשוב שרצה לומר "שבועה שאוכל" ונתקל בלשונו ואמר "שאי אוכל", על כן קא משמע לן השמיע לנו שאם אמר "שבועה שאי אוכל" כוונתו שאין הוא אוכל.8ומסבירים את שיטות הפירוש הללו: אביי לא אמר טעם הסבר המשנה כרב אשי, מדוע — שלא קתני שנה במשנה "שאי אוכל" אלא שנינו במשנתנו "שאוכל".9ורב אשי נאדי נדד, לא קיבל מן טעם הסברו של אביי, כי קסבר סבור הוא כי "שלא אוכל" נמי גם כן משמע שתי לשונות. כגון אם היו מסרבין מפצירים בו לאכול ואמר: "לא אכילנא לא אכילנא אינני אוכל, אינני אוכל ", ואמר נמי גם כן "שבועה", בין שאמר בלשון "שאוכל" בין שאמר "שלא אוכל" — הדין לשון זה "אכילנא אוכל אני "משמע שאמר. ומה שאמר "שלא אוכל" יש לפרשו כלשון תמיהה: וכי נשבעתי שלא אוכל? אלא ודאי אוכל אני.10ואיכא לתרוצה נמי לישנא ואפשר ליישב אותה גם כן את הלשון "שבועה שלא אוכל" — "שבועה דלא אכילנא שאינני אוכל " קאמר אמר ולא כלשון תמיהה אלא כלשון שבועה ממש. ואם כן, אין לומר שאנו למדים מן ההקשר, לפי שאין לעמוד על משמעות הדברים באופן זה. אלא התנא פסקה פסק וקבע כלל: "שאוכל" — "דאכילנא שאוכל אני "משמע, ו"שלא אוכל" — "לא אוכל" משמע, ולכן יש לגרוס במשנתנו שאכן פירש ואמר "שאי אוכל".11ד משנה זה חומר בשבועות מבנדרים כפי שאמרנו במשנה הקודמת, שהשבועות חלות גם על דברים שאין בהם ממש, אלא על פעולות או על הימנעות מפעולה. וחומר אחר יש בנדרים מבשבועות, כיצד? אמר "קונם סוכה שאני עושה", או "לולב שאני נוטל", או "תפילין שאני מניח", אם אמר זאת בנדרים — הרי הוא אסור שחל האיסור על החפץ עצמו, ויצטרך התרה לנדרו כדי להשתמש בו ואף למצוה. ואילו בשבועות כעין זה הוא מותר, שאין נשבעין לעבור על המצות ואינו יכול לבטל על ידי שבועה את החובה שחלה עליו.12א גמרא שנינו במשנה: "זה חומר בשבועות מבנדרים", ולפי משמעות הדברים הפשוטה מתייחס הדבר להבדל המפורש במשניות הקודמות בין האומר "קרבן לא אוכל לך", לאומר "שבועה לא אוכל לך". ותוהים: האם מכלל הדברים אתה למד שגם אם אמר "קרבן לא אוכל לך" נדר הוא על כל פנים מדברי סופרים, אלא שהשבועה חמורה ממנו לענין זה? והא והרי "מותר" קתני שנה! שבמשנה הקודמת שנינו שאם אומר "קרבן לא אוכל לך" — מותר, ואין מקום לומר שיש חומרה בשבועות מבנדרים — שהרי הנדר אינו נדר כלל!13ומסבירים: אלא אסיפא דאידך בבא קתני על סופה של הפיסקה המשנה האחרת שנה דברים אלה, ששנינו שם שאם אמר "שבועה שאיני ישן" "שאיני מדבר" "שאיני מהלך" — אסור, ועל כך אמר זה חומר בשבועות מבנדרים, שנדר כגון זה אינו אסור אלא מדברי סופרים, אבל אינו חל מן התורה, ובזה חמורות שבועות מנדרים.14ב שנינו גם חומר בנדרים מבשבועות כיצד — שהנדרים חלים גם על המצוה, מה שאין כן בשבועות. רב כהנא מתני היה שונה כך: אמר רב גידל אמר רב, ורב טביומי מתני היה שונה בלשון אחרת: אמר רב גידל אמר שמואל, אבל האימרה היתה אותה אימרה: מנין שאין נשבעין לעבור על המצות — תלמוד לומר: "לא יחל דברו" במדבר ל, ג. ומדיוק הלשון נלמד: דברו שלו, שאסר על עצמו — לא יחל, אבל מיחל הוא לחפצי שמים, שאם נשבע שלא לעשות חפצי שמים — אין השבועה חלה.15ושואלים: מאי שנא במה שונה נדר שחל גם על דברי מצוה — דכתיב שנאמר: "איש כי ידר נדר לה'... לא יחל דברו" במדבר ל, ג והיא לשון כללית, שאפילו היה זה בנושא השייך "לה'" — חפצי מצוה, בכל זאת לא יחל דברו, ונדרו חל גם על המצוה. אולם שבועה נמי גם כן, הא כתיב הרי נאמר באותו פסוק "או השבע שבעה לה' לא יחל דברו"!16אמר אביי: יש להסביר שההבדל אינו בעצם הנדר או השבועה, אלא בדיוק הנוסח של הדבר שאסר על עצמו. כיצד? הא זה שאמר "הנאת סוכה אסורה עלי", שאסר על עצמו את ההנאה מן החפץ, ומשום כך חל הנדר עליו בכל מקרה, ואף במצוה, משום שאין מאכילים לאדם דבר האסור לו. הא זה שאמר "שבועה שלא אהנה מן הסוכה" שאינו רשאי להישבע להימנע ממעשה שהוא חייב בו.17אמר רבא: אי אפשר להסביר בדרך זו, וכי מצות ליהנות ניתנו? ואיך יכול לאסור על עצמו הנאה מהמצוה? הלא אין אנו מחשיבים עשיית המצוות כשלעצמה כהנאה! אלא יש לומר הסבר אחר, וכך אמר רבא: הא זה שאמר "ישיבת סוכה אסורה עלי", שדבריו מועילים, והא וזה שאמר "שבועה שלא אשב בסוכה", שאין בדברי כלום.18ושואלים על עצם הלימוד שאין נשבעים לעבור על המצוות: והלכה זו שאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא ליה מכאן יוצאת, נלמדת לו ההוכחה? הלא מהתם נפקא ליה משם, מכתוב אחר, היא יוצאת, נלמדת לו, דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול אם נשבע אדם לבטל את המצוה ולא ביטל, יכול יהא חייב משום שבועת שוא —
