ביאור שטיינזלץ על נדרים מ״א

1 ושטיח, שהגולה זקוק להם ויכול לקחתם איתו ממקום למקום. ובענין דומה, פירשו את הפסוק המדבר על הגלות "ועבדת את אויביך... ובחסר כל" דברים כח, מח, אמר ר' אמי אמר רב: משמעות "בחוסר כל" היא — בלא נר לאור ובלא שלחן לאכול עליו. רב חסדא אמר: בלא אשה. רב ששת אמר: בלא שמש לסייע לו. רב נחמן אמר: בלא דעה. תנא שנה החכם בברייתא: "בחוסר כל" פירושו בלא מלח ובלא רבב שומן לטבל בהם את פיתו.

2 אמר אביי: נקטינן מוחזקים אנו — אין עני אלא בדעה. כלומר, עוני אמיתי הוא עניות הדעת, וכדברי רב נחמן, שהרי זה חוסר כל. במערבא אמרי בארץ ישראל היו אומרים: מי דדא ביה שזו, הדעת, בו — כולא ביה הכל בו, דלא דא ביה שאין זו בו — מה יש ביה בו. מי שאת דא קני זו קנה — מה עוד חסר לו, מי שאת דא זה לא קני קנה — מה קני קנה.

3 א אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: אין החולה עומד מחליו מחלים עד שמוחלין לו על כל עונותיו, שנאמר: "הסלח לכל עונכי הרפא לכל תחלואיכי" תהלים קג, ג. שקודם נאמר בפסוק "הסולח לכל עונכי" ורק אחר כך "הרופא לכל תחלואיכי". רב המנונא אמר: כשמבריא הוא אף חוזר לימי עלומיו, שנאמר: "רטפש בשרו מנער ישוב לימי עלומיו" איוב לג, כה. על הפסוק "כל משכבו הפכת בחליו" תהלים מא, ד אמר רב יוסף: לומר שמשכח החולה תלמודו בזמן מחלתו, שכל מה שהיה מסודר אצלו — נהפך.

4 ומסופר, שאכן רב יוסף עצמו חלש חלה, איעקר ליה תלמודיה נעקר, נשכח, ממנו תלמודו, אהדריה החזיר אותו אביי קמיה לפניו, שהזכיר לו מה ששכח. היינו דבכל דוכתא אמרינן וזהו שבכל מקום אנו אומרים, אמר רב יוסף: לא שמיע לי הדא שמעתא שמעתי את השמועה הזו, אמר ליה לו אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן אתה אמרת אותה לנו, ומברייתא זו אמרת לנו. כי רב יוסף שכח, ואביי תלמידו היה מזכיר לו.

5 מסופר: כי הוה גמיר כאשר היה לומד רבי תלת עשרי אפי הילכתא שלוש עשרה פנים בהלכה בכל ענין, אגמריה לימדו את ר' חייא שבעה פנים מנהון מהם. לסוף חלש חלה רבי ושכח כולם, אהדר חזר ר' חייא קמיה הנהו לפניו על אותן שבעה אפי דאגמריה פנים שלימד אותו אבל שיתא אזדו שש הלכו, נשכחו, שהרי לא לימד אותן רבי לאחרים. הוה ההוא קצרא, הוה שמיע ליה היה כובס אחד שהיה שומע אותו את רבי כדהוה גריס להו כשהיה לומד אותן, את כל ההלכות הללו. אזל הלך ר' חייא וגמר יתהון קמי קצרא ולמד אותן לפני, אצל הכובס ואתא ואהדר יתהון קמי ובא והחזיר אותן לפני רבי. כד הוה חזי ליה כאשר היה רואה אותו רבי לההוא קצרא את הכובס ההוא אמר ליה היה אומר לו רבי: אתה עשית אותי ואת חייא, שהרי ממך חזרנו ולמדנו דברים אלה ששכחנום. איכא דאמרי יש שאומרים כי הכי קאמר ליה יש שאומרים שכך היה אומר לו: אתה עשית את חייא, וחייא עשה אותי.

6 ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא: גדול נס שנעשה לחולה יותר מן הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה שניצלו מכבשן האש. שבנס של חנניה מישאל ועזריה הם ניצלו מאש של הדיוט, ואש זו הכל יכולים לכבותה. וזו של חולה שאוחזת בו הקדחת, החום — אש של שמים היא, ומי יכול לכבותה?

7 ואמר ר' אלכסנדרי אמר ר' חייא בר אבא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת ר' יהושע בן לוי: כיון שהגיע קיצו, סוף ימיו הקצוב של אדם — הכל מושלים בו, שנאמר: "והיה כל מצאי יהרגני" בראשית ד, יד. שחשש קין שכיון שנגזרה עליו מיתה לאחר שהרג את הבל — שוב לא יוכל לעמוד בפני כל צרה, והכל יהרגוהו. רב אמר: מן הדין קרא מפסוק זה נלמד הדבר: "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" תהלים קיט, צא. שכאשר נגזר משפטו של אדם למות — הכל נעשים עבדיו של הקדוש ברוך הוא להיות שליחים להמיתו.

8 ומסופר באותו ענין: רבה בר שילא אמרו ליה לו: שכיב גברא מת אדם. גבוה הוה היה, רכיב גירדונא זוטרא רכוב על פרד קטן, מטא תיתורא הגיע לגשר איסתויט נבהל הפרד, שדייה וקא שכיב השליכו לרוכב ומת. שאף שהיה הוא גבוה והפרד קטן ולא היתה זו נפילה גדולה — מכל מקום מת בה. קרי על נפשיה קרא על עצמו: "למשפטיך עמדו היום".

9 שמואל חזייה לההוא קרוקיתא דעקרבא יתיבא על אקרוקתא ועברה נהראף טרקא גברא ומיית ראה עקרב אחד יושב על צפרדע ועובר את הנהר, עקץ אדם בצד השני של הנהר ומת אותו אדם. קרי עליה קרא עליו "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך" שאפילו שרצים אלה הם עבדיו ושליחיו של הקדוש ברוך הוא, וכדי שייעקץ אותו אדם על ידי העקרב, שאינו יכול לעבור את המים, נזדמנה לעקרב צפרדע זו להעבירו.

10 ב אמר שמואל: אין מבקרין את החולה אלא למי שחלצתו חמה, כלומר, מי שיש לו חום. ושואלים: לאפוקי מאי להוציא את מה? שמדבריו נלמד שיש חולים אחרים שאין מבקרים אותם. ומשיבים: לאפוקי הא דתניא להוציא זו ששנינו בברייתא, ר' יוסי בן פרטא אומר משום בשם ר' אליעזר: אין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא את אלה שיש להם מחושי הראש. ומבררים: בשלמא נניח חולי מעיים משום כיסופא בושה, שהוא נזקק בכל פעם לצאת לנקביו, ולא נוח לו הדבר בגלל האורח. אלא חולי העין ומחושי הראש מאי טעמא מה טעם אין מבקרים אותם?

11 ומשיבים: משום הטעם שאמר רב יהודה, שאמר רב יהודה: דיבורא קשיא לעינא הדיבור קשה לעין ומעלי לאישתא ומועיל לקדחת. ולכן, מי שיש לו כאבי עיניים או ראש — מוטב שלא ידבר, ואם מבקרים אותו יצטרך לדבר עם מבקריו, והדבר עלול להזיק לו. אמר רבא: האי אישתא קדחת זו, אי לאו דפרוונקא דמלאכא דמותא אם לא שהיא השליח של מלאך המוות, כלומר, שהיא גוררת אחריה חולי קשה עד כדי סכנת מוות, הייתי אומר עליה שהיא מעלי מעולה

12 כחיזרא לדיקלי כמו הקוצים שמקיפים סביב לדקל, שהם שומרים אותו, אם היה החום בא חד לתלתין יומין אחת לשלושים יום, וכי תירייקי לגופא וכמו סם רפואה לגוף. רב נחמן בר יצחק אמר: מוטב לו לאדם כשאין לו קדחת, לא היא ולא תירייקה רפואתה.

13 אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו. ושואלים: מאי מהו ערסן זה? אמר ר' יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא שעורים ישנות קלופות שמתחילת הניפוי, אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא וצריכות בישול כמו בשר שור, כלומר, בישול רב. רב יוסף אמר: ערסן הוא סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא סולת של שעורים ישנות שמתחילת הניפוי, אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא צריכות בישול כבשר שור.

14 אמר ר' יוחנן: מי שחולה במחלת המעיים בורדם, אין מבקרים אותו, ואין מזכירין שמו מפני שיש בכך בושה לחולה. ושואלים: מאי טעמא מה טעם אין מבקרים אותו? אמר ר' אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע שכל הזמן בשלשול. ואמר ר' אלעזר: למה נקרא שמו "בורדם" — לפי שהוא כמעיין הנובע בור— דם.

15 א ושבים למשנתנו, שנאמר בה שמכל מקום מי שחבירו מודר ממנו הנאה ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון. ומבררים: היכי קתני איך בדיוק שנה? אילימא אם תאמר ש"רפואת נפש" כוונתו שמרפאהו בחנם, "רפואת ממון" כוונתו בשכר, ליתני הכי שישנה כך במפורש: מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר! אלא: "רפואת נפש" כוונתה רפואת גופו, "רפואת ממון" היא רפואת בהמתו. אמר ר' זוטרא בר טוביה אמר רב: אף על פי שאסור ברפואת בהמתו של המודר ממנו הנאה, אבל אומר לו "סם פלוני יפה לה לבהמה, סם פלוני רע לה", שמאחר שאינו מטפל בה ממש, אין זה נקרא שמהנה אותו.

16 ב משנה ורוחץ עמו עם המודר ממנו הנאה באמבטי גדולה שאין בה כל השפעה לכך שאף הוא נמצא באמבטי, אבל לא בקטנה, שאם היא חמה מדי או קרה מדי גורם גוף נוסף הנמצא באמבטי למתן את מידת החום של המים, ונמצא שגורם לו הנאה. וישן עמו במטה.

17 ר' יהודה אומר: מותר לישן עימו במטה בימות החמה, שאין בכך הנאה כאשר נמצאים יחד, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו במה שמחמם את המיטה. ומיסב עמו על המטה אפילו בימות הגשמים, שאין בכך הנאה. ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי כלי גדול שאוכלים ממנו יותר מאדם אחד. שהרי אם משאיר עבור חבירו חלק מן האוכל, גורם לו בכך הנאה. אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר, שאם התמחוי סובב וחוזר שנית בין כל המסובים — יכול לאכול עימו ממנו.

18 ג גמרא תניא שנויה ברייתא: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין גדולה בין קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במיטה גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה מותר, שאין בכך הנאה. רוחץ עמו באמבטי גדולה, ומזיע עמו בקטנה, שאין נוכחותו מביאה תועלת לחבירו. אבל מיסב עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. אמר ר' יוסי בר חנינא: הכוונה היא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, שהמסובים אינם גומרים את כל המצוי בתמחוי, וכל מי שאוכל ממנו משאיר מקצת, ויש די לכולם.

19 ד משנה לא יאכל עמו מן האבוס כלי אוכל ששמים לפני הפועלים, ולא יעשה עמו עבודה באומן שורה אחת בכרם, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה והוא ברחוק ממנו ולא כשהוא קרוב לו, שיש בכך משום עזרה לו.

20 ה גמרא כשעובד אתו בקרוב — הכל לא פליגי דאסיר אינם חלוקים שאסור. כי פליגי כאשר נחלקו במשנה הרי זה ברחוק ממנו, ר' מאיר סבר: גזרינן גוזרים אנו רחוק משום קרוב, דקא מרפי לה לארעא קמיה שבקרוב הוא מרפה את האדמה לפניו על ידי שעודר בה, ומיקל עליו. ורבנן סברי וחכמים סבורים : לא גזרינן אין אנו גוזרים.