ביאור שטיינזלץ על נדרים פ״ג

1 הרי זו סופגת את הארבעים לוקה ארבעים מלקות, כדין העובר על סתם "לאו" שבתורה, משום שעברה על האיסורים החלים על הנזיר. הפר לה בעלה את נדר הנזירות והיא לא ידעה שהפר לה, והיתה שותה יין ומיטמאה למתים — אינה סופגת את הארבעים, שהרי לא עברה על איסורי נזיר, כיון שהופר נדרה.

2 ואי אמרת ואם אומר אתה שמפר רק לככר שמתענה בה ואין מפר לשאין מתענה בה, אם כן, גם כאשר הפר בעלה נדר נזירות, דלמא שמא רק מן יין דאית שיש לה צערא צער כשאינה שותה אותו — הפר לה, אבל מן חרצן ומן זג — לא הפר לה, דהא לא אית שהרי אין לה צערא צער אם לא תאכלם. וכיון שגם אכילת חרצן וזג נאסרת בכלל הנזירות, אם אכלה אותם תספוג את הארבעים!

3 אמר רב יוסף: כאן שונה הדבר, משום שאין נזירות לחצאין, שאין אדם יכול להיות נזיר ולאסור עצמו רק בחלק מאיסורי הנזירות, ומשום כך כשהפר לה בטלה הנזירות כולה. אבל אם היתה נודרת נדר סתם — יכול הבעל להפר רק את החלק שיש לה עינוי בו.

4 אמר ליה לו אביי: האם אפשר לדייק מדבריך שאכן אין נזירות לחצאין, ואולם, הא הרי קרבן לחצי נזירות איכא יש?! אלא אמר אביי: יש לתקן ולומר: אין נזירות לחצאין, ואין קרבן לחצאין.

5 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו: האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה לקרבן נזיר ואחר כך הפר לה בעלה את נדר הנזירות — מביאה חטאת העוף, ואינה מביאה עולת העוף. ואי אמרת ואם אומר אתה אין קרבן לחצי נזירות, אמאי מדוע מביאה חטאת העוף?

6 ודוחים: ואלא מאי מה תאמר — שיש קרבן לחצי נזירות? אם כן שלש בהמות בעי לאתויי צריכה היא להביא חטאת עולה ושלמים, כדין נזיר שהשלים את נזירותו! אלא, לעולם אין קרבן לחצי נזירות. וחטאת העוף דמתיא שמביאה — משום שחטאת העוף באה גם על הספק, לכן מביאה אותה גם על מקצת נזירות שנהגה.

7 וחוזרים לדיון העיקרי, איתיביה הקשה לו רב אסי לר' יוחנן עוד ממה ששנינו: האשה שנדרה בנזיר ונטמאת, ואחר כך הפר לה בעלה — מביאה חטאת העוף ואין מביאה עולת העוף. ואי אמרת ואם אומר אתה שמפר רק לדבר שמתענה בו ואין מפר לשאין מתענה בו,

8 דלמא שמא רק מיין דאית שיש לה צערא צער כשאינה שותה יין — הפר לה, אבל מטומאת מת, דלית שאין לה צערא צער כשאינה נטמאת למת — לא הפר לה, ומדוע אינה מביאה קרבן כנזיר שנטמא? ומכאן שמתוך שמפר למה שמתענה בו, מפר אף לשאינה מתענה בו!

9 ודוחים: אמרי אומרים: הנודרת מטומאת מת נמי אית גם כן יש לה צערא צער בכך, ומדוע — דכתיב שנאמר: "והחי יתן אל לבו" קהלת ז, ב, ותניא ושנויה ברייתא היה ר' מאיר אומר: מאי דכתיב מהו שנאמר "והחי יתן אל לבו" — כוונתו זה דיספוד שסופד לאחרים בפטירתם — יספדון ליה יספדו לו בעת פטירתו, דיבכון מי שבוכה על פטירת אחרים — יבכון ליה יבכו לו, מי דיקבר שקובר אחרים — יקברוניה יקברו אותו ואם היא אסורה להיטמא למתים ואינה הולכת ללוויות הריהי מצטערת בכך כשחושבת כי משום כך גם בה לא יטפלו לאחר מותה, ולכן יש בכך משום עינוי נפש ויכול להפר. ואין מכאן קושיה לר' יוחנן.

10 א משנה נדרה האשה "קונם שאני נהנה נהנית לבריות מן הבריות" — אינו יכול להפר לה את הנדר הזה, ולמרות נדר זה יכולה היא אם היא עניה ליהנות במה שאדם מצווה להניח לעניים: לקט, שיבולים בודדות שנפלו בשעת הקצירה, שכחה, אלומה שנשכחה בשדה, ובפאה שמניח אדם בסוף שדהו. שאין בכך הנאה מן הבריות, משום שמתנות אלה אינה מקבלת בחסדו של אדם אלא מפני מצות ה' וזכייתם מן ההפקר.

11 אמר אדם "קונם כהנים לוים נהנים לי" — יטלו מתנות כהונה ולוויה משלו על כרחו. אבל אם אמר "כהנים אלו ולוים אלו נהנים לי" — יטלו אחרים.

12 ב גמרא שנינו שאשה שנדרה שלא ליהנות מן הבריות אין בעלה יכול להפר לה, ומסיקים: אלמא מכאן אפשר דמתזנה מדיליה שתיזון משלו, שבעלה הוא שיפרנסנה, ולא תיהנה מאחרים. מכלל הדברים אתה לומד שבעל לאו לא בכלל בריות הוא, שאף שאמרה "בריות" לא כללה בכך את בעלה. אולם, אימא סיפא אמור את סופה של אותה הלכה: יכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה, ונדייק מכאן: אבל משל בעל לא אכלה אוכלת, אלמא מכאן שבעל בכלל בריות הוא וגם בהנאתו נאסרת בנדרה!

13 אמר עולא: לעולם תפרש שהבעל לאו לא בכלל בריות הוא, ואין לדייק מן המשנה ולמצוא בה סתירה, אלא מצויים כאן שני טעמים מפני מה אינו יכול להפר; טעם אחד שלא נאמר בפירוש — שהיא יכולה להתפרנס מבעלה, ועוד טעם מפורש שאין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

14 רבא אמר להיפך: לעולם תאמר שבעל בכלל בריות הוא, ומה טעם קאמר הוא אומר; מה טעם אין יכול להפר — מפני שיכולה ליהנות בלקט שכחה ופאה.

15 רב נחמן אמר: לעולם בעל לאו לא בכלל בריות הוא, וכשנדרה מן הבריות לא נדרה ממנו, ומשום כך אינו יכול להפר. והכי קתני וכך הוא שונה את ההמשך: ואף אם נתגרשה ואינה יכולה ליהנות עוד מבעלה, שהרי אז הוא נכלל בתוך "בריות", יכולה עדיין ליהנות בלקט שכחה ופאה.