1תנן שנינו במשנה: מקום שנוטלין עליה על השבת אבידה שכר — תפול הנאה זו להקדש. ונברר: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר כי אפילו בשנכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר נמי מהדר גם כן מחזיר היינו דקתני זהו ששנה מקום שנוטלין עליה שכר, שכיון שלמחזיר אסור ליהנות מבעל האבידה תפול הנאה זו של השכר להקדש.2אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שכשנכסי בעל אבידה אסורים על מחזיר לא מהדר מחזיר, ואם כן, מדובר במשנתנו רק במקרה בו נכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה, אמאי מדוע תפול הנאה להקדש? הרי אין איסור למחזיר להנות מבעל האבידה!3ומשיבים: אחדא קתני על אחת מהן שנה, כלומר, באופן אחד נשנתה המשנה, במקרה בו מסרב המחזיר לקבל את שכרו, ונמצא בעל האבידה נהנה מן המחזיר במה שמשאיר את שכרו בידו, ומשום כך תיפול הנאה זו להקדש.4כל השמועה הזו כולה איכא דמתני לה בהאי לישנא יש ששונים אותה בלשון זו, כדלקמן: פליגי נחלקו בה, בכך, ר' אמי ור' אסי; חד אחד מהם אמר: לא שנו שמחזיר לו אבידתו אלא בשנכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר, ומשום פרוטה של רב יוסף שנהנה המחזיר במה שלא חייב לתת לעני צדקה באותה שעה — לא שכיח מצוי. אבל אם היו נכסי המחזיר אסורים על בעל האבדה — לא מהדר ליה מחזיר לו משום דקא מהני ליה שמהנה אותו בעצם השבת האבידה.5וחד ואחד מהם אמר: אפילו כשנכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה — מותר. ומדוע? דכי מהדר ליה שכאשר הוא מחזיר לו — מידי דנפשיה קמהדר ליה דבר משל עצמו הוא מחזיר לו ואינו נותן לו דבר חדש.6תנן שנינו במשנה: מקום שנוטלין עליה שכר — תפול הנאה להקדש. בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר שאפילו בשנכסי המחזיר אסורים על בעל האבידה מהדר מחזיר — היינו דמתרץ זהו שצריך ליישב ולהסביר מה עושים במקום שנוטלים שכר.7אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר בשנכסי מחזיר אסורין על בעל האבידה, ולא מהדר ואינו מחזיר כלל, ומשנתנו עוסקת רק במקרה בו נכסי בעל האבידה אסורים על המחזיר, אם כן היכי מתרץ איך הוא מסביר את ההלכה הזו של מקום שנוטלים שכר? והרי אין בעל האבידה אסור בהנאתו של המחזיר, ומדוע לא יעכב שכרו של הלה בידו? ואומרים על כך: אכן, קשיא קשה הדבר.8אמר רבא: אדם שהיתה לפניו ככר לחם של הפקר, ואמר: "ככר זו הקדש", אם נטלה אחר כך לאוכלה — מעל לפי כולה לפי כל הערך שלה, שכיון שהתחיל לאכול ממנה נמצא שלוקח את כל הככר הזו לעצמו, ומעל בכל הככר, וחייב לשלם דמי כל הככר להקדש. אבל אם נטלה לא על מנת להשתמש בה אלא כדי להורישה לבניו — מעל רק לפי טובת הנאה שבה, לפי מה שנהנה מזה שהבנים מחזיקים לו טובה על שהוא מוריש להם דבר, שהרי הוא עצמו לא נהנה מן הככר עצמה כלל.9בעא מיניה שאל אותו רב חייא בר אבין מרבא: אמר לחבירו "ככרי עליך באיסור קונם "ונתנה לו במתנה, מהו הדין? וצדדי השאלה: האם נדייק כי "ככרי" אמר לו בנדרו, וכוונתו כי איתיה ברשותיה כאשר היא ישנה ברשותו הוא שאסור, ומשום כך כאשר נתן לו אותה במתנה ואינה עוד שלו — בטל ממנה האיסור. או דלמא שמא עיקר ההדגשה הוא במלה "עליך" שאמר ליה לו, וכוונתו עילויה שויתיה עליך עשיתי אותה הקדש גם כשתצא הככר מרשותי?10אמר ליה לו רבא: פשיטא דאף על גב דיהבה ליה פשוט הדבר שאף על פי שנתן אותה לו במתנה — אסור. הקשה עליו רב חייא בר אבין: אלא לפי זה מה שהוא אומר "ככרי עליך" שהדגיש "ככרי" לאפוקי מאי להוציא, למעט את מה האם אין הכוונה שאסורה הפת רק כשהיא ברשותו? לאו לאפוקי דאי גנבה מיניה מיגנב האם לא להוציא שאם נגנבה ממנו שהיא מותרת לו? ואם כן הוא הדין אם נתנה לו במתנה! אמר ליה לו רבא: לא, לאפוקי דאי אזמניה עלה להוציא שאם הזמין אותו עליה, שהזמינו קודם לאכול מאותה ככר, הרי אותו חלק של הככר שיכול המוזמן לאכול קנוי לו, ואינו יכול לאוסרו, אבל נאסר בחלק האחר שנשאר עדיין ברשות הבעלים.
