ביאור שטיינזלץ על נדרים כ״ז

1 והיו בה בנות שוח מין תאנים משובחות ואמר: "אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה לא הייתי נודר" — הכלכלה ושאר התאנים שבה אסורה, בנות שוח מותרות. עד שבא ר' עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כולו וכולן מותרות. מאי לאו האם לא מדובר כאן שאמר ופירש כך: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר "תאנים שחורות ולבנות אסורות, בנות שוח מותרות" וזו דעת ר' עקיבא היא, ופליגי רבנן וחלוקים חכמים עליו אף בזה? ולדעת רבא הרי כולם סבורים שהותר הכל במקרה כזה!

2 ודוחים: לא, אפשר לומר כי מדובר כאן באומר: אילו הייתי יודע שבנות שוח בתוכה הייתי אומר "כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות". וזו היא שיטת ר' עקיבא לדעת רבא.

3 ומעירים: לפי זה, מאן תנא להא דתנו רבנן מי שנה את הברייתא הזו ששנו חכמים: נדר מחמשה בני אדם כאחד, הותר לאחד מהם — הותרו כולן. אם חזר בו ואמר "כולם חוץ מאחד מהן" — הוא אותו אדם שהותר שאינו בכלל הנדר מותר, והן, השאר, אסורין.

4 אי אם לשיטת רבה רישא בתחילה מדובר כשחזר ואמר "זה וזה אסורים ואחד מותר", ושיטת ר' עקיבא היא, וסיפא וסופה דברי הכל. אי אם לשיטת רבא סיפא רבנן סופה כדעת חכמים ורישא וראשה כדברי הכל.

5 א משנה נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא, או שחלה בנו ובגלל זה לא בא, או שעכבו נהר ואינו יכול לעבור — הרי אלו נדרי אונסין ואין זה נדר.

6 ב גמרא מסופר: ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא אדם אחד שהניח שטרי זכויות שלו בבית דין, שהיה לו דין עם חבירו ורצה לדחות את הדיון לזמן אחר כדי לחפש ולהביא ראיות נוספות. וכיון שלא האמין בעל הדין שלו שישוב, התנה ואמר: אי אם לא אתינא אגיע עד תלתין יומין שלושים יום, ליבטלון הני זכוותאי יתבטלו זכויותי אלה. איתניס נאנס, אירע לו אונס ולא אתא בא. אמר רב הונא: בטיל זכוותיה בטלו זכויותיו, שהרי לא בא למועד שקצב.

7 אמר ליה לו רבא: הלא אנוס הוא, וכלל הוא: אנוס רחמנא פטריה התורה פטרה אותו מאחריות למה שעושה מחמת אונס, דכתיב שכן נאמר בנערה האנוסה: "ולנערה לא תעשה דבר" דברים כב, כו.

8 וכי תימא קטלא שאני ואם תאמר שלגבי עונש מיתה שונה הדין, כי עונש מוות הוא חמור ביותר, ולענין זה מקילים עליה ואין ממיתים אותה, אבל לשאר דברים אונס נחשב כרצון, והתנן והרי שנינו במשנתנו: נדרי אונסין כיצד? הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר — הרי אלו נדרי אונסין שאינו מחוייב בהם כלל!

9 ושואלים: ולדעת רבא, מאי שנא מהא דתנן במה שונה דבר זה מזו ששנינו במשנה: האומר לאשתו "הרי זה גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חדש" ומת בתוך שנים עשר חדש — הרי זה גט מעכשיו. ואמאי מדוע? והא מינס איתניס והרי נאנס בכך, שאין אונס גדול ממיתה! ודוחים: אמרי אומרים: דלמא שאני התם שמא שונה שם

10 דאי הוה ידע דמית שאם היה יודע שהוא מת בתוך השנה מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא מיד היה גומר בדעתו ונותן לה גט. שהרי מתחילה לא נתן לה גט זה אלא כדי שלא תזדקק לייבום, ואנו הולכים אחר כוונתו. מה שאין כן במקרה שלפנינו שהתפיס זכויותיו, שלא היתה כוונתו מתחילה לוותר עליהן.

11 ושואלים עוד על דברי רבא: מאי שנא במה שונה דבר זה מההוא מאותו אדם שאמר להו להם לשליחים שמסר בידם גט: אי אם לא אתינא אבוא מכאן מהיום ועד תלתין יומין שלושים יום ליהוי גיטא שיהיה גט גמור אותו גט שהפקדתי בידכם. אתא הגיע למקום ביום השלושים ופסקיה מעברא ואולם הפסיקה אותו המעבורת, שלא מצא מעבורת לעבור בה את הנהר. אמר להו להם לאנשים בצד השני: חזו דאתאי, חזו דאתאי ראו שבאתי, ראו שבאתי! ואמר שמואל: לא שמיה מתייא אין שמה ביאה ולא נחשב לו שהגיע. ויש לשאול: אמאי מדוע? והא מינס אניס והרי אנוס הוא!

12 ודוחים: דלמא אונסא דמיגליא שאני שמא אונס שהוא גלוי וידוע מראש שונה, ומעברא מיגלי אונסיה ומעבורת גלוי האונס שבה, שיכול היה לשער מראש שיקרה לו דבר כזה, והיה עליו להתנות על כך, וכיון שלא התנה — אינו נחשב אונס.

13 ושואלים מצד אחר לעיקר הסברה: ולרב הונא שאמר שבטלו זכויותיו, מכדי הרי עצם תנאי זה שהתנה שאם לא יבוא עד זמן מסויים יאבדו כל זכויותיו, הלא אסמכתא הסתמכות היא בהנחה שהדבר לא יקויים. שבודאי לא גמר בדעתו לוותר על זכויותיו אלא סמך על כך שבודאי יחזור, וכלל הוא בידינו שאסמכתא הסתמכות לא קניא קונה ואפילו אם עשה אדם פעולת קנין לחזק את הדבר, לא גמר בדעתו להקנות! ודוחים: שאני הכא דמיתפסן זכותן שונה כאן שתפוסות זכויותיו בבית דין, וכיון שעשה כך ודאי גמר בדעתו.

14 ושואלים: והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא והאם במקום שהן תפוסות ביד אחר אין זו נחשבת להסתמכות? והתנן והרי שנינו במשנה: מי שפרע מקצת חובו, ולשם בטחון השליש את שטרו, כלומר, נתן שטרו לאדם שלישי, ואמר: אם אין אני נותן לו את שארית החוב מכאן מהיום ועד שלשים יום — תן לו שטרו ויגבה את הכל.

15 הגיע זמן ולא נתן, ר' יוסי אומר: יתן השליש את השטר למלווה. ור' יהודה אומר: לא יתן. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: אין הלכה כר' יוסי שאמר שאסמכתא קניא הסתמכות קונה, אלא הבטחה כגון זו אסמכתא היא ואינה קונה. הרי שאף במקרה שהיה השטר תפוס ביד אחר — מכל מקום אסמכתא אינה קונה!

16 ודוחים: שאני הכא דאמר לבטלן זכותיה שונה כאן שהוא אומר במפורש שייבטלו זכויותיו ואם כן גמר בליבו את הדבר.

17 ומסכמים: והלכתא והלכה בדברים אלה כך היא: בכלל אסמכתא קניא קונה שגם אם לא גמר את הקנין, אלא תלה את הדבר בתנאי כלשהו שאולי לא יתקיים — בכל זאת הוא מועיל. והוא דלא אניס וזהו דווקא כשלא היה אנוס בדבר אלא לא קיים התנאי מרצונו, והוא דקנו מיניה וזהו דווקא שעשו עימו קנין על אסמכתא זו בבית דין חשוב, אבל אין זה מועיל בהסכם בין אדם לחבירו שנעשה שלא בבית דין חשוב.

18 א משנה נודרין להרגין, לאנשים שהם חשודים להרוג על עסקי ממון, או לחרמין, לשודדים, או למוכסין הרוצים לגבות ממנו מכס. ומותר לו, כדי להציל מידם את תבואתו, לידור נדר שהתבואה שבידו היא של תרומה, אף על פי שאינו תרומה, או שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך. שמכיון שעושה זאת כדי להציל עצמו או נכסיו, מותר לו לנדור נדר כגון זה, אף שאין הדבר נכון, ואין זה נחשב לנדר כלל. בית שמאי אומרים: בכל, בכל דרך של נדר או איסור נודרין להם נדר כזה שאינו מתכוון לו באמת,