1הכא נמי דאמר ליה כאן גם כן מדובר שאומר לו: לכי שמענא מיפר כאשר אשמע את הנדר יהיה מופר לה. ומקשים: אם כן, לכי שמע ליפר כאשר ישמע יפר לה ולמה לו להתנות מעכשיו? ומשיבים: הוא, הבעל, סבר סבור: דלמא מטרידנא שמא אהיה טרוד באותה שעה ואף אם אשמע אשכח להפר. ואם כן לא נפתרה השאלה.2א בהמשך לשאלתו הראשונה בעי שאל רמי בר חמא: חרש, מהו שיפר לאשתו? שהרי גם אם תמצא לומר בפתרון השאלה הראשונה שבעל אחר, שאינו חרש מיפר בלא שמיעה — הרי יש טעם בדבר, משום דבר מישמע בן שמיעה הוא, וגם אם אינו שומע בפועל, הריהו מסוגל לשמוע, אבל חרש דלאו בר מישמע שלא בן שמיעה הוא ואינו יכול לשמוע כלל, שמא נאמר כי היינו זהו הכלל שקבע ר' זירא.3שאמר ר' זירא: במנחות, כל הראוי לבילה לבלילה שכמות הסולת במנחה היא כזו שניתן לבלול אותה כראוי בבת אחת — אין בילה מעכבת בו, שאף שלכתחילה צריך לבלול את הסולת והשמן, אין הדבר מעכב בדיעבד, אם לא היתה בלילה. וכל שאין ראוי לבילה שמחמת ריבוי הכמות אי אפשר לבלול אותו — בילה מעכבת בו ואינו כשר. ומכאן נובעת הלכה כללית, שגם דבר שאינו מעכב בדיעבד, מכל מקום צריך שיהיה ראוי לכך, ואולם מה שאינו ראוי כלל — פסול.4או דלמא שמא "ושמע אישה" במדבר ל, ח כלל לא מעכב ומיפר בכל אופן?! אמר רבא: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במדרש ההלכה על הכתוב "ושמע אישה" — פרט לאשת חרש. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן.5ב איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים : בעל, מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת? וצדדי השאלה: האם נאמר כי הכתוב "יניא אותה" במדבר ל, ט הוא דוקא מדוייק, והכוונה לאשה אחת בלבד, או לאו דוקא אינו מדוייק ויכול להפר אף ליותר מאשה אחת בבת אחת?6אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע, פתרון ממה ששנינו: אין משקין שתי סוטות כאחת במים המרים, מפני שלבה של האחת גס מתחזק בחבירתה, כלומר, על ידי שיש עימה אחרת שוב אינה מתביישת ומפחדת כל כך ואינה מודה על מה שעשתה.7ר' יהודה אומר: לא מן השם הוא זה, אין זה טעם ועיקר הדין, אלא משום שנאמר "והשקה" במדבר ה, כז במפיק בה"א, כלומר, והשקה אותה. משמע: אותה, לבדה. ולשיטת ר' יהודה אף לענייננו נלמד, שכיון שנאמר "יניא אותה" — משמעו אותה לבדה, ולא שתים כאחת.8א משנה ארוסה בוגרת ששהתה שנים עשר חדש לאחר שנתארסה ותבעה בעלה להינשא, ואלמנה ששהתה שלשים יום, ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה לאחר זמן זה חייב כבר במזונותיה, שאם לא נקבע מראש מועד קבוע לנישואין צריך לשאתה לאחר זמן זה, ואם לא עשה כן — מתחייב במזונותיה כאילו היתה כבר נשואה לו, משום כך אף יפר את נדריה לבדו, כאילו היתה כבר נשואה לו. וחכמים אומרים: אין הבעל מיפר לבדו עד שתכנס לרשותו.9ב גמרא אמר רבה: ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד. דתנן שכן שנינו במשנה : נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל להינשא לפרנס עצמה להכין לעצמה את כל צורכי הנישואין ולאחר מכן הוא הזמן הראוי לנישואין, וצריך הארוס לשאתה. הגיע שנים עשר חדש, אף על פי שלא נשאה — אוכלת האשה משלו, כלומר, חייב במזונותיה, ואם היתה ארוסת כהן — אוכלת בתרומה ככל אשת כהן. אבל היבם הכהן אינו מאכיל בתרומה את האשה הזקוקה לו לייבום עד שיישאנה ממש.10עשתה ששה חדשים של המתנה בפני הבעל ומת הבעל, וששה חדשים המתינה בפני היבם, ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד, או כולן בפני היבם חסר יום אחד — אינה אוכלת בתרומה עד שתמתין שנים עשר חודש אצל הבעל. זו היתה שיטת משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו: מפני חששות שונים אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. ומכאן שכשיטת משנה ראשונה סבור ר' אליעזר, שכשהגיע זמן הנישואין הרי זה כאילו היא נשואה ממש.11אמר ליה לו אביי: דלמא שמא לא היא אותה שיטה; כי עד כאן לא קא אשמעינן השמיעה לנו משנה ראשונה אלא שתהא האשה רשאית למיכל לאכול משהגיע הזמן בתרומה דרבנן שמדברי סופרים. שהרי מדובר פה בתרומה בזמן הזה, שאין הפירות חייבים בתרומה מן התורה. אבל נדרים שאיסורם הוא מדאורייתא מן התורה אימא אמור שלא יוכל להפר.12ולהיפך, עד כאן לא שמעת ליה אותו לר' אליעזר אלא גבי נדרים, ואפשר לומר שהוא סבור כשמועתו של רב פנחס משמיה משמו של רבא, שאמר שכל הנודרת — על דעת בעלה היא נודרת, שכיון שהוא המפרנס אותה אינה נודרת אלא אם כן יסכים לכך. ואף כאן, כיון שהארוס חייב מעתה בפרנסתה — על דעתו היא נודרת. אבל לענין תרומה אפשר לומר בדעת ר' אליעזר כי אפילו כשהוא מדרבנן מדברי סופרים נמי לא אכלה גם כן אינה אוכלת. ואם כן אין הוכחה ששיטות אלה מצטרפות יחד.
