1וגברא והאיש, הבעל, בשל היותו כהן הוא שנסתחפה שדהו, כלומר, הרי זה כאדם שאירע לו אסון טבע שסחפו המים את שדהו, ואף כאן, אירע לו מקרה זה והוא מפסיד בעל כרחו. ואמרינן ליה ואמרנו לו בתשובה לשאלתו: מתניתין משנתנו היא; אשה האומרת לבעלה "טמאה אני לך" — יש לה כתובה.2ונברר: במאי עסקינן במה אנו עוסקים? אילימא אם תאמר שמדובר במשנה באשת ישראל, הרי אי אם זו אומרת שזנתה ברצון — כלום יש לה כתובה? ואי ואם באונס — מי קא מיתסרא האם היא נאסרת בכך על גברא בעלה? ואלא ודאי מדובר באשת כהן. וכיצד היה הדבר: אי אם נבעלה ברצון — כלום יש לה כתובה? מי גרעה האם היא פחותה בדינה מאשת ישראל שנבעלה ברצון? אלא לאו האם לא מדובר כאן באונס, וקתני ושנה: יש לה כתובה, ומכאן תשובה לשאלתו של רבא.3א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: אמרה אשה לבעלה "גרשתני", מהו? האם נאמנת היא בדבר? אמר רב המנונא: תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: האומרת "טמאה אני לך", שאפילו למשנה אחרונה דקתני שהיא שונה שהאשה לא מהימנא נאמנת בטענתה — התם שם הוא שחושדים דמשקרה שמשקרת כשאומרת "טמאה אני", מפני דידעה שיודעת שבעלה לא ידע בה, שהרי היא מספרת על דבר שאירע שלא בפניו. אבל גבי "גרשתני" דידע בה שהוא יודע בכך אם גירש או לא — מהימנא נאמנת היא, ומדוע — שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר דבר שהוא יודע שאינו אמת.4אמר ליה לו רבא: אדרבא להיפך, אפילו למשנה ראשונה דקתני מהימנא שהיא שונה שהאשה נאמנת לומר "טמאה אני" — התם שם הטעם הוא שנאמנת משום דלא עבידא לבזויי נפשה שאין אשה עשוייה לבזות את עצמה ולומר שנאנסה אם לא אירע באמת הדבר, אבל הכא דזמנין דתקיף כאן שפעמים שקשה לה מן גברא מבעלה — מעיזה ומעיזה פניה בו, ויש לומר שאינה נאמנת.5מתיב מקשה רב משרשיא: האומרת "השמים ביני לבינך" שלפי משנה ראשונה מאמינים לה — הרי זו תיובתא קושיה חמורה לרבא, שהרי הכא דלית כאן שאין לה כיסופא בושה בכך, שאינה מביישת את עצמה בדבר, וקתני דמהימנא ובכל זאת הריהו שונה שהיא נאמנת! ומשיבים: קסבר סבור רבא: התם שם, כיון שלא סגי די לה אם לא אמרה אומרת ומפרשת בדיוק את פרטי טענתה, שאומרת: אין יורה כחץ שאין זרעו ניתז אלא שותת, אי אם לא איתא כדקאמרה היה הדבר כפי שאומרת — לא אמרה ליה היתה אומרת אותו, משום שהיתה מתביישת לומר דברים כאלה בפני בית דין, ומשום כך נאמנת.6ומעירים עוד: "השמים ביני לבינך" של משנה אחרונה, שאין מאמינים לה, תהוי תיובתא תהיה קושיה חמורה לרב המנונא הסבור שנאמנת אשה לומר לבעלה "גרשתני"; והא הכא והרי כאן, כמו בגירושין, דידעה שיודעת היא וגם בעלה ידע יודע בה אם היא צודקת, וקתני דלא מהימנא והוא שונה במשנה שאינה נאמנת!7ומשיבים: קסבר סבור רב המנונא: הכא נמי כאן גם כן היא גופא עצמה אמרה אומרת בליבה: נהי אם אמנם שבביאה ידע הוא יודע אם בא עליה או לא, ביורה כחץ מי ידע האם הוא יודע? ומשום הכי כך היא משקרא משקרת. שכיון שיכולה לטעון טענת שקר בלא שיוכל הבעל להכחישה — אינה נאמנת, אבל אם אומרת שגירש אותה — נאמנת.8ב מסופר: ההיא איתתא אשה אחת שכל יומא יום של תשמיש היתה אחר מעשה מיקדמה משיא ידיה לגברא מקדימה ורוחצת את ידיו של הבעל. יומא חד אתיא ליה מיא לממשא יום אחד הביאה לו מים לרחוץ ידיו. אמר לה: הדא מילתא דבר זה של תשמיש לא הות האידנא היה עכשיו! אמרה ליה לו: אם כן ודאי אדם אחר בא עלי, חד אחד מן גוים9אהלויי מוכרי הסבון דהוו הכא האידנא שהיו כאן עכשיו, אי אנת אם אתה לא באת עלי — דלמא מנהון שמא היה זה אחד מהם. ובאה השאלה לפני רב נחמן. אמר רב נחמן: יש לחשוש שמא עיניה נתנה באחר, ולית בה מששא במלה ואין ממש בדבריה.10מסופר: ההיא איתתא דלא הוה בדיחא דעתה בהדי גברא אשה אחת שלא היתה דעתה נוחה עם בעלה. אמר לה: האידנא מאי שנא עכשיו מה נשתנה מה אירע שאת כועסת? אמרה ליה לו: מעולם לא צערתן צערת אותי בדרך ארץ בתשמיש כי האידנא כמו עכשיו, ולכן אני כועסת. אמר לה: לא הוה הדא מילתא האידנא היה דבר זה עכשיו. אמרה ליה לו: אם כן הלין אותם גוים נפטויי דהוו הכא האידנא מוכרי הנפט שהיו פה עכשיו אי אנת אם אתה לא באת עלי — דלמא חד מנהון שמא אחד מהם היה זה. אמר להו להם רב נחמן: לא תשגיחון תשגיחו בה, בוודאי נותנת עיניה באחר הואי היתה ואין לסמוך עליה.11ועוד מסופר: ההוא גברא דהוה מהרזיק בביתא איש אחד שהיה מתחבא בבית הוא ואינתתא ואשה אחת. על אתא מריה דביתא נכנס, בא בעל הבית, פרטיה פרץ הנואף להוצא וערק את קיר ענפי הדקלים וברח. אמר רבא: איתתא שריא האשה מותרת לבעלה, ומן הסתם לא עשה איסור בה. כי אם איתא דעבד איסורא אם יש, אמת שעשה איסור — ארכוסי הוה מירכס היה מתחבא ולא בורח בגלוי.12ועוד מסופר: ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא נואף אחד שנכנס אצל אשה אחת, אתא גברא בא האיש, הבעל, סליק עלה הנואף איתיב בכלאי בבא וישב מאחורי הדלת. הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא היו מונחים שחלים שם וטעם מהם נחש והנואף ראה זאת, אבל הבעל לא ידע. בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא רצה בעל הבית לאכול מאותם שחלים בלי דעת האשה, אמר ליה לו ההוא אותו נואף: לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אל תאכל מהם, שטעם מהם נחש.13אמר רבא: אינתתיה שריא אשתו של בעל הבית מותרת, שכן, אם איתיה דעבד איסורא, ניחא ליה דליכול ולימות אם יש אמת שעשה הנואף איסור, נוח היה לו שיאכל הבעל וימות, שאנו אומרים שאם חטא בניאוף ודאי אינו חושש גם לאיסור שפיכות דמים. דכתיב שנאמר: "כי נאפו ודם בידיהן" ראה יחזקאל כג, מה. ללמד שהנואפים אף מגיעים לידי רציחה.14ואומרים: פשיטא פשוט שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: אותו אדם איסורא עבד איסור עשה באשה, והאי וזה שאמר ליה לו לבעל והצילו ממוות הרי זה משום דניחא ליה שנוח לו שלא לימות ימות הבעל, כדי דתהוי אינתתיה עלויה שתהיה אשתו של אותו האיש עליו בגדר של "מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם" משלי ט, יז, שנהנה דווקא מזה שבא עליה באיסור, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אנו חוששים לכך, אלא סבורים שעדיין לא חטא, ובענין זה נהג כאדם הגון.
