ביאור שטיינזלץ על נדרים מ״ו

1 ומכל מקום, לדעת כולם, שניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור בחצר המשותפת ולגדל בה תרנגולים.

2 היה רק אחד מהם מודר הנאה מחבירו — לא יכנס לחצר, שהרי החצר היא גם של חבירו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול הוא לומר לו: לתוך שלי אני נכנס, ואיני נכנס לתוך שלך. ומכל מקום כופין את הנודר למכור את חלקו, כדי שלא יביא את חבירו לידי איסור.

3 היה אחד מן השוק מודר באחד מהם הנאה — לא יכנס לחצר, שהרי החצר שייכת גם לזה שהוא אסור בהנאתו. ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול לומר לו: לתוך חלקו של חבירך אני נכנס, ואיני נכנס לתוך החלק שלך, שלא הכל שלך הוא.

4 המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר שהכל יכולים להשתמש בהם, אם יש לו למדיר, בהן תפיסת יד, שיש לבעלים הראשונים עוד איזו זכות במקום, שלא השכיר את המקום לגמרי אלא השאיר לעצמו אלו זכויות — אסור למודר ההנאה להשתמש, אם אין לו בהן תפיסת יד — מותר.

5 האומר לחבירו: "קונם לביתך שאני נכנס ושדך שאני לוקח קונה ", אם מת או שמכרו את הבית לאחר — מותר, שהרי שוב אין זה שדהו או ביתו. אבל אם אמר "קונם בית זה שאני נכנס", או שאמר "קונם שדה זו שאני לוקח", גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור.

6 א גמרא איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: במשנה שנינו כי במקרה שנדרו השותפין זה מזה פליגי חלוקים חכמים ור' אליעזר בן יעקב, ואם כן יש לשאול: אם לא נדרו הנאה זה מזה, אלא הדירו זה את זה מאי מה יהא הדין? מי אמרינן האם אומרים אנו: כי דווקא בנדרו הוא דפליגי שהם חלוקים, אבל בהדירו זה את זה מודו ליה רבנן מודים לו חכמים לר' אליעזר בן יעקב, ומדוע? — דכי שהרי כמו אנוסין דמו נחשבים. שהרי החבר הוא שאסר עליו, והוא עצמו אינו אחראי לאיסור, ולכן יכול כל אחד לומר שמחלקו שלו הוא נהנה. או דילמא שמא אפילו במקרה שהדירו זה את זה הנאה פליגי רבנן חלוקים חכמים?

7 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה מהמשך דברי המשנה, ששנינו: היה אחד מהן מודר הנאה מחבירו, ובכל זאת פליגי רבנן חלוקים חכמים ואוסרים אותו! ודוחים: אל תדייק כך במשמעות לשון "מודר" אלא תני שנה: נדור מחבירו הנאה, שהוא עצמו נדר, וגרם איסור לעצמו.

8 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר להבין, דקתני סיפא שכן שנה בסופה של אותה הלכה: וכופין את הנודר למכור את חלקו. אי אמרת בשלמא נניח אם אתה אומר שמדובר במקרה שנדר הוא עצמו הנאה מחבירו, היינו דקתני זהו ששנינו כופין, שכיון שהוא יצר את הבעיה, כופים אותו לפתור אותה. אלא אי אמרת אם אתה אומר שמדובר במקרה דאדריה שחבירו הדיר אותו הנאה, אמאי מדוע כופין אותו? הא מינס אניס הרי אנוס הוא ומדוע נכריח אותו למכור את חלקו?

9 אמר רבה אמר זעירי:

10 מחלוקת זו של ר' אליעזר בן יעקב וחכמים היא כאשר החצר היא גדולה למדי שיש בה כדי חלוקה שיקבל כל אחד לאחר החלוקה לפחות ארבע אמות מרובעות, ואז יש מקום לומר שלכל אחד מהם יש בכוח חלק מוגדר בחצר, והשותף האחר אסור באותו חלק. אבל אם היתה זו חצר קטנה, שאין בה כדי חלוקה — דברי הכל מותר, שכל חלק בה שייך לשניהם, וכל אחד מהם יכול לומר שהוא נכנס לתוך שלו.

11 אמר ליה לו רב יוסף לרבה: הרי בית הכנסת ששייך לרבים שכמי שאין בו כדי חלוקה דמי הוא נחשב, שהרי אי אפשר לומר שבית הכנסת יכול להתחלק ולכל מתפלל חלק לעצמו, ותנן ושנינו במשנה: אנשים שנדרו הנאה זה מזה — שניהן אסורין בדבר של אותה העיר, כגון בית כנסת!

12 אלא אמר רב יוסף: צריך לומר שכך אמר זעירי: מחלוקת ר' אליעזר בן יעקב וחכמים היא כשאין בה בחצר כדי חלוקה, אבל אם יש בה כדי חלוקה — דברי הכל אסור.

13 אמר רב הונא: הלכה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב, וכן אמר ר' אלעזר: הלכה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

14 א שנינו במשנה שהמודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ או בית הבד מושכרים בעיר, אם יש לבעלים תפיסת יד בהם — אסור המודר בהם. ושואלים: וכמה היא תפיסת יד זו האוסרת את הכניסה על המודר? אמר רב נחמן: כגון שנוטל המשכיר חלק מהרווחים של המרחץ למחצה לשליש ולרביע. אבל בבציר בפחות מכן — לא שאין חלק קטן כזה נחשב כבעלות. אביי אמר: אפילו בבציר בפחות משיעור זה — אסור. היכי דמי דשרי איך זה בדיוק שמותר — שמקבל בטסקא בשכר, כלומר, שהמשכיר מעביר לשוכר לגמרי את כל רשותו, ואינו מקבל אלא שכר קצוב בכל שנה, שאז אפשר לומר שסילק עצמו לגמרי מאותו מקום.