ביאור שטיינזלץ על נדרים ג׳

1 אלא לאו דווקא, אין התנא מדקדק בדבר זה, שאין סדר אחד לכך, וזימנין פעמים שמפרש את הכלל ההוא בו פתח ברישא בתחילה, זימנין פעמים את הכלל ההוא דסליק שסיים בו מפרש ברישא בתחילה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור הסבר אחר מדוע פתח התנא בפירוש ידות תחילה: ידות איידי דאתיין מדרשא מתוך שהן באות, נלמדות, מדרשה של הכתוב ואינן מפורשות במקרא, מפרש להון ברישא אותן בתחילה, משום שחביב עליו דבר שיש בו חידוש שאינו מפורש בכתוב.

2 ומקשים: אם אמנם חביב עליו הדבר וליפתח הדין ברישא שיפתח בזה, בידות, בתחילה, בראשית המשנה! ומשיבים: מיפתח לפתוח הוא פתח בכינויין שהם דאורייתא ברישא מן התורה בתחילה, והדר מפרש וחזר ופירש ידות דאתיין ליה מדרשא שבאות לו מן הדרשה.

3 ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר כי הכינויין שהוזכרו במשנה לנדרים ולשבועות וכיוצא בהם לשון גוים הן, ולשיטה זו כינויי נדרים הם מן התורה, שודאי תופס הנדר בכל שפה שבה שנדר. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שכינויים אלה הם לשון שבדו שיצרו להן חכמים לבני האדם להיות נודר בו כל הרוצה בכך, כמבואר להלן נדרים דף י, א שרצו למעט על ידי כך הזכרת שם שמים לבטלה, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי גם אלה יש בהם חידוש כמו בידות.

4 ומתרצים: הלא לעיקרו של דבר מי קתני האם שנה ידות נדרים במשנה? ולאו חסורי קא מחסרת לה והאם אין אתה מחסר אותה את המשנה, שאתה מפרש משנה זו כאילו היה חסר בה משהו ומוסיף בה דברים? וכיון שהכנסנו כתיקון למשנה ידות נדרים, אם כן: אקדים נמי ותני הקדם גם כן ושנה ידות בתחילה ותקן את נוסח המשנה כך: כל ידות נדרים כנדרים וכל כינויי נדרים כנדרים, ואלו הן ידות: האומר לחבירו מודרני ממך וכו', ואלו הן כינויין: קונם, קונח, קונס.

5 א כיון שדנו כאן בענין ידות, שואלים: וידות נדרים היכא כתיב היכן הן כתובות, כלומר, מה היסוד והרמז לדבר במקרא? ומסבירים, נאמר: "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" במדבר ו, ב ותניא ושנויה ברייתא: הכפילות "נזיר להזיר" באה לעשות כינויי נזירות שיהיו אף הם תופסים כנזירות, ואף ידות נזירות כנזירות.

6 אין לי הלכה זו אלא בנזירות, ואולם שאף בנדרים יהיה כמו כן, שיהיו הידות והכינויים כמותם, מנין? תלמוד לומר "איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" במדבר ו, ב, מקיש משווה הפסוק באותו ענין נזירות לנדרים ונדרים לנזירות; מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות — אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים.

7 ומה נדרים אם אין הנודר מקיים אותם הריהו עובר ב"בל יחל" "איש כי ידור נדר לה'... לא יחל דברו", במדבר ל, ג, ואם אינו משלם את נדרו בזמן הריהו עובר ב"בל תאחר" "כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו", דברים כג, כב — אף נזירות עובר ב"בל יחל" אם לא נהג מנהגי נזירות וב"בל תאחר" אם לא החל במנהג נזירות בזמן. וכן להיפך, יש ללמוד מן ההיקש: מה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו כפי שמפורש בפרשת נדרים במדבר פרק ל — אף נזירות, האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

8 על ההסבר הזה שואלים: מאי שנא במה שונה גבי אצל נזירות דכתיב שנאמר בה "נזיר להזיר" ומן הכפילות הזו למד התנא דין כינויים וידות, נדרים עצמם נמי גם כן הא כתיב הרי נאמר בהם כפילות לשון "לנדר נדר" ממנה אפשר ללמוד כמו כן, ואם כן היקישא היקש נדרים לנזירות למה לי? הלא יכול אני ללמוד דבר זה במישרין מכפילות זו!

9 ומשיבים: אי כתב אם היה כותב "נדר לנדר" כדכתב כפי שכתב בפרשת נזיר "נזיר להזיר" היה הדבר כדקאמרת כפי שאתה אומר, ואכן לא היה צריך לשם כך היקישא היקש ואפשר היה ללמוד את הדבר הזה מן הכתוב. השתא דכתיב עכשיו שנאמר "לנדר נדר", אפשר לומר כי דברה תורה כלשון בני אדם, שבצורה לשונית זו נוקט כרגיל הכתוב, ואין בזה איפוא משום לשון הדגשה והוספה.

10 ושואלים: הניחא למאן דאית ליה זה נוח לדעת מי שיש לו, שמקבל את הכלל של דברה תורה כלשון בני אדם, אלא למאן דלית ליה לדעת מי שאין לו, שאינו סובר כי דברה תורה כלשון בני אדם, ובכל מקום שיש כפילות הריהי באה ללמד, האי כתוב זה "לנדר נדר" שיש בו כפילות מאי עביד ליה מה הוא עושה בו? ומשיבים: דריש ליה דורש אותו כך: "לנדור נדר" הרי זו לשון ריבוי לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש ומשווה הכתוב נזירות לנדרים הן ללמד לענין ידות, והן לשאר דברים אחרים שלמדנו מהיקש זה. ואילו את כפל הלשון "נזיר להזיר" דריש ליה דורש אותו בדרך אחרת: מלמד

11 שהנזירות חל על הנזירות. שאם היה נזיר, ובתוך נזירותו אמר שוב "הריני נזיר" — חלה עליו חובת נזירות אחרת לכשישלים את הנזירות ראשונה.

12 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר כי דברה תורה כלשון בני אדם ואין לומדים ידות נדרים מ"לנדור נדר", ומהצורה הבלתי רגילה של המילים "נזיר להזיר" דריש דורש ולמד ממנה לעשות ידות נזירות כנזירות, אם כן הלכה זו שהנזירות חל על הנזירות מנא ליה מניין לו? הניחא אי סבירא ליה כמאן דאמר זה נוח אם סבור הוא כדעת מי שאומר כי אין נזירות חל על נזירות ומשום כך אין הוא זקוק למקור להלכה זו. אלא אי סבירא ליה כמאן דאמר אם סבור הוא כדעת מי שאומר שנזירות חל על נזירות, מנא ליה מניין לו אם כן דין זה?

13 ומשיבים: אף לדעתו אפשר ללמוד מכתוב זה, שכן נימא קרא שיאמר הכתוב לשון "נזיר ליזור", מאי מה טעם שינה וכתב לשון "להזיר" — שמעת מינה תרתי שומע, לומד אתה ממנה שני דברים, הן ידות נזירות, והן שנזירות חלה על נזירות.

14 ומוסיפים: במערבא אמרי בארץ ישראל היו אומרים באופן אחר: אית יש תנא דמפיק ליה שמוציא, לומד אותו דין ידות הנדרים מן הכפילות "לנדר נדר", לפי שסבור שלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ואית ויש תנא דמפיק ליה שמוציא, לומד אותו ממקור אחר, לפי שסבור שדיברה תורה בלשון בני אדם, ולומד דין ידות מן "ככל היצא מפיו יעשה" במדבר ל, ג. שכתוב זה בא לרבות, ולהוסיף גם נדרים שאין לשונם מפורש.

15 א אמר מר החכם בדרשת המקראות שלמדנו: ומה נדרים עובר ב"בל יחל" במדבר ל, ג ו"בל תאחר" — אף בנזירות כן. ושואלים: בשלמא נניח "בל יחל" של נדרים משכחת לה מוצא אתה אותה בפשטות, כגון שאמר "ככר זו אוכל" ולא אכלה הרי הוא עובר משום "בל יחל דברו" שעבר על נדרו.

16 אלא "בל יחל" של נזירות היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה? הלא כיון שאמר "הריני נזיר" הרי באותו רגע הוה ליה הריהו נזיר. ואם אכל ענבים במשך הזמן הזה קם ליה עומד הוא באיסור "בל יאכל", ככתוב בנזיר: "מחרצנים ועד זג לא יאכל" במדבר ו, ד. אם שתה יין קם ליה עומד הוא באיסור של "בל ישתה" ככתוב "יין... לא ישתה" במדבר ו, ג, ואם כן לאיזה צורך נאמר שעובר ב"בל יחל"? אמר רבא: בא מדרש זה ללמד לעבור עליו בשנים, שעובר גם משום "בל יחל" על שלא קיים נדר נזירותו, וגם משום האיסור המיוחד של אכילת ענבים או שתיית יין.

17 ועוד שואלים: "בל תאחר" של נזירות היכי משכחת לה איך אתה מוצא אותה? כיון שאמר "הריני נזיר" — הוי ליה הריהו נזיר מיד. ואם אכל ענבים קם ליה עומד הוא מיד באיסור של "בל יאכל" ואם כן איך יכול לאחר נדר זה של נזירות? ומשיבים: באומר ומפרש "לכשארצה אהא נזיר", ואם כן אין הוא נזיר מיד. ומקשים: ואי אמר ואם הוא אומר ומפרש "כשארצה" אם כן ליכא אין בכך איסור "בל תאחר", שהרי לא קבע מועד לדבר!

18 אמר רבא: כגון שאמר "לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר", דמן ההיא שעתא הוה ליה שבמקרה כזה מאותה שעה הריהו חייב להתנהג כנזיר, למרות שלא פירש זמן. שכיון שאין יודעים מתי הוא יפטר מן העולם הרי מספק חייב להתנהג בנזירות מיד. מידי דהוה כמו שהוא הדין בדומה לזה, שאיש האומר לאשתו "הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי" אם היה כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שהיא נחשבת לענין זה מיד כגרושה, ואם היא בת ישראל — אסורה בתרומה. אלמא אמרינן מכאן שאנו אומרים כל שעתא ושעתא דילמא מיית שעה ושעה שמא הוא מת ומשום כך נאסרת בתרומה מיד מספק. הכא נמי כאן גם כן בנזירות, לאלתר הוי מיד הריהו נזיר. דאמרינן שאנו אומרים: דילמא השתא מיית שמא עכשיו הוא מת.