1שודאי אין אדם מגרש את אשת חבירו, ולכן ברור מדבריו שהוא כותב את הגט לאשתו, אבל בעלמא בכלל — מי שמעת להו האם שמעת אותם שהם סומכים על ידיים שאין מוכיחות?2מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: אם אמר על חפץ שמונח לפניו "הרי הוא עלי" או אמר "הרי זה עלי" — הרי זה אסור משום נדר, מפני שהוא יד לקרבן. ונדקדק מכאן: טעמא הטעם, דווקא שאמר "עלי" הוא שאסור, אבל אם לא אמר "עלי" אלא אמר רק "הרי הוא" — לא יהא אסור, ואם כן הרי זו תיובתא קושיה חמורה על דעתו של אביי שאומר שאף ידיים שאין מוכיחות נחשבות ידיים!3ומתרצים: אמר יכול היה לומר לך אביי: טעמא הטעם, דווקא שאמר "עלי" הוא שאסור, אבל אם אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" — אין הלשון ברורה כלל, ואין זו אפילו "יד" שאינה מוכיחה, שאין מובן מדברים אלה מה טיבה של יד זו, כי אפשר לומר ש"הרי הוא של הפקר", או "הרי הוא של צדקה" קאמר הוא אומר. ולכן רק כאשר הוא אומר "עלי", מובן מדבריו שהוא מתכוון לאסור עליו והרי זה נחשב יד לנדר. ומקשים: והא והרי "מפני שהוא יד לקרבן" קתני שנה! שמלשון זה משמע שעצם הענין שהוא מתכוון לקרבן נובעת מן הביטוי "הרי הוא", שכך היא לשון הקדש, ובכל זאת הוצרך להוסיף ולפרש "עלי"!4אלא אימא אמור כך: טעמא הטעם, דווקא שאמר "עלי" אז הוא אסור באותו חפץ, לפי שאסרו עליו בנדר, וחבירו מותר. אבל אם אמר "הרי הוא" ולא אמר "עלי" — שניהן אסורין. כלומר, הכל אסורים בו, ומדוע — דדלמא ששמא "הרי הוא הקדש" קאמר אמר שמא הקדיש אותו ממש, ולא רק נדר ממנו לאוסרו עליו כעין הקדש. ואם לכך התכוון, הרי זה אסור על הכל.5מיתיבי מקשים ממה ששנינו בברייתא: האומר "הרי זו חטאת" "הרי זו אשם", אף על פי שהוא חייב חטאת ואשם — לא אמר כלום ואין הבהמה מוקדשת על ידי אמירה זו, שאי אפשר להקדיש קרבן חטאת ואשם כנדבה. אבל אם אמר "הרי זו חטאתי" "הרי זו אשמי", אם היה מחויב בקרבן זה — דבריו קיימין. ואם כן הרי זו תיובתא קושיה חמורה על אביי, שהרי עולה מכאן שידיים שאינן מוכיחות אינן נחשבות לידיים, שהרי כשאמר רק "הרי זו חטאת" הרי זו יד שאינה מוכיחה שכוונתו לחטאת שלו!6ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך אביי: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — שיטת ר' יהודה היא, שאמר שידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים. ומקשים: והא והרי אביי הוא שאמר: אנא דאמרי אני שאמרתי שידיים שאינן מוכיחות הריהן ידיים — אפילו לדברי ר' יהודה אמרתי! ומשיבים: הדר ביה חזר בו מדבריו, ומסכים שאין שיטתו כדברי ר' יהודה.7ושואלים: אלא לימא נאמר לפי מה שאמרנו שחזר בו אביי וסבור שמחלוקתו עם רבא היא בעצם מחלוקת תנאים, אם כן גם רבא שאמר ידיים שאינן מוכיחות אינן ידיים, חזר בו וכר' יהודה אמר את דבריו ולא כחכמים?8ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך רבא: אנא דאמרי אני שאמרתי את דברי — אפילו לרבנן לדעת חכמים אמרתי. כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן אמרו חכמים דלא בעינן שאין אנו צריכים שיהיו ידים מוכיחות, אלא גבי אצל גט, וזאת לפי שאין אדם מגרש את אשת חבירו, אבל בעלמא בעינן בכלל צריכים אנו שיהיו ידים מוכיחות.9א בעי שאל רב פפא: יש יד לקידושין, או לא? האם גם בקידושין מתחשבים באמירה בלתי מושלמת, או שאין הקידושין חלים במקרה כזה? ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר במקרה שאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לחבירתה "ואת נמי" גם כן, פשיטא פשוט שהקידושין של השניה חלים במקרה זה, שהרי היינו הרי אלו קידושין עצמן, ואין צורך בדיבור מפורש יותר מזה! אלא כגון שאמר לה לאשה "הרי את מקודשת לי" ואמר לה לחבירתה "ואת", והשאלה היא: מי אמרינן האם אנו אומרים: "ואת נמי גם כן מקודשת "אמר לה לחבירתה, ותפסי ותופסים בה קידושין לחבירתה, או דלמא שמא מה שאמר "ואת" — "ואת חזאי" רואה אמר לה לחבירתה, ואם כן לא תפסי תופסים בה קידושין בחבירתה?10ושואלים: ומי מיבעי ליה והאם היה דבר זה מסופק לו לרב פפא? והא מדאמר ליה והרי ממה שאמר לו רב פפא לאביי בשאלה בדין קידושין: מי סבר האם סבור שמואל שידים שאין מוכיחות שאין כוונתו מוכחת מתוכן הויין הריהן ידים — מכלל הדברים, מתוך שאלתו, אפשר להבין דסבירא ליה שסבור הוא לרב פפא שלגבי ידיים מוכיחות אין מקום לשאלה כלל, ואם כן ברור שיש יד לקידושין! ומשיבים: חדא מגו מאי דסבירא ליה אחת מתוך מה שהיה סבור לו לדעת שמואל אמר ליה לו רב פפא לאביי, שמה ששאל את אביי אינו מוכיח לגבי דעת רב פפא עצמו, אלא היא שאלה על פי מה שהבין בשיטת שמואל, ואין כאן הבעת דעה בענין זה.11ב ועוד, בעי שאל רב פפא: יש יד לפאה, או אין יד לפאה? ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר במקרה שאמר "הדין אוגיא ליהוי ערוגה זו תהא פאה והדין נמי וזו גם כן ", מה מקום לשאלה? ההיא פיאה מעלייתא מעולה, גמורה היא, שאמירה זו היא מפורשת. ומסבירים: כי קא מיבעיא ליה כאשר נשאלה לו, הרי זה באפן מסויים, וכגון שאמר "והדין" וזו ולא אמר "נמי" גם כן, מאי מה יהא הדין? שאולי היתה כוונתו לומר שהערוגה האחרת "והדין" תישאר לו, ולא תיכלל בתוך כל השאר שעושה אותו פאה תוס'.12ותוהים: האם מכלל הדברים, ממה שיש ספק אם כל השאר נעשה פאה, יש להבין דכי אמר שאם היה אומר "שדה כולה תיהוי תהיה פאה", הויא הריהי נעשית פאה?13ומשיבים: אין כן, והתניא וכן שנויה ברייתא: מנין שאם רוצה לעשות כל שדהו פאה עושה — תלמוד לומר: "לא תכלה פאת שדך" ויקרא יט, ט ודרשו שיכול אדם לעשות שיהא כל שדהו "שדך" פאה "פאת".14לאחר הדיון בפרטי ההלכה מבארים את עצם שאלתו של רב פפא. מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דאיתקש שהוקש, הושווה דין פאה לקרבנות אם כן, נאמר: מה קרבנות יש להם יד — אף פאה יש לה יד, או דלמא שמא כי איתקש כאשר הוקש דין פאה לקרבנות — לענין איסור "בל תאחר" בלבד הוא דאיתקש שהושווה ולא לענין אחר? ומבררים: והיכא איתקש והיכן הושווה הדבר? — דתניא שכן שנינו בברייתא:
