רש"י על נדרים ו׳ א

1 דאין אדם מגרש את אשת חבירו - דאי כתב הרי את מותרת לכל אדם משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש:

2 אבל בעלמא - דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:

3 אבל לא קאמר עלי לא - דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:

4 אמר לך אביי - לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה:

5 והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר - דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:

6 אבל אמר הרי הוא - ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור:

7 אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא - דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות:

8 אם הוא מחויב - חטאת או אשם:

9 דבריו קיימין - הוא דאמר חטאתי אבל לא היה מחויב חטאת אינו כלום הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב הואיל ואמר עלי דבריו קיימין:

10 הא מני - הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא כלום:

11 רבי יהודה היא - דאמר בעינן ידים מוכיחות ואנא דאמרי כרבנן דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות:

12 והא אמר אביי אנא דאמרי אפי' לר' יהודה - דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר' יהודה היא:

13 אלא לימא רבא דאמר כר' יהודה - דכיון דאביי לא מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל וכר"י קאמר דיחידאה היא:

14 לא לעולם רבא אפילו לרבנן - כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא: