רש"י על נדרים מ״ב

1 מתני' המודר הנאה מחבירו לפני שביעית - שהדירו חבירו קודם שנכנסה שביעית:

2 אין יורד לתוך שדהו - לאכול מפירות שביעית דאסור בדריסת הרגל:

3 ואין אוכל מן הנוטות - מאותן פירות הנוטין חוץ לשדה שיכול ליקח מהן ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואע"ג דהן שביעית לא יאכל מהן כדאמרינן בגמרא אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו והאי נמי כיון דלפני שביעית הדירו חבירו כי אתי נמי שביעי' אסור בהן:

4 ובשביעית - אבל אם הדירו בשביעית לא יורד לתוך שדהו:

5 אבל אוכל הוא מן הנוטות - הואיל ולא הוי ברשותו השתא כי מדיר ליה ובגמרא מפרש אמאי אינו יורד ואמאי אוכל הא ארעא נמי דהפקר היא:

6 נדר הימנו מאכל לפני שביעית - אבל לא נדר הימנו הנאה לכי מטי שביעית יורד ואינו אוכל דהא לא הדירו אלא מן מאכל אבל אינו אוכל כדפרישית לעיל דאדם אוסר דבר שברשותו אפי' לאחר שיצא מרשותו:

7 ובשביעית - הדירו בשביעית:

8 יורד ואוכל - דעכשיו יצא מרשותו. ואית דנפרש המודר הנאה מחבירו לפני שביעית לא ירד לתוך שדהו לפני שביעית ולא יאכל מן הנוטות כיון דהדירו ובשביעית כלומר אם הגיעה שביעית לא ירד לתוך שדהו כו' ולישנא קמא עיקר:

9 גמ' דאמרי תרוייהו נכסי אלו עליך - כלומר כל נכסי עליך בכל מקום שהן:

10 ואין אוכל מן הנוטות - ואע"פ שהגיע שביעית ושל הפקר הן:

11 ואם בשביעית נדר - דהשתא לאו ברשותו הוא ולא מצי מדיר לה מנייהו אוכל מן הנוטות:

12 ר' יוחנן ור"ל דאמרי - הגיע שביעית אין יורד אבל אוכל מן הנוטות:

13 אדם אוסר דבר שברשותו אפילו לכשיצא מרשותו - דכיון דבשעה שאסר הויין ברשותיה אפילו לכי הגיע שביעית נפקן מרשותיה אפילו הכי אסורין עליו:

14 ר' יוחנן ור"ל סבר אין אדם כו' - ומשום הכי כי הגיע שביעית דנפקא מרשותיה אוכל הוא מן הנוטות:

15 ותסברא - דבהאי טעמא פליגי:

16 ומי איכא למ"ד אין אדם אוסר כו' - ור' יוחנן ור"ל הכי סבירא להו:

17 אם כן - דמשום האי טעמא פליגי ואמרי דאוכל הוא בשביעית:

18 ליפלגי בנכסים אלו - אפי' היכא דאמר נכסים אלו עליך ולימרו ר' יוחנן ור"ל דאוכל בשביעית משום הטעם דאמר אין אדם אוס' דבר שברשותו לכשיצא מרשותו כ"ש היכא דאמ' נכסי דמשמע כל זמן שהן ברשותו אלא מדלא פליגי בנכסים אלו אלא בנכסי ש"מ דלית להו האי סברא ועוד היכי מצי אמר לעולם דאין אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו והתנן דאוסר:

19 האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי - כלומר שאי אתה נהנה לי מכל נכסי:

20 מת יירשנו - שלא אסר עליו אלא כל זמן שהנכסים שלו לפיכך יירשנו אם מת:

21 ואם נדר בחייו ובמותו - כיון דמפרש במותו מת לא יירשנו אלמא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לאחר מותו:

22 שאני הכא דאמר בחייו ובמותו - אבל היכא דאמר בסתם אימא לעולם אין אדם אוסר וכו':

23 מ"מ קשיא - כדאמרינן אי בהאי טעמא פליגי ליפלגו בנכסים אלו:

24 אלא בנכסים אלו כ"ע לא פליגי - דמשמע נכסים אלו לעולם:

25 כי פליגי דאמר נכסי - ר' יוחנן ור"ל סברי היכא דאמר נכסי אין אדם אוסר וכו' דנכסי משמע כל זמן שהן ברשותי ורב ושמואל סברי אפילו אמר נכסי אמר אדם אוסר דבר וכו':

26 קונם לתוך ביתך שאני נכנס - כל זמן שהוא ביתך דהוי דומיא דנכסי עליך כיון שמת בעה"ב או שמכרו לאותו בית לאחר מותר ליכנס בו דהשתא אינו שלו אבל אמר לבית זה שאני נכנס דהוי משמע נכסים אלו דקא אסר הבית עליו לעולם אע"פ שמת או מכרו לאחר אסו' ליכנס בו אלמא דשאני בין נכסי לנכסים והיכי קאמרי רב ושמואל ל"ש נכסי ול"ש נכסים דאדם אוסר וכו':

27 אלא כי אמרי רב ושמואל:

28 בעומדים אילנות על הגבולין - לחוץ שיכול לתלוש מן הפירות מבחוץ מש"ה אינו יורד דהא דרחמנא אפקריה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו לא היה נכנס לצורך אכילה:

29 ר"ש בן אליקים אמר - הא דקתני אוכל מן הנוטות ודאי כדקאמרת כגון דעומדין על הגבולין משום שיכול להושיט ידו וליקח מבחוץ אבל אין עומדין על הגבולין אינו יורד לתוך שדהו דאסור לו לירד לשם:

30 גזירה שמא ישהא בעמידה - דלאחר שאכל עומד לו לשם וקמיתהני מנכסים דמדיר ואסור דהאי דאפקריה רחמנא כל זמן שהוא אוכל אז יכול לעמוד לשם דהפקר הוא אבל שלא לצורך אכילה לא אפקריה:

31 מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאיל לו - שאלה בכלים הלואה במעות: