רי"ף נדרים ט״ו ב

רי"ף נדרים ט״ו ע״א » « רי"ף נדרים ט״ז ע״א

1 נדרים פתח ↗

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. בָּעֵי אֲבִימִי: ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מַהוּ? אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

2 נדרים פתח ↗

אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

3 נימוקי יוסף פתח ↗

מ"ט סעודתו וכו'. הפי' הנכון הסכימו עליו ז"ל הוא שלא נתנה לו במתנה גמורה שאין דרך העולם שיהא טורח בסעודה ואחר שפתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג והכל מתוקן לסעודה לשמחת בנו יתן הכל לאחר אלא ודאי לא נתכוון זה אלא שתהא נקראת על שם המקבל כדי שתהא מותרת לאביו שהיה נדור הנאה ממנו לא שתהא שלו לעשות ממנה שום דבר אחר ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחברו מן המעות או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני ואע"פ שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני לאותו אחר ואילו הכא אנן סהדי דלא גמרי ואקני הואיל ואחר כמה טריחות שטרח נתנה לו מיהא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת המתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מודי אבל הרמב"ם ז"ל כתב ואפילו אמר לו כן לאחר המתנה והריטב"א ז"ל נתן טעם לדבריו משום דהוכיח סופו על תחלתו שלא גמר ליתן מתחלה ואומדנא דמוכח הוא דמחמת סעודתו הוא וכאילו פי' דמי והיינו דאמרינן בעלמא גיטין דף סו. וחולין דף לט: ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ודוקא בבא ואומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואמר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא אדרבה הוכיח סופו על תחלתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחלה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינם לפניך בשעת המתנה משמע אנן הכי אמרינן דמתני' לאו דוקא אלא דמעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה א שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפי' באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר המתנה כנ"ל עכ"ל וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם סעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחברו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן פ"ב די"ט דף כ. בההוא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ארבע מאות זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דמשמע שאין לשון ויעשה כך וכך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לינסוב ברתאי והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא אע"פ שכתב הרשב"א ז"ל הפך הדין מזה והביא ראיה מהא דפ"ב דיום טוב:

1 קונם לביתך כו': דף מז ע"א בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא ת"ש האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי מת יירשנו בחייו ובמותו מת לא יירשנו.

2 ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ש"מ:

3 ואין לו מה יאכל כו'. דף מח ע"א אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ואינן לפניך אבל אמר לו הן לפניך ויבא אבא ויאכל שרי אלא אפילו אמר הן לפניך נמי אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו:

רי"ף נדרים ט״ו ע״א » « רי"ף נדרים ט״ז ע״א