רי"ף נדרים ט״ו

רי"ף נדרים י״ד ע״ב » « רי"ף נדרים ט״ז ע״א

1 נדרים פתח ↗

מַחְלוֹקֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה. אֲבָל אֵין בָּהּ כְּדֵי חֲלוּקָּה — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.

2 נימוקי יוסף פתח ↗

דף מח מתני' המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל וכו'. פי' ואין לו מה יאכל הך מתני' תנן בפרקא דלעיל דף מג. ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור וכמעשה דבית חורון וכבר הקשו בגמ' מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ומעשה נמי בבית חורון וכו':

3 נדרים פתח ↗

וַאֲסוּרִים בְּדָבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל עוֹלֵי בָּבֶל — כְּגוֹן הַר הַבַּיִת, וְהָעֲזָרוֹת, וְהַבּוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ. וְאֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁל אוֹתָהּ הָעִיר — כְּגוֹן הָרְחָבָה, וְהַמֶּרְחָץ, וּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהַתֵּיבָה, וְהַסְּפָרִים. וְהַכּוֹתֵב חֶלְקוֹ לַנָּשִׂיא.

4 נדרים פתח ↗

גְּמָ׳ אַמַּאי מִיתְּסַר? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: וּמָה תַּקָּנָתָן — יִכְתְּבוּ חֶלְקָן לַנָּשִׂיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא וְאֶחָד כּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט, וּמָה בֵּין כּוֹתֵב לַנָּשִׂיא לְכוֹתֵב לַהֶדְיוֹט? הַכּוֹתֵב לַנָּשִׂיא אֵין צָרִיךְ לְזַכּוֹת, וְהַכּוֹתֵב לַהֶדְיוֹט צָרִיךְ לְזַכּוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — צְרִיכִים לְזַכּוֹת, לֹא דִּבְּרוּ בְּנָשִׂיא אֶלָּא בַּהֹוֶה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין אַנְשֵׁי גָלִיל צְרִיכִין לְזַכּוֹת, שֶׁכְּבָר כָּתְבוּ אֲבוֹתֵיהֶן עַל יְדֵיהֶן. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְשֵׁי גָלִיל קַנְטְרָנִין הָיוּ, וְהָיוּ נוֹדְרִין הֲנָאָה זֶה מִזֶּה, עָמְדוּ אֲבוֹתֵיהֶם וְכָתְבוּ חֶלְקֵיהֶן לַנָּשִׂיא.

5 נימוקי יוסף פתח ↗

והוה משיא את בנו. הבן שהיו נכסיו מודרין לאביו:

6 נדרים פתח ↗

הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְיֵשׁ לוֹ שָׁם מֶרְחָץ וְכוּ׳. וְכַמָּה תְּפִיסַת יָד? אָמַר רַב נַחְמָן: לְמֶחֱצָה לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ. אֲבָל בִּבְצִיר — לָא. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ בִּבְצִיר — אָסוּר. הֵיכִי דָּמֵי דִּשְׁרֵי — דִּמְקַבֵּל בְּטַסְקָא.

7 נדרים פתח ↗

הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ וְכוּ׳. בָּעֵי אֲבִימִי: ״קֻוֽנָּם לְבַיִת זֶה שֶׁאַתָּה נִכְנָס״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר, מַהוּ? אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ, אוֹ לָא? אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

8 נדרים פתח ↗

אָמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר לִבְנוֹ ״קֻוֽנָּם שֶׁאִי אַתָּה נֶהֱנֶה לִי״, וּמֵת — יִירָשֶׁנּוּ. ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״, וּמֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ. שְׁמַע מִינַּהּ אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ לִכְשֶׁיֵּצֵא מֵרְשׁוּתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ.

9 נימוקי יוסף פתח ↗

מ"ט סעודתו וכו'. הפי' הנכון הסכימו עליו ז"ל הוא שלא נתנה לו במתנה גמורה שאין דרך העולם שיהא טורח בסעודה ואחר שפתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג והכל מתוקן לסעודה לשמחת בנו יתן הכל לאחר אלא ודאי לא נתכוון זה אלא שתהא נקראת על שם המקבל כדי שתהא מותרת לאביו שהיה נדור הנאה ממנו לא שתהא שלו לעשות ממנה שום דבר אחר ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחברו מן המעות או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני ואע"פ שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני לאותו אחר ואילו הכא אנן סהדי דלא גמרי ואקני הואיל ואחר כמה טריחות שטרח נתנה לו מיהא כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת המתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מודי אבל הרמב"ם ז"ל כתב ואפילו אמר לו כן לאחר המתנה והריטב"א ז"ל נתן טעם לדבריו משום דהוכיח סופו על תחלתו שלא גמר ליתן מתחלה ואומדנא דמוכח הוא דמחמת סעודתו הוא וכאילו פי' דמי והיינו דאמרינן בעלמא גיטין דף סו. וחולין דף לט: ואם הוכיח סופו על תחלתו אסור ודוקא בבא ואומר לו כן דרך תנאי וקפידא אבל בבא ואמר לו דרך פיוס הא ודאי אין כאן הוכחה לאיסורא אדרבה הוכיח סופו על תחלתו שגמר בלב שלם ואפילו היה בטוח בתחלה שיקבל פיוסו ובזה אין לתמוה על דבריו ז"ל כמו שתמה עליו רבינו נר"ו ואע"ג דמאי דקתני מתני' ואינם לפניך בשעת המתנה משמע אנן הכי אמרינן דמתני' לאו דוקא אלא דמעשה שהיה כך היה אבל כשאמרו חכמים כל מתנה א שאם הקדישה דעתם לכלול בזה אפי' באומר ויבא אבא ושיאמר כן לאחר המתנה כנ"ל עכ"ל וכיון דאסיקנא דהוי תנאי גמור ומהני אם לא מטעם סעודתו מוכחת שמענו שהאומר לחברו שדי נתונה לך ואתה תעשה לי או לפלוני כך וכך כיון שיש לו הנאה או לאחרים מכח תנאו תנאי גמור הוי והא דאמרינן פ"ב די"ט דף כ. בההוא דאמר להו הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי ארבע מאות זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דמשמע שאין לשון ויעשה כך וכך לשון תנאי הא תירצה הריטב"א בשם רבו הרא"ה ז"ל דשאני התם שאין ההנאה אלא למקבל המתנה וכאילו נותן לו שתי מתנות עד דלימא איפכא לינסוב ברתאי והבו ליה דמשמע הבו ליה בנדוניא אע"פ שכתב הרשב"א ז"ל הפך הדין מזה והביא ראיה מהא דפ"ב דיום טוב:

1 אמר רבה אמר זעירא דף מו ע"ב מחלוקת שיש בה כדי חלוקה אבל אין בה כדי חלוקה ד"ה אסור אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן אמר ר' אלעזר הלכה כראב"י א:

2 דף מו ע"א מתני' המודר הנאה מחבירו ויש לו מרחץ בעיר ובית הבד בעיר מושכרין אם יש לו תפיסת יד בהן אסור אין לו בהם תפיסת יד מותר האומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרו לאחר מותר בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או מכרו לאחר אסור דף מז ע"ב הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין.

3 ושניהם מותרין בדבר של עולי בבל ושניהם דף מח ע"א אסורין בדבר של אותה העיר ואיזה דבר של עולי בבל הר הבית והעזרה והלשכות והבאר שבאמצע הדרך ואיזה דבר של אותה העיר הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים

4 והכותב חלקו לנשיא ר' יהודה אומר אחד כותב חלקו לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא א"צ לזכות והכותב להדיוט צריך לזכות וחכ"א אחד זה ואחד זה צריך לזכות לא דברו בנשיא אלא בהווה ר' יהודה אומר אין אנשי גליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן

5 המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו מודר הימנו הנאה והיה משיא לבנו אשה ואמר להברו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ואינם לפניך ב שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים אמר ליה לא נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים אמר ליה לא נתת לי את שלך אלא כדי שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי וכשבא מעשה לפני חכמים אמרו כל מתנה שאינה אם ג הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:

6 דף מו ע"ב גמ' וכמה תפיסת יד אמר רב נחמן למחצה ולשליש ולרביע אבל בביעין מותר אביי אמר אפי' בביעין נמי אסור וה"ד דשרי כגון דמקבל בטסקא:

7 קונם לביתך כו': דף מז ע"א בעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס מת או מכרו לאחר מהו אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו או לא ת"ש האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי מת יירשנו בחייו ובמותו מת לא יירשנו.

8 ש"מ אדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ש"מ:

9 ואין לו מה יאכל כו'. דף מח ע"א אמר רבא לא תימא טעמא דאמר ואינן לפניך אבל אמר לו הן לפניך ויבא אבא ויאכל שרי אלא אפילו אמר הן לפניך נמי אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו:

רי"ף נדרים י״ד ע״ב » « רי"ף נדרים ט״ז ע״א