רש"י על שבת ו׳ ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ו׳ ע״ב:ו׳ רש"י על שבת ו׳ ע״ב:ח׳ »

1 שבת פתח ↗

הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא! הָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַב, דְּאָמַר רַב: מָצָאתִי מְגִלַּת סְתָרִים בֵּי רַבִּי חִיָּיא וְכָתוּב בָּהּ: אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.

2 ציוני מהר"ן על משנה תורה, מסירת תורה שבעל פה פתח ↗

ומש"כ רבינו ומימות משה רבינו ועד רבינו הקדוש לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתושע"פ. כ"ה בגיטין ס':, ותמורה ט"ו, דאלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות: ומש"כ רבינו בכל דור ודור ראש ב"ד או נביא כותב לעצמו זכרון השמועות. פ"ק דשבת דף ו' ע"ב מגילת סתרים אבות מלאכות מ' חסר אחת, ועי' רש"י שם, ועי' ב"מ צ"ב ע"א אמר רב מגילת סתרים מצאתי כי תבא בכרם רעך, ועי' יבמות מ"ט ע"ב מגילת יוחסין מצאתי משנת ראב"י קב ונקי, ומדברי רבינו משמע דגם קודם רבי היה כל חכם כותב לעצמו ורבי כתב ספר לפני כל העם וכיון למגילת סתרים הללו הגרצ"ח:

3 שבת פתח ↗

7 הא נמי פשיטא - דבהתראה סקילה ממקושש:

8 מגילת סתרים - שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בב"ה וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה:

9 אינו חייב אלא אחת - השתא משמע אם עשאן בהעלם אחד שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא אינו חייב אלא אחת דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא:

2 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ההדגשה זו של אמירה לרבים וכן יחזור וידגיש בהמשך טעונה ביאור, דאיזה דין הוא זה, ואיזו חומרה מצטרפת לאמירה לרבים. והנראה בזה, דהנה מצינו שהאיסור של "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה" גיטין ס: נאמר רק בקורא לצבור, אך בקורא לעצמו לית לן בה תענית כח., תוספות תרומה יד: ד"ה דברים, והגהת הגר"א שם ס"ק ב, תו"י יומא ע. ד"ה ובעשור בשם הר"א ממיץ, טור אור"ח סימן מט בשם הרא"ש, תשובות מהר"ם בר ברוך סימן תלז, ומהאי טעמא פסק שם שמותר לקרוא בעל פה שנים מקרא. וכתב על כך הקרן אורה בתענית כח. ד"ה גמרא אמר בזה"ל: "ונראה דעיקר האיסור... בדברים שבכתב לאומרן ע"פ... היינו ללמוד לאחרים, ועל זה נאמר למשה שמות לד, כז 'כתוב לך את הדברים האלה', שלא ילמדם לישראל על פה... כי נצטוינו למוסרן בכתיבה. ולכן אסור לקרות בציבור בע"פ, כי קריאת התורה בציבור הוי כעין לימוד לאחרים, וכמנהג קדמונינו לבארן על ידי מתורגמן, ולכן הקורא צריך לקרות מן הכתב. והתורגמן צריך לומר תרגום בע"פ, ולא מן הכתב, כדאיתא בירושלמי מגילה פ"ד ה"א... וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בפרק הנזיקין גיטין ס:, שכתב ד"ה דברים 'דברים שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה'. אבל כל אדם לעצמו אין כאן איסור לומר פסוק בעל פה". הרי שכאשר מלמד תורה לרבים, אזי יש דין שהתורה תימסר כפי שהיא התקבלה; תורה שבכתב תימסר בכתב, ותורה שבעל פה תימסר בעל פה. ודין זה חל גם על התרגום, שהואיל ונמסר למשה בעל פה, לכך ימסר הלאה בעל פה. ולכך רק במתרגם לרבים יש דין מיוחד שדברי התרגום ימסרו כפי שהם עצמם נתקבלו. וכשם שאין לחרוג מהאופן שבו נתקבל התרגום אלא לאומרם בע"פ, כך אין לחרוג מהצורה של התרגום, והמתרגם הפסוק כצורתו ברבים, הרי זה בדאי. אך כשאינו מתרגם לרבים, לא נאמר בזה שהתרגום ינתן כפי שנתקבל. וכשם שפירש רש"י בשבת ו: ש"מגילת סתרים" היא מגילה "שהסתירוה מפני שלא ניתן ליכתוב", וכאשר אינה נאמרת לרבים אין בה איסור כתיבה, כך תרגום שאינו נאמר לרבים אין בו דין שיאמר כפי שנתקבל, אלא יכול לאומרו כפי שמבין מדעתו. ולכך לא שייך לומר כפי שהקשה "ומה בכך אם יתרגם הפסוק כצורתו, יהיה כמו שכתוב התורה בלשון תרגום", כי משעה שמתרגם לרבים, חל עליו החיוב לתרגם באופן שנתקבל מסיני, ואי אפשר לומר דל מהכא שם תרגום. וזהו לשונו הזהב שכתב מקודם ש"צריך שיהיה התרגום כפי מה שקבלנו אותו" ראה הערה 38, שיש כאן דין מיוחד שדברי תורה ימסרו כפי שהם עצמם נתקבלו. ולכך רק במתרגם לרבים חל עליו דין זה, וכמו שנתבאר לגבי האיסור של אמירת דברים שבכתב. ודו"ק.

« רש"י על שבת ו׳ ע״ב:ו׳ רש"י על שבת ו׳ ע״ב:ח׳ »