רש"י על שבת ק״נ א:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ק״נ ע״א:ה׳ רש"י על שבת ק״נ ע״א:ח׳ »

1 שבת פתח ↗

רָמֵי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר רַב הוּנָא לְרָבָא: מִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דִּיבּוּר אָסוּר הִרְהוּר מוּתָּר — אַלְמָא הִרְהוּר לָאו כְּדִיבּוּר דָּמֵי? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם מוּתָּר לְהַרְהֵר, חוּץ מִבֵּית הַמֶּרְחָץ וּמִבֵּית הַכִּסֵּא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּבָעֵינַן ״וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ״, וְלֵיכָּא.

2 נשמת אדם פתח ↗

לפי מה דקיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי. נסתפקתי אם הרהור ד"ת אסור מדאורייתא או רק מדרבנן. ומה שהביאני לכך שהרי כתב הב"י בסי' פ"ה בשם ר' מנוח בשם הירו' דמותר להרהר בד"ת בב"הכס. וכ' ר' מנוח דלא פליג אגמרא דידן דאמרינן בהדיא בברכות כ"ד ובשבת ק"ן אר"י בכל מקום מותר להרהר חוץ מבהכ"ס ומרחץ דכי אמרינן דאסור ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב דברי תורה אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאנסו מותר עכ"ל. וכתב שחילוק זה מבואר בזבחים ק"ב דאמר רב האי דינא מר"א בר"ש גמירנא בבית הכסא כו' ופריך והאר"י אסור להרהר בב"הכס. ופרש"י והיאך אמר ראב"ש האי דינא בבהכ"ס ומשני לאונסו שאני פרש"י שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה ע"כ. וכתב בדרישה דע"כ צ"ל דראב"ש הוציא מפיו דין זה דאל"כ מנא ידע רב אע"כ כיון ששגורה כ"כ ותקועה בלבו עד שא"א שיסיח דעתו ממנה מותר אפילו להוציא בשפתיו. ואם כן ע"כ כונת ר' מנוח ל"ד להרהר אלא אפילו לדבר מותר והוכיח עוד דין זה דאל"כ כיון דהירושלמי מיירי לאנסו. אם כן אין שייך בזה מותר בדבר שהוא לאנסו. ולכן תמה על הש"ע שכתב רק דהרהור לאנסו מותר דהל"ל דאפילו דבור מותר ע"ש. ודבריו צ"ע מאד ואיך אפשר להתיר איסור דאורייתא דבור בבית הכסא בשביל צער בעלמא דאפי' שבות דרבנן לא דחינן משום צער בעלמא כדאיתא בש"ע סימן שכ"ח. ולכן נ"ל דהא דמשני לאנסו שאני ר"ל שהיתה שמועתו כל כך שגור בפיו עד שלא בכוונה הוציא דין זה מפיו. ואף ההירהור' היה שלא בכוונה ואם כן אין ראיה כלל מגמרא דידן אפילו להרהר לאנסו. ולכן כתב ר' מנוח בשם הירושלמי דלאנסו מותר להרהר ובאמת לישנא דהש"ס שם בזבחים משמע דלאנסו מותר לכתחלה והיינו שא"צ לדחיק את עצמו במקום צער מדמשני לאנסו שאני דמשמע דלאנסו מותר דאם לא כן הל"ל לאנסו הוי ואם כן יהיה מוכח מזה דהרהור אינו אלא מדרבנן ולכן התירו במקום צער כדמצינו בסימן שכ"ח יונק כו' אבל אם הוא דאורייתא צ"ע. ובאמת כן משמע לשון תר"י במתניתין דבעל קרי וי"ל כשאסר ר"י הרהור כמו דבור לא אסר אלא גבי טינוף בלבד מקרא והיה מחניך וגו' מש"ה החמירו בו ואמרו שהרהור אסור עכ"ל. עוד כתב גבי מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דויצאת שמה חוץ היינו משום שמדברים דברי תורה עכ"ל. ולא כתב כמו שכתב רש"י בשבת ק"ן מדכתיב והיה מחניך משמע אפילו בהרהור. משמע דס"ל לתרי דהרהור אינו אלא מדרבנן. ובזה נ"ל ליישב דברי ת"י הביאו הב"י סימן פ"י הבתולה שאין מטתו נקיה ואינו יכול לבטא בשפתיו יש לו להרהר הברכה ואע"פ שאינו יוצא ה' יראה ללב עכ"ל. ועיין בס מן ס"ב בט"ז ומ"א ובסי' פ"ה בדרישה והב"י תמה דבמקום מטונף גם הרהור אסור. ואחרונים נדחקו שר"ל שיהרהר שמצער ע"ז שאינו יכול לברך. אבל לשון המדרש שהביא הב"י בסימן פ"ה לא משמע הכי ולפ"ז לק"מ דתר"י אולי לשיטתם דהרהור אינו אלא מדרבנן ובמקום אונס לא גזרו. וכן לאנסו במרחץ וב"הכס דאל"כ לא יוכל לכנוס לעולם למרחץ ובהכ"ס כיון ששמועתו שגורה ותקועה בדעתו ולכן לא גזרו. ובזה א"ש ג"כ מה שהתירו בבית אמצעי הרהור ואסרו הדבור ואם שניהם אסורים מדאורייתא מ"ש זה מזה. ולפ"ז א"ש ואפשר ג"כ שזהו דעת ס"ח שכתב המ"א בסי' פ"ה ס"ק ד' דאם נכנס בלבו הרהור אשה מותר להרהר בד"ת. אך יש לומר כדאמרינן מוטב לחבר שיעשה איסור קל ולא יעשה חבירו איסור חמור וה"נ זה איסור קל כנגד הרהור עבירה. ולענין אפרושי מאיסורא עיין בס"ק ט':ואמנם דעת רש"י בבירור דנה הרהור הוא מדאוריי'. שכתב להדיא בשבת אהא דאר"י אסור להרהר בב"הכס דבעינן מחניך קדוש פירש"י מדלא כתי' בי' דבור אלא מקום חנייתך תהא בקדושה. וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בתורה. וכן כתב עוד שם דלעול' מחניך קדוש משום הרהור ולא יראה ערות דבר דאינו אסור אלא דיבור היינו כנגד ערוה עכ"ל ע"ש וכן כתב הרא"ש בפ' מי שמתו במתני' דבעל קרי וז"ל ר"י כו' ומשני התם משוה מחניך קדוש כלומר הא דאסר ר"י הרהור לאו משום דכתיב ערות דבר דהרהור לאו כדבור אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש משמע אפי' בהרהור עכ"ל. הרי להדיא דהרהור הוא דאורייתא. ולדעת תר"י צ"ל הא דמשני שה היינו מדכתיב והיה מחניך ולא כתיב דבור בהדיא החמירו חכמים אפי' בהרהור מה שאין כן בערו' דכתיב בהדיא דבר לא גזרו חכמים. ונ"ל דתליא בפלוגתא דרשב"א ורא"ש בסי' ע"ט ס"ב. דלרשב"א קרא ולא יראה בך כו' קאי גם על צואה דכ"ז שרואה אותה ואינ' מכוסה אע"פ שאינו במחנהו אסור וא"כ קאי דבר גם על צואה. שפיר י"ל דהרהור מותר מ"הת. אבל הרא"ש אזיל לשיטתו דבצואה אפי' רואה ואינו מכוסה מותר אם אין במחנהו דולא ירא' קאי רק על ערוה ולכן כ' דהרהור אסור מדאורייתא. עוד מצאתי בשערי תשוב' לרבינו יונה שער ג' סי' מ"ד וז"ל והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר. אז"ל בכלל אזהר' הזאת כי בהגותינו בתור' ובדברנו בתפלה יהיה מחנינו קדוש ולא יראה בנו ערות דבר לכן נצטוינו בזה להזכיר ש"ש בקדוש' ולעסוק בתורה ותפל' בקדוש' ושלא כו' אם הוא ערום וכן הוזהרנו שיהי' המקום נקי כמ"ש וחפרת כו' וכסית את צאתך וכ"ש כי המוזהר שלא להזכיר ש"ש אם אין ידיו נקיות ואם נגעו ירחצם כו' ובלכתו בדרך ומסתפק אם הדרך נקי אל יזכיר שם שמים ואל ידבר ד"ת כו' ואז"ל כי דבר ה' בזה זה המדבר ד"ת במקומות מטונפות ואז"ל יהיב חכמה כו' שאלו ניתנה לטפשים היו מדברים בד"ת במבואות מטונפות עכ"ל. מכל זה נראה בבירור שדעת ר"י שאינו אסור מ"הת אלא הדבור. וכן משמע בי"ד ססי' רפ"ב ברמ"א שם שכ' דהרהור אסור משום כבוד התורה ע"ש:

1 מותר להרהר - בדברי תורה:

2 והיה מחניך קדוש - ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה:

« רש"י על שבת ק״נ ע״א:ה׳ רש"י על שבת ק״נ ע״א:ח׳ »