רש"י על שבת י״ד א:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת י״ד ע״א:ז׳ רש"י על שבת י״ד ע״א:ט׳ »

1 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה עסקניות כו' ורבותי מפרשי כו' שנגעו ידיו בטומאה ונטמא כו' כצ"ל:

1 קנאת סופרים על ספר המצוות פתח ↗

ועוד תמיהא לי בדברי מהר"י די"ל שהבין עוד בכוונת רמב"ן ז"ל דעל אכילת תרומה בסתם ידים הוא דקאמר שיש בו כרת ולפיכך הקשה עליו דמה שגזרו בנטילת ידים לא היה משום שמא נטמאו הידים ונמצא אוכל תרומה בטומאה שהוא במיתה בידי שמים דא"כ יצטרך לטבול כל הגוף שאם נטמאו הידים נטמא גם כן כל הגוף אלא משום דסתם ידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכליה בשנוגע בה בידים מסואבות וכן פירש"י בפ"ק דשבת ואי משום שעבר על גזירתם שיש בה מיתה כמו שאמרו כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים ולכן אמר שעבר על דבר שזדונו כרת וכו' הרי אין זה נקרא דבר שזדונו כרת רק במיתה בידי שמים ועוד כי אין כרת זה כתוב בתורה רק מדבריהם הוא עכ"ל, ואיך ייחס אל הרב הגדול הנחמני בכמו אלה השיבושים שלא יטעה בהם אחד מצעירי התלמידים שלא להבחין בין חיוב מיתה בידי שמים לכרת של תורה שיש בשגגתו חיוב חטאת, אלא ודאי מ"ש לעיל בכוונת רמב"ן ז"ל הוא הנכון לפע"ד:

1 ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים פתח ↗

סעי' כא צריך ליזהר כו'. כנ"ל סי"ח וע' רש"י בשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו' ופי' הרשב"א דכ"ז נקרא מקום הטינופת וכמ"ש בסי"ח והנוגע כו' ומה"ט ג"כ במשמש מטתו כנ"ל וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' ת"ר שכח כו' עד שיטול ידיו מפני כו':

2 שבת פתח ↗

וְהַיָּדַיִם — מִפְּנֵי שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת הֵן. תָּנָא, אַף יָדַיִם הַבָּאוֹת מֵחֲמַת סֵפֶר פּוֹסְלוֹת אֶת הַתְּרוּמָה. מִשּׁוּם דְּרַבִּי פַּרְנָךְ — דְּאָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָאוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה עָרוֹם, נִקְבָּר עָרוֹם. עָרוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: עָרוֹם בְּלֹא מִצְוֹת. בְּלֹא מִצְוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: עָרוֹם בְּלֹא אוֹתָהּ מִצְוָה.

1 עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה:

2 ספר תורה ערום - אלא על ידי מטפחת:

1 מהר"ם פתח ↗

ד"ה עסקניות הן כו' שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא וכו' כצ"ל:

1 מגילת אסתר על ספר המצוות פתח ↗

אמנם זאת אשיב אל לבי, מה שאמר כי אלעזר בן חנוך הורה יב בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בשל דבריהם והיה בזמן שדיני נפשות נוהגים ומ"מ לא דנוהו במיתה כי אם בנדוי. ואנא בעניותי לא יכולתי לרדת לסוף דעתו, היאך הוציא שעל שפקפק בנטילת ידים יהיה מורה בדבר שזדונו בכרת וכו'. אי משום שגזרוה מפני סרך תרומה כדאמר בפרק כל הבשר, הרי אפילו באוכל תרומה בסתם ידים אין בו חיוב כרת רק עובר על גזירותם שגזרו ליטול קודם את הידים, כי מה שגזרו בנט"י לא היה משום שמא נטמאו הידים ונמצא אוכל תרומה בטומאה שהוא במיתה בידי שמים, דאם כן יצטרך לטבול כל הגוף שאם נטמאו הידים נטמא ג"כ כל הגוף, אלא משום דסתם ידים עסקניות הם ונוגעות בבשרו ובמקום הטנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאסת לאוכליה כשנגע בה בידים מסואבות, וכן פירש רש"י בפ"ק דשבת דף י"ד, ואי משום שעבר על גזירתם שיש בה מיתה כמו שאמרו עירובין כ"א: כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה בידי שמים, ולכן אמר שעבר על דבר שזדונו כרת וכו', הרי אין זה נקרא דבר שזדונו בכרת רק במיתה בידי שמים. ועוד כי אין כרת זה כתוב בתורה רק מדבריהם הוא.

1 רא"ה על ברכות פתח ↗

וכתב הראב"ד115כן הוא בתשו' ופסקים סי' מה שם. וכן דעת הר"מ בפ"ז תפלה ה"ז, אבל בשם הר"י אלברצלוני הביא בשטמ"ק דעל סדר מע"ב ומנהגן של בנ"א מברך, וכן דעת הרמב"ן בפסחים ז, ב ע"ש, וע' ב"י סי' מו. דברכות אלו אין מברכין אותן אלא בשעשה מעשה זה אבל אם לא שמע קול התרנגול אינו מברך הנותן לשכוי בינה116ותוס' כ' דברכת הנותן לשכוי בינה על מה שהוא מבחין בין חשכה לאורה נתקנה וגם אם לא שמע מברך ע"ש., ואם הלך יחף אינו מברך שעשה לי כל צרכי, לא רחץ ידיו אינו מברך על נטילת ידים, אבל שלא עשני גוי ועבד ואשה לעולם הוא מברך. וברכות אלו אינו צריך לברכן תיכף המעשה117ע"ש בר"מ דסובר דאינו ראוי לעשות כן, וע' רמב"ן פסחים שם. ומיהו ברכת על נט"י צריך ביאור איך מאחרה וע' טור וב"י ושו"ע סי' ו. ולא עוד אלא שאינו יכול לברך אותן בשעת מעשה שהרי אין ידיו נקיות לברכה118ע' לעיל הערה 62 דמ"מ לרבינו גמ' כפשטה ואיירי ביודע שידיו נקיות. ולעיקר הדברים, הנה רבינו ועוד הרבה ראשונים סוברים דא"א לברך מיד שאין הידים נקיות, ובלשון הרבה מן הראשונים כתוב מצד שידים עסקניות בלילה ויש לחשוש שנגעו במקום טינופת עיין רש"י שבת יד, א וסוכה כו, ב ועיין שע"ת ש"ג אות מד דאם נגעו ידיו בדבר הנמאס עליו ירחצם כענין שנאמר ארחץ בנקיון כפי עיין לעיל טו, א אך הרשב"א בח"א סי' קצג כתב דכל שנגע במקום מכוסה מיקרי מקום הטינופת לענין זה כיון שיש שם מלמולי זיעה והובא בב"י סוף סי' ד ופסק כן בשו"ע שם סי"ח וסכ"א, ומיהו ע"ש בסכ"ג ובמג"א סקכ"ז דמבואר דרק נגע בבית הסתרים אסור וצ"ע. והנה בבהגר"א הביא מקור לעיקר הלכה זו מנזיר נט, א דמיבע"ל אם מותר לחוך בבגדו בשעת תפלה ולמסקנא כיון דאין נוגע בבשרו מותר הא נוגע בבשרו אסור וזה עולה כהרשב"א אכן לשאר הראשונים זה דין מיוחד בתפלה מצד הנהגת כבוד ואימה וע"כ הכי דהא איכא מד"א התם דאפי' בבגדו אסור. ובשע"ת הנ"ל משמע דהיינו הדין נט"י דילפינן מארחץ בנקיון כפי לעיל טו, א ואינו דין בק"ש ותפלה אלא בכל דבר שבקדושה, אכן בתשו' הרשב"א ח"א סי' קנג מבואר דתיקנו נקיות לק"ש ותפלה בלבד אבל ישן בלילה דחזקה דידיו מטונפות בנגיעת בית הסתרים פסולות הן להזכרת השם ומבואר שלא כדבריו בסי' קצג דכל שנוגע במקום מכוסה צריך נטילה ובאמת בפ' מי שמתו מוכח דקורא ק"ש ערום אע"פ שודאי נוגע בבשרו ונוגע בערוה בלבד הוא דאסור וצ"ע על הרשב"א דסי' קצג והיינו דדין מיוחד הוא שידים מטונפות פסולות להזכרת השם, ודוקא הזכרת השם ולא בכל דבר שבקדושה וזהו המנהג לומר מודה אני כמ"ש בפמ"ג ס"ס ד, ויעו"ש ברשב"א שכתב בהך דשמעתין דינקה ידיו בכל מידי דמנקי לפני אלהי נשמה ואח"כ יברכם על הסדר האמור בגמ' ול"צ לזה רחיצה כלל אפי' לכתחלה אלא מנקה ידיו בכל מידי דמנקי, וע' עוד בתשו' הרשב"א שם סי' קצא. והראשונים נחלקו בכל יוצא מבהכ"ס אם מברך על נט"י יעו' השיטות בטור סי' ז, והטעם לברך על נט"י מצד שכדי שיוכל לברך אשר יצר צריך רחיצה, ונראה דלדידהו היינו כהשע"ת הנ"ל דהוא נלמד מארחץ בנקיון כפי דדף טו ולכתחלה בעי רחיצה במים דוקא כמבואר בגמ' בדף טו ולכן מברך על נט"י דיוצא מבהכ"ס מסתמא נגע במקום הטינופת, משא"כ להרשב"א הך דדף טו לק"ש ותפלה בלבד אבל לברכה בעלמא ליכא דין רחיצה רק שלא יהיו ידיו מטונפות ואין ברכת על נט"י על נקיונם. ויתכן דלדרך השע"ת יהא אסור אף בלא הזכרת השם דמ"מ דבר שבקדושה הוא וכ"מ בשע"ת שם דהוא מכלל דין הרחקה מצואה וערוה וזה דלא כמנהגנו לומר מודה אני. ויעו' ב"י סי' פה דמבואר שם דפשיטא ליה דידים מטונפות אסור לדבר ולהזכיר השם אבל הרהור מותר ולא כמו בצואה ובהכ"ס דגם הרהור אסור ויישב בזה ד' תר"י ע"ש אכן להאמור יתכן לדעת ר"י בשע"ת דגם הרהור אסור וכ"מ בריטב"א פסחים מו, א ע"ש, וכ"מ בשע"ת שם דמיאוס בידיו שוה להרחקה מצואה, וע"ש בריטב"א דצריך לילך עד פרסה בשביל מים לנקות ידיו וזהו כאמור דלשיטה זו לא סגי במידי דמנקי והיינו נט"י דדף טו, ודברי תר"י שהביא הב"י י"ל באופ"א דאין איסור הרהור אלא בד"ת ולא בברכות ושמות הקודש דאין בהו מצוה וקדושה אלא בדיבור והזכרה ואכ"מ. והרא"ש כאן סובר דהך דדף טו לק"ש ותפלה אבל לברכות ל"צ נקיון כלל וחולק על כל עיקר דין זה דידים נקיות לברכה, וזהו ג"כ דעת הר"מ בהל' תפלה פ"ז דמברך מיד אף שלא ניקה ידיו ותר"י תמהו עליו אך הר"מ פליג על כל עיקר הלכה זו, וע"ע הל' ק"ש פ"ג הי"א דמוכח הכי. ובצוואת ר"א הגדול מפורש דלא יברך בידים מזוהמות. אלא ממתין ומסדרן וכן נהגו.

« רש"י על שבת י״ד ע״א:ז׳ רש"י על שבת י״ד ע״א:ט׳ »