רש"י על שבת קמ״ח ב:י״א

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קמ״ח ע״ב:י׳ רש"י על שבת קמ״ח ע״ב:י״ב »

1 שבת פתח ↗

מִכְּלָל דְּרֵישָׁא אִי יָהֵיב לֵיהּ — לָא שָׁקֵיל?! רֵישָׁא — צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״, סֵיפָא — לָא צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״. כְּדִתְנַן: הַמַּחֲזִיר חוֹב בַּשְּׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ: ״מְשַׁמֵּט אֲנִי״.

2 ביאור על ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

ומה"ט גם בשמיטת כספים לא מצינו בשום דוכתא שיהא בה מצות עשה. משום דהחוב ממילא פקע מאפקעתא דמלכא ואין בזה שום חובת מעשה להמלוה אלא ל"ת דלא יגוש בלבד. וגם מה שצריך לומר משמט אני כבר ביארנו לעיל דלדעת הרמב"ם ז"ל גופי' מלאו דלא יגוש הוא דנפק"ל. ועכ"פ לכ"ע לא מקרא דתשמט ידך נפק"ל הך מילתא. ולא אתי הך קרא אלא לעיקר מילתא לאשמעינן שאין לו שום שיעבוד על הלוה ואינו יכול לתבעו פרעון חובו. והרמב"ם ז"ל בסה"מ עשין קמ"א כתב ראי' שיש בזה עשה מהתוספתא וז"ל ולשון התוספתא בשני שמטות הכ"מ אחת שמטת קרקעות ואחת שמטת כספים וכו' עכ"ל עיי"ש. ולטעמי' אזיל דבשמיטת קרקעות הביא מהמכילתא שיש בה עשה. אבל כיון שביארנו דאין משם הכרע. ממילא ליכא למשמע נמי מהך תוספתא לשמיטת כספים שתהא בה מצות עשה ואין מקום לומר שתהא בה מ"ע אלא לפי דעת הר"א ממיץ ז"ל בס' יראים סי' רע"ח שכתב דחוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו מדעתו אלא מרצון המלוה. וכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע. אלא הלוה יזמין את המלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר נצטוה. וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני וכו'. ואם אינו רוצה לומר משמט אני יכפוהו ב"ד וכו' עכ"ל עיי"ש. ולפ"ז ודאי מ"ע גמורה היא בקו"ע כשאר עשין שבתורה. אבל בדעת הרא"ם ז"ל אין לו חבר בפוסקים. וכבר תמה עליו באו"ז פ"ק דע"ז סי' ק"ח וכתב ולא נהירא מש"כ שאין לוה יכול לעכב חובו אלא ע"פ המלוה וכו'. אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו. מפני שהתורה השמיטתו וכו' עכ"ל עיי"ש. וזו היא דעת שאר הפוסקים. אלא שראיתי להאו"ז שם שכתב עוד וז"ל ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בב"ד עד שיאמר. ואין זה קנס אלא מצות עשה וכו' עכ"ל. וא"כ גם לפי דבריו יש בה מ"ע גמורה. וצ"ל לפי דבריו דגזה"כ הוא דאע"ג דממילא ובע"כ של המלוה נשמט החוב. מ"מ מצוה שיאמר בפיו משמט אני. אבל גם דבריו ז"ל תמוהים אצלי. דמצוה זו לא אשכחן בשום דוכתא. ולא שנינו סוף שביעית דיאמר משמט אני אלא בשבא הלוה מדעתו להחזיר החוב. וכדי להתיר לו לקבל ממנו. וכמו שפירשו הראשונים ז"ל שהבאתי לעיל. ולדעת הרמב"ם וסייעתו ז"ל אם קבל בלא אמירת משמט אני עובר בלא יגוש. ורק מה"ט צריך שיאמר משמט אני כמשכ"ל. אבל כשלא בא הלוה להחזיר החוב לא אשכחן בשום דוכתא שתהא מצוה לומר משמט אני. ובודאי דלשיטת הרא"ם ז"ל יש מקום לזה. אבל כיון דהאו"ז דחה שיטה זו לא ידענא מנ"ל. דהרי גבי המחזיר חוב בשביעית הוא דתנן התם שיאמר משמט אני. ומשמע דכשאינו מחזיר ליכא מצוה בהכי. ומיהו לזה היה נראה דס"ל להאו"ז כמו שנראה מפירש"י בשבת ריש פרק שואל שבת קמ"ח ע"ב בד"ה דבר וכו'. ובגיטין פרק השולח ל"ז ע"ב דנקט המחזיר לרבותא דאפי' כשבא מדעתו להחזיר חובו צריך שיאמר משמט אני עיי"ש. אלא דלפ"ז דברי האו"ז סותרים זא"ז. שהרי שם גופי' לקמן בסמוך בסי' ק"כ הביא דברי הר"ש דס"ל דאין צריך אמירת משמט אני אלא כדי להתיר לו לקבל החוב. ולא יליף מקרא דוזה דבר השמיטה אלא דבהך דיבורא בעלמא סגי. וכמו שהכריח הר"ש מן התוספתא עיי"ש. וא"כ כשאינו מחזיר או שאין המלוה רוצה לקבל החוב ודאי אין צריך שיאמר. ודברי האו"ז צ"ע אצלי. ועכ"פ רוב הראשונים ז"ל לא ס"ל הכי. וא"כ אין לנו שום ענין וראי' לומר שתהא בזה מ"ע. ובין בשמיטת קרקע ובין בשמיטת כספים אין לנו אלא ל"ת בלבד. איך שיהי' עכ"פ נכונים וברורים מאוד דברי רבינו הגאון ז"ל שלא מנה עשין אלו במנין העשין:

11 מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל - בתמיה:

12 רישא - דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני:

« רש"י על שבת קמ״ח ע״ב:י׳ רש"י על שבת קמ״ח ע״ב:י״ב »