רש"י על שבת קי״א ב:ה׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת קי״א ע״ב:ג׳ רש"י על שבת קי״א ע״ב:ו׳ »

1 שבת פתח ↗

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ קְשָׁרִים שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן: קֶשֶׁר הַגַּמָּלִין וְקֶשֶׁר הַסַּפָּנִין, וּכְשֵׁם שֶׁהוּא חַיָּיב עַל קִישּׁוּרָן, כָּךְ הוּא חַיָּיב עַל הֶיתֵּרָן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל קֶשֶׁר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַתִּירוֹ בְּאַחַת מִיָּדָיו — אֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

2 מהר"ם שיף על שבת פתח ↗

אלא תיקשי בלא״ה ברש״י בד״ה ואלו הכא כו'. לשונו קשה המובן א' מה שכתב דבעינן עקירה מתחלת ארבע בר״ה כו' למה לי' זה ותיפוק ליה דלא נתקיימה מחשבתו ואף אם נניח דמחייב בלי עקירה מתחלת ד' ברשות הרבים רק בזורק ארבע אמות מרשות היחיד לר״ה מיחייב ג״כ משום מעביר סוף סוף כאן לא היה מחשבתו לזה. הב'. מ״ש דהא נח ברשות הרבים שנצטרך לדחוק שר״ל ע״י קלוטה וזה דוחק שאין זה במשמעות הלשון כלל וכלל. ונראה משום דרבינא מקשה למאי דס״ד כו' ולס״ד בא להכריח דר״י מחייב שתים דאי חדא מחייב מכלל דרבנן כו' הא אפיק כו' ואם ס״ד הלזה אסיק אדעתיה סברת קושיא של רבינא לפי מובן הפשוט דאי להכא קבעי כו' אצל היציאה לא נתקיימה מחשבתו כי נח בסוף ארבעה ודלא כמפרש לה רש״י וכקושיתו א״כ שפיר פטרי רבנן ודלמא בהכי קמיירי ומה המכריח דאי ס״ד חדא הוא דמחייב מכלל דרבנן כו' מנ״ל הך באומר דתנוח לסוף ד׳ דלמא הך באומר עד דנפקא לרשות הרבים. וכדמתרץ לה באמת דהא לסברת הס״ד נמי ס״ל לרבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כמ״ש רש״י בד״ה ה״ג ואחת משום העברה כו' דהיינו הס״ד ורבנן פטרי אהעברה משום דלא ס״ל קלוטה כמי שהונחה דמיא כו' אלא הכרח הס״ד היה משום דהוא ס״ל אף באומר עד דנפקא לרשות הרבים תנוח כו' מ״מ לרבנן אין שייך לפטור משום דמ״מ נתקיים מחשבתו כסברת האיבעיא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה דמספקא ליה לחיוב אף דשם לא שייך קלוטה דהכל ברשות אחד א או הבעיא אזיל לרבנן כמו שצ״ל בלא״ה ע״כ אפ״ה יש לחייב ומיקרי נתקיים מחשבתו ה״נ לרבנן דרבי יהודה אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מ״מ יש לחייבו דנתקיימה מחשבתו ולזה מכריח שפיר דר״י מחייב תרתי ולזה אתי שפיר שהוצרך להאריך בשינויא אמאי דלמא כו' ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא ולא איתעביד ליה מחשבתיה דסברת הס״ד אף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא מכל מקום מיקרי קיום מחשבתו. ולזה פירש ואי להכי כו' דבעינן עקירה כו' דאלו משום דמחשבתו לא היה רק עד יציאת הפתח מכל מקום מיקרי קיום מחשבה כי היכי דהיה חייב משום הוצאה לסברת הסלקא דעתך משום דחשבינן כאלו היה דעתו אזריקת ארבע לזרוק למקום שזרק באמת ה״נ מהאי טעמא גופיה היה מיחייב משום העברת ארבע אמות אלו היה הדין שחייב משום ארבע אמות ״ברשות הרבים״ אם זרק מרשות היחיד לרשות הרבים. וכסברת התוספות הס״ד כצ״ל ב לזה פי' דמכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים לא מיחייב אף אם נחשב כאלו מחשבתו הוי לזרוק לכאן ומיקרי קיום מחשבה מכל מקום לא מיחייב לה דבעינן עקירה מתחלת ארבע ברשות הרבים כו' וזה על כל פנים אי אפשר לומר דנחשב כאלו היה מחשבתו לכך ולכך אף אם מיחייב משום הוצאה וכמו שמכריחים מכל מקום משום זריקת ארבע אמות ברשות הרבים אין לחייבו ולזה מסיים שפיר ומיהו אהוצאה כו' דהא נח ברשות הרבים בלא טעמא דקלוטה כמי שהונחה דמיא רק כפשוטו ואף לרבנן דלא ס״ל קלוטה כמי שהונחה דמיא מ״מ חייב לסברת הס״ד ועיין היטב ג כאן חסר דיבור שלם:

3 שבת פתח ↗

4 שבת פתח ↗

5 שבת פתח ↗

5 מתני' ואלו קשרים - המנוין באבות מלאכות דקתני הקושר והמתיר קשר של קיימא שאינו מתירו לעולם דומיא דקושרי חוטי יריעות הנפסקות:

6 קשר הגמלין וקשר הספנין - בגמרא מפרש להו:

7 כך הוא חייב על היתרן - כדילפי' בכלל גדול לעיל שבת דף עד: מציידי החלזון שנצרכין לפרקים להתיר קשרי רשתות הקיימות כדי לקצרן או להרחיבן:

8 שיכול להתירו - דלא הדקיה:

9 אין חייבין עליו - ואפי' עשאו לקיימא:

« רש"י על שבת קי״א ע״ב:ג׳ רש"י על שבת קי״א ע״ב:ו׳ »