רש"י על שבת ק״ה ב:ח׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על שבת ק״ה ע״ב:ז׳ רש"י על שבת ק״ה ע״ב:ט׳ »

1 שבת פתח ↗

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בִּמְתַקֵּן, בִּמְקַלְקֵל מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אָמַר רַבִּי אָבִין: הַאי נָמֵי מְתַקַּן הוּא, דְּקָעָבֵיד נַחַת רוּחַ לְיִצְרוֹ. וּכְהַאי גַּוְונָא מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם חִילְפָא בַּר אַגְרָא שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: הַמְקָרֵע בְּגָדָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְשַׁבֵּר כֵּלָיו בַּחֲמָתוֹ, וְהַמְפַזֵּר מְעוֹתָיו בַּחֲמָתוֹ, יְהֵא בְּעֵינֶיךָ כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ אוּמָּנוּתוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע: הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹלֵךְ וְעוֹבֵד. אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָאָה — ״לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר״, אֵיזֶהוּ אֵל זָר שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפוֹ שֶׁל אָדָם? הֱוֵי אוֹמֵר, זֶה יֵצֶר הָרָע.

2 סדר משנה על משנה תורה, הלכות דעות פתח ↗

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדיעה בינונית מעט לצד זה וכו' נקרא חסיד כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד קצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ועל דרך זו שאר כל הדיעות וזהו לפנים משורת הדין ומצווים אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו. והלחם משנה הקשה על זה דברי רבינו פה ושבהלכה הקודמת נראים לכאורה כסותרים למה שכתב לקמן בפרק שלאחר זה הלכה ג' ויש דיעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונות אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר והוא גובה הלב, שאין דרך הטובה שיהי' האדם עניו בלבד אלא שיהי' שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במרע"ה ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח וכו' הרי שלך לפניך דלענין גובה הלב אין זו מדה טובה להאדם במה שיתנהג רק במדה בינונית אלא הוא חייב לנהוג בקצה האחר בהפלגת הענוה ושפלת רוח, והיאך כתב פה שאין זה אלא מדרך החסידות וזה שמו אשר יקרא לו חסיד לאיש אשר אלה לו שהוא נוטה אל קצה האחר ואינו נוהג במדה בינונית, וזה האיש הנוהג בענין הגובה לב ונמיכות הרוח במדה בינונית זה שמו הנאה לו חכם לב יקרא לו ולא העלה בזה דבר ברור ושאר קושיותיו שם דעת לנבון נקל ליישבם חוץ מקושיא זו שהקשה שם דמאי ראיה מייתי רבינו ז"ל ממרע"ה דדינא הכי הוא דלמא שאני משה דמילתא יתירתא עביד וממידת חסידו' עשה כך וישוב קושיא זו יתבאר בס"ד ג"כ לקמן בסמוך. אמנם אומר אני בס"ד ליישב דברי רבינו וצדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל, והוא דבודאי עיקר המצוה מה שנצטוינו בתורה ממקראי קדש הם המדברים והמזהירים מדאורייתא ומונעים מן הגאות, הוא רק שלא להתגאה האדם ולהיות לו גובה הלב ורוממתו, קרא כדכתיב תועבת ה' כל גבה לב, ולא נאמר תועבת ה' כל מי שאינו עניו מאד, וכן כל מה שנאמר מן האזהרות שדרשו בסוטה דף ה' ע"א ממקראי טובא אלה מפה ואלה מפה כולם אינם מורים אזהרה ומניעה, אלא מן הגאוה והגאון וגסות הרוח ורוממות וגובה הלב, ואין גם אחד מהם מי שיורה על התחייבות הפלגה הענוה והשפלת הרוח, דמלבד דהוא דבר מבואר כן מדברי האזהרות עצמם הנאמרים שם, שהרי מי שהוא עניו אף שאינו עניו מאד כבר אינו שוכח את ה' אלקיו והיו עיניו ולבו תמיד אל ה' והרי אחד מן המקראות שהביאו בסוטה שם המזהיר על הגאוה הוא הקרא דהשמר פן תשכח את ה' אלקיך וגו' והאיך נוכל לומר שהוא מזהיר ומצוה שיהיה דוקא עניו מאד, וכן כל הנך קראי דאייתי שם אינם מורים אלא אזהרה על רום הלבב והגאות ואף זו מן התוכחה והראיה שהרי ברישא דהך קרא של השמר פן תשכח ושם נאמר ורם לבבך וגו' ועל זה נאמר אחר כך השמר פן תשכח את וגו' הרי הדבר מבואר באר היטב שהך קרא אינו מזהיר כי אם על רום הלבב וגבהותו וגסותו, ועיין בסמ"ג חלק הל"ת מנין ס"ד ועוד אמרו שכל המגביה לבו וכו' וא"כ במה שאינו מתגאה ואין לו רום לבב דהיינו אם הוא הולך בדרך הממוצע שאז כבר נקרא עניו רק שאינו נקרא עניו מאד שוב אינו עובר על הלאו הזה המזהיר רק על איסור רום הלבב והגאוה ואם ילך בדרך הזה כל ימי חייו כבר הוא נקרא בשם צדיק וחכם שלבו הולך בדרכי חכמת התורה, דהיינו מה שצותה והזהירתו עליו התורה האלקית על ידי משה עבדו בתורת חיוב, ואם יטה לקצה האחר שיפליג במדת הענוה עד שיהיה עניו מאד, הנה התחסד ועשה לפנים משורת הדין שעשה יותר ממה שחייבתו התורה, ולזה הוא נקרא חסיד וכמו שהוא כן בכל המדות להיות התורה לא צותה עליו שיעשה יותר ממה שיגבלהו הדרך הממוצע, אבל ההפרש וההבדל שיש בין כל המדות למדת הגאוה הנה הוא זה והוא שבכל המדות חוץ ממדת הכעס כמו שיתבאר בס"ד ענינו וטעמו לקמן בסמוך לא בלבד שהתורה לא צותה ולא חייבתה אותנו כ"א בהליכה בהם בדרך הממוצע ולא חייבתה אותנו ההליכה בקצה האחר, אלא אף זו החכמים ז"ל שזה דרכם בקדש בכל מקום שהם רואים בעין חכמתם שיש לחוש לפרצת והריסת גדר התורה עשו משמרת למשמרתה של תורה וגדרו גדר ותקנו תקנות להוסיף על מה שהזהירה התורה ועשו לה חיל וחומה ליאסר את המותר שממנה יבא להקל באיסור תורה והנה בכל המדות לא תקנו החכמים שום דבר על דרך ההתחייבות ולא חייבו אותנו ביותר ממה שחייבתה אותנו התורה לסבה וטעם שנאמ' בס"ד בסמוך לפנינו, לא כן במדת הגאוה לא הספיקו החכמי' את עצמם להניח הדבר חיוביו רק במה שהזהירה התורה אותנו מן הגאוה לבד, והספיקה התורה במדת הענוה הממוצעת לבד אבל החכמים הם ראו לחייב אותנו בדרך חיוב להיות מתנהגים דוקא ביותר ממה שחייבתה אותנו התורה, והיינו להיותינו מחויבים להתנהג דוקא בשפלות רוח וענוה, מה שמכח הדין תורה לא היה המתנהג כן אלא מתנהג מדרך החסידו' אבל החכמי' עשו מההתחסדות הזה חיוב גמור ומעתה אחרי תקנת החכמים העובר על דבריהם ואינו עניו מאד כי אם שהוא מתנהג בדרך הממוצע שאינו מתגאה אבל גם אינו עניו מאד לא בלבד שאינו נקרא חסיד אף זו שאינו נקרא לא צדיק ולא חכם בחכמת התורה שהרי הוא עובר על דברי חכמים והתורה צותה לנו לשמוע אל החכמים והעובר על דבריהם עובר בעשה ולא תעשה וכמו שכתב רבינו לקמן בהלכות ממרים פרק א' תדרשנו משם ומצאת טוב טעם ודעת לאזן שומעת והדעת מכרעת, והטעם לחלק ביניהם בין מדת הגאוה לבין שאר המדות הנה הוא כי החכמים ברוח מבינתם ירדו לסוף דעתן של בני אדם, וידעו והבינו טבעי האדם ומהותו וביותר טבען של אומה הישראלית שהם גדולי קדש זרע בירך ה' ולא בקל יפול האדם במהמורות השגיאה בשום אחד מן המדות כולם לנטות לצד הגרוע מן הדרך הממוצע ואף אם לפעמים יקר מקרה שישגה לנטות לצד הגרוע, לא יעמוד בו באותו הצד והדרך הגרוע זמן מרובה אלא התעיף עיניך בו ואיננו עוד באותו הדרך כי עוד מעט מן הזמן שיעמוד בו בצד הגרוע ירגיש פחיתתו וגריעותו וישוב אחור לדרך הממוצע וגם זה המעט מן הזמן שעמד בהצד והדרך הגרוע ההוא, במה נחשב הוא כי לא בזדון לב עשה כן אלא בשגגה עשה לא כן במדת הגאוה שנהפך הוא בשלש אלה, והוא שבקל יפול האדם במהמורות הטעות לנטות לצד הגרוע להיות רום לבב וגאה וגאון ימלא את לבו, כי טבע האדם באשר הוא אדם נוטה לזה הרבה מאד וכמו שמצינו ג"כ בתורה הרבה פעמים שנתיראה אפילו מהאומה בכללה שיפלו במהמורות החטא העצום הזה של רום הלבב והגאוה להיותה כרוכה בעקבי האדם תמיד, וגם השגגה בהחטא ההוא של רום הלבב וגאותו היא רבת הנזק למאד, וכמו שאמר רב נחמן ב"י בסוטה שם וז"ל אטו מי זוטר מה דכתיב בי' תועבת ה' כל גבה לב ובאמת היא אם כל המדות המגונות כי כל הרעות יולדו על ברכי הגאות וגסי הרוח ורום הלבב צא ולמד מירבעם ב"נ שהיה דורש ק"נ פנים בתורה והפליג ביראת ה' עד שמסר נפשו והוכיח ביראת ה' לשלמה המלך ע"ה על עבירה קטנה כידוע מרז"ל ואח"כ הביאתו רום והגבהות לבבו לכפור בה' ולעשות עגלי זהב ולהחטיא את הרבים וגם שאפשר שיעמוד במדה הרעה ההיא כל ימיו כי הגאות ורום הלבב תבלבל דעתו ותסמא עיניו מראות ותכבד אזנו משמוע ותשמן לבו מלהבין ולהשכיל פחיתת ורעת מדה המגונה של הגאוה לרבו נטיית וכסיפת טבעו אליה, לזה ראו חכמי' בהמדה המגונה הזאת של גבה לב לעשות משמרת למשמרתה של תורה ובנו לה חיל וחומה, ואסרו לעמוד אפילו בדרך הממוצע אלא חייבו אותנו בתורת חיוב להתנהג דוקא בדרך החסידות של תורה והוא שיהיה נוטה לקצה האחר הטוב והיינו שיהיה שפל רוח מאד ולזה אמרו בסוטה שם אמר ר"י בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח אפילו מקצתו והביאו רבינו לקמן הלכה ג' והיינו מפני שאינו עתה שוב מילי דחסידות אלא שעכשיו עביד איסורא דרבנן ודינו בשמתא כמ"ש רבינו לקמן ובספ' הארוך ב"י טור א"ח סימן תצ"ו ובפ"ח. ומעתה לדידן לאחר שחייבו החכמים אותו על דרך החיוב הגמור להיות מתנהג בחסידות של תורה לנטות מדרך הממוצע בענין הגאוה אל הקצה האחר הטוב והוא השפלות הרוח והענוה מאד, האיש אשר הלך ילך בדרך הממוצע בענין מדת הגאוה אינו נקרא לא צדיק ולא חכם שאינו הולך בדרכי חכמת התורה שהיא החכמה האמיתית, שהרי הוא עבריין שעובר על דברי חכמים שמנעו אותו מללכת בדבר זה בדרך הממוצע והעובר על דברי חכמים רשע מיקרי לפיכך בפרק זה שכוונת רבינו פה הוא לבאר ראשון תחלה המצוה דאורייתא של והלכת בדרכיו היאך היא מתקיימת והיאך יקרא מן התורה חכם וצדיק והיאך יקרא מן התורה חסיד, לזה כתב רבינו שההולך בדרך הממוצע כבר הוא נקרא מן התורה חכם וצדיק שהרי הוא הולך בדרכי צדקת וחכמת התורה, לא כן בפרק שא"ז ששם נאמר ומבאר אח"כ האיך יתנהג האדם עתה כי כן דרכו של רבינו לבאר ראשון תחלה כל הדברים שהם מדאורייתא ואח"כ יבאר דברי' שהוסיפו החכמים לחייב או להזהיר אותנו, כדי שנדע כל מצוה ומצוה כללותיה ופרטותיה בתכלית דקדוק הידיעה מה הוא מדאורייתא ומה הוא מדרבנן ועיין בהקדמת ה"ה להלכות שבת דהיינו אחר שעמדו החכמים ז"ל ועשו משמרת למשמרתה של תורה וחייבו אותנו על דרך החיוב להיות מתנהג בחסידו' התורה וממילא אנו מחויבים לשמוע בקולם להתחסד דוקא שיהיה עניו מאד ושפל רוח ואינו רשאי בכך לילך רק בדרך הממוצע לזה ביאר שם שאין טוב לאדם לנהוג בדרך הממוצע לבד שהם צוו אותנו בכך כי לא טוב היות האדם לבדו בדרך הממוצע ולפיכך הביא שם מיד אח"כ מגודל הפלגת איסור הגאוה וגבה הלב שהוא כופר בעיקר שבשביל זה ראו להחמיר שלא לילך בדרך הממוצע וגם הביא שם מימרא דסוטה בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו רק אפס קצהו והיינו להורות נתן ההבדלה האמורה לעיל מזה וכן מוכח מדברי רבינו שכתב ויש דיעות שאסור לו לאדם לנהוג בבינונית וכו' שיהיה עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ורוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במרע"ה עניו מאד ולא נאמר עניו בלבד ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח וכו', והנה הרב בלח"מ הקשה דמה זו סמיכה וראיה לרבינו שאסור לנהוג במדה בנונית ממרע"ה דלמא שאני משה דרב גובריה בחסידות והפליא לעשות ואף זו אחת מהן כי מצד מדת חסידות עשה כן ולא משורת הדין ואני מוסיף להקשות לפי הבנות הלח"מ בדברי רבינו שהוא חיוב בדאורייתא להיות עניו מאד ולא די במה שיהי' העניו לחוד א"כ זה שעשה מרע"ה במה שהיה שפל רוח ביותר דהיינו שהי' עניו מאד לא עשה בזה שום תוספת על הציווי דאורייתא מה שחייבתה התורה לכל המון ישראל, כ"א האחת האהובה מה שקיים מצות ה' כאשר פי ה' צוה והדבר מפליא שהתורה ספרה לנו ממשה עבד ה' נאמן ביתו ע"ה שקיים בדבר זה חק חיוב התורה ולא יעבור פיה, וכי זו בלבד עשה מרע"ה לקיים מצות ה' ככל אשר צוה ה' והלא לגבי דמשה מילתא זוטרתא היא לקיים כל דבר מצוה דאורייתא ולא היה ראויה להתורה לשבח ולפאר את משה רבינו ע"ה בדבר הזה, גם ק' היאך אמר הקרא והאיש משה עניו מאד מכל האד' אשר על פני האדמה דא"כ אהרן ונדב ואביהו ואלעזר ואיתמר שלא הגיעו במדריגת הענוה למדריגת הענוה של מרע"ה א"כ לא עשו אלו כפי חיוב חק התורה חלילה והס מלהזכיר, אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דמן התורה אינו מחויב להיות עניו מאד אלא די שיהיה עניו לחוד דהיינו דדי שיעמוד בדרך הבינוני לבד ובזה כבר קיים המצוה של והלכת בדרכיו ולא עבר שוב על כל אותן האזהרות המזהירין על הגאוה, והנטיה מן הדרך הבינוני הזה אל הקצה האחר להיות עניו מאד מדאורייתא אינו אלא מדת חסידו' וכל כמה שיפליג יותר הנטיה אל הקצה יפליג יותר בחסידו' ומרע"ה הוסיף מדעתו היפה דעת קדושים להחמיר על עצמו ולהתנהג בחסידות בדבר הזה ג"כ והוא להיות שפל רוח ביותר שהיה עניו מאד יותר מעל כל פני האדמה, דהיינו שאפילו אותן שהיו בארץ חסידים ונוהגים בחסידות גם במדת הענוה להיותם ענוים מאד כגון אהרן ויותר גדולי החסידים שהיו בדור ההוא ולפי מדרשם ז"ל אפילו מאבות העולם ע"ה לא בלבד שהיה תוספתו ויתרונו של מרע"ה על אותן החסידים האמורים, שכנגדם היה הוא נקרא רק עניו, אלא אף זו שהפליג כ"כ במדת הענוה שאפילו נגד אותן החסידים ומתחסדי' בענוה ג"כ הוא היה נקרא עניו מאד, כשם שאותן המתחסדי' היה כל אחד ואחד מהם נקרא עניו מאד נגד מי שהיה בדורם רק צדיק דהיינו נגד מי שהיה רק עניו לבד לא עניו מאד, ולא היו נקראים אותן המתחסדים הנ"ל בשם עניו לחוד שזה כל האדם הצדיק הוא נקרא כך אבל הם היו נקראים בערך הצדיקים עניו מאד, כך הי' מרע"ה נקרא בשם עניו מאד אפילו בערך ונגד המתחסדים האמורים שהוא ע"ה היה מתחסד בתכלית החסידות גם בדבר הזה של מדת הענוה, ומתוך האמור בס"ד מדוקדק בזה לענ"ד מה שלכאורה היה קשה לענ"ד בהך קרא דוהאיש משה עניו מאד שלא נאמר בו אלא פעם אחד תיבת מאד ולמה לא נאמר בו ב' פעמים תיבת מאד דהיינו דהיה לו לומר והאיש משה עניו מאד מאד וכמו שחייבו אותנו חכמינו ז"ל ואמרו במס' אבות פ"ד מאד מאד הוי שפל רוח ועיין מ"ש הרע"ב ותי"ט שם והב"י ריש הלכות רבית אבל לפי האמור הנה הוא נכון כי תיבת מאד הנאמר פה פעם אחת הוא מפליג יותר ויותר במדת הענוה של מרע"ה מאותן שתי פעמים מאד מאד הנאמר במאמר חכמינו ז"ל שהרי הוא מורה שהי' עניו מאד אפילו נגד אותן שהפליגו במדת הענוה כגון אהרן שהגיע כבר למדת מדרגת הענוה של שתי פעמים מאד מ"מ גם נגדו היה משה רבינו ע"ה נקרא עניו מאד וכבר יחשוב האדם לכאורה, כי לא טוב היות האדם בתכלית השפלות הרוח והענוה מאד מאד כי אין בזה מדה טובה והתחסדות כלל שיהיה האדם החי כבשר המת בלתי מרגיש כלל, הלא רוח היא באנוש וראוי ליתן לה חלקה במקצת ולזה הביא רבינו תלמודו בידו ראי' ממשה רבינו ע"ה שהיה מפליג בתכלית ההפלגה בענין זה בתכלית הענוה הנפלאה וממנו נקח לעבוד את ה' כי אם עבד ה' עשה כן בודאי אין זה אלא דרך ה' ודרך הקדש יקרא לה והוא ממילי דחסידות כל עוד שיוסיף שפלות והכנעת הרוח עד שלא ירגיש בשום דבר וא"כ יפה עשו חכמינו במה שעשו מן דבר זה חיוב גמור להתחסד לנטות לקצה הענוה ולהיות עניו מאד מאד, כיון שאין עון בדבר אם ינטה לקצה הענוה ממילא ראוי להאדם לעשות כך כי לולי זאת בנקל יפול האדם במהמורת עון הגאוה כי האורב יושב לו בקרב וסתרי לבו שטבע האדם הוא ברע לנטות לחטא הזה. אמנם במדת הכעס להיותה קרובה ואח וריע והולכת אחוזת יד עם מדת הגאוה ותלכנה שתיהן יחדיו, הנה אף כי מן התורה מותר לכעוס אם הוא דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי למנוע הדבר פעם אחרת, מ"מ ראוי לאדם שלא להתרגל בדבר זה לכעוס אף בדבר שראוי לכעוס והנה דבר זה שאמרנו דמכח הדין תורה הוא מותר לכעוס על דבר גדול הנה מלבד הראיה שנכתוב אף זו מן התוכחה והראיה העצומה חלילה לו למשה עבד ה' נאמן ביתו שיעבור עבירה אחת שהיא עבירה דאוריי' זה שלש רגלים, האחת גבי מן כשהותירו ממנו, וזאת שנית באהרן ובניו כשהותירו מבשר הקדשים ולא אכלוהו, ועוד השלישית באנשי צבא מדין כשהחיו הנשים ששבו משבי מדין, חלילה על צדיק קטן ממנו שלא הגיע לפרסות רגליו שיעבור עבירה דאוריי' אחת זה ג' פעמים, אף כי לחשוב כן על אבי כל החכמים ואדון כל הנביאים אלא ודאי זה הדבר אשר דברתי שעל דבר גדול שיש לחוש שיעשה כן עוד פעם אחר אין בו איסור דאוריי' כלל, והואיל כל הדברים האלו שכעס עליהם מרע"ה היו דברים שהם ראוים לכעוס עליהם כדי שלא יוסיפו עוד לעשות כדבר הזה שלא להותיר מן המן ושלא להותיר מבשר הקדשים, ושלא להיות קלי הדעת מבלי שום לב להסיר דבר המביא לידי מכשול והיזק לרבים וכמו שאמר להם הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' וכו', וגם שראוי לאדם להתבונן היטב בדברי הנביא המדבר והמצוה ציווי מה ולהבין כוונת דבריו לעומקן כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, לפיכך לא היה בו שום איסור במה שכעס רק שטבע הכעס הוא להיות גורם שכחה, אבל עוד אני מוסיף בס"ד להביא ראיה לזה, והוא שהרי אמרו רז"ל והביאו ג"כ רבינו בפרק שלאחר זה הלכה ג' דכל הכועס כאלו ע"א הרי שעון הכעס הוא בתכלית הכפירה ואין לך עבירה גדולה הימנה, והם אמרו בפסחים דף ס"ו ע"ב כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' וכתיב ויאמר אלעזר הכהן וגו' זאת חקת התורה וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה, ומאלישע דכתיב לולי פני יהושפט מלך ישראל אני נושא אם אביט אליך וגו' וכתיב ועתה קחו לי מנגן והי' כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' וגו' הרי שלא אמרו שיש בזה עבירה גדולה או קטנה אלא הם אמרו והם אמרו שמטבע הכעס הוא להסיר החכמה והנבואה מהכועס וגם זה אינו אלא רק לפי שעה עד שתתישב דעת הכועס מיד חוזרות חכמתו ונבואתו עליו והסבה להסתלקות החכמה והנבואה מהכועס בשעת כעסו הוא ענין טבעיי והוא שהחכמה והנבואה שניהם צריכים ישוב הדעת ומנוחת הנפש ובשעת הכעס אין האדם מיושב בדעתו וגם הנפש לא תנוח, וא"כ היא גופא קשיא על הסוגיא דפסחים הנ"ל היאך לא הגזימה והפליגה בעונשו של הכועס במה שעובר עבירה כזו שהיא כאלו ע"א וגם קשה יותר מזה היאך תחול עליו הנבואה ותשוב אליו החכמה מיד כשתתישב דעתו עליו והוא לא שב מעונו ומחטאתו אשר חטא על הנפש לכעוס שהרי לא מצינו בקרא שהתודה או התפלל על מה שחטא שכעס, אלא מיד שנתיישב דעתו עליו מיד ותחל רוח ה' לפעמו, ומדסתמה הגמ' בפסחים ובנדרים שם ולא הביא בשתי מקומות ההם דפליגי אהדדי הנך תרתי מימרות דפסחים ודשבת דהיינו ר"ש ב"א בשבת שם ור"ל בפסחים שם וכמו שהוא דבר הרגיל בש"ס לומר ופליגי דפלוני אלא הביא הגמרא לכל מימרא ומימרא סתם מבלי שום חולק, ממילא מבואר מזה דהגמרא סובר אלו ואלו דא"ח הם והיאך אפשר הצטדקות שניהם גם יחד לכאורה, שר"ש ב"א אמר שזה הוא עבירה גדולה וריש לקיש אמר שאין בו עבירה כלל, אלא ודאי בשבת שם מיירי בשכועס על דבר שאינו ראוי לכעוס עליו דזה הוא שאינו הולך בדרך הממוצע והרי הוא רשע וכאלו ע"א אבל לא כן התם בפסחים דמיירי בשכועס על דבר שראוי לכעוס עליו הנה לא בלבד שאין בו איסור דאורייתא אלא אף איסור דרבנן ג"כ ליכא גביה אלא שמילי דחסידות של חכמי ישראל וראוים הדברים למי שאמרן שאפילו על דבר שראוי לכעוס ג"כ אין לו לאדם לכעוס שטבע הכעס הוא לגרום להכועס הסתלקות החכמה והנבואה ואין ראוי לאדם להסיר מלבו הנבואה והחכמה וגם מפני שע"י זה אפשר שיבא לידי כעס אף בדבר שאינו ראוי לכעוס עליו, והביא בגמ' דפסחים שם ראיה על זה ממרע"ה שכעס על פקודי החיל אעפ"י שכעס על דבר שראוי לכעוס עליו שהיה באמת אחר כך הציווי האלקי להרגם, ואעפ"כ נסתלקה ממנו החכמה לפי שעה ע"י הכעס ההוא, וכן אלישע ע"ה שכעס על אחאב מלך ישראל אף כי שכעסו שם היה כראוי וכהוגן שהיה מקנא קנאת ה' צבאות ואעפ"י כן נסתלקה ממנו לפי שעה הנבואה והיינו שטבע הכעס הוא שגורם לכך להסתלקות החכמה והנבואה לפי שעה עד שתתישב דעתו עליו, ואשמעינן הגמ' דפסחים הנ"ל שראוי לאדם לפי דרכי החסידות להיות נשמר בשמירה מעולה מלכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס, אבל לא שיש בזה איסור גדולה או קטנה כשהוא כועס על דבר שהוא ראוי לכעוס, אלא הנך מילי דחסידי נינהו שומר נפשו ירחק מהם, ולפיכך רבינו פה בפרק הזה דמיירי רק בדברים שהם אסורים מעיקר הדין, ולא מיירי פה מדרכי החסידות לכן ההוא אמר פה גם כן, שאין ראוי לכעוס אלא על דבר גדול, דאין בו איסור מצד הדין אבל לא כן לקמן בפרק שלאחר זה ששם שנה משנתו משנת החסידים דהתם מיירי ממילי דחסידות לפיכך כתב שם דאפילו על דבר גדול אין ראוי לו לאדם לכעוס אלא יעשה את עצמו כאלו הוא כועס, והביא רבינו שם תלמודו בידו הנך שני מאמרים דשבת ודפסחים הנ"ל, וכוונתו של רבינו בזה להורות גנות הכעס וכי רב הוא, והוא כי מלבד שמפסיק ומסתלק החכמה והנבואה מעצמו לפחות בשעת הכעס, אף זו כבר אפשר שעל ידי זה מה שיתיר עצמו לכעוס בדבר הראוי לכעוס, הנה בזה יתיר רסן נפשו וירגיל עצמו לכעוס אפילו על דבר שאינו ראוי לכעוס עליו, וא"כ יבא לידי עבירה חמורה וגדולה היא שהיא שקולה כאלו היה ע"א דהיינו כשכועס על דבר שאינו ראוי לכעוס עליו כ"כ, ולדעתי לזה כוון מאור עינינו רש"י בשבת דף ק"ה ע"ב בד"ה מי שרי והא תניא וכו' בצחות לשונו הזהב שכתב וז"ל אלמא לא מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו והיינו דקשיא לרש"י ז"ל מאי פריך הגמרא שם דלמא המשנה מיירי בשכועס על דבר שראוי לכעוס שאז אין בו איסור כלל, ומכ"ש שאין בו האיסור החמור שיהיה כע"א לפיכך פירש רש"י דקושית הגמרא היתה אף שהוא כועס על דבר שראוי לכעוס עליו, ואינו עושה איסור במה שמשבר כלי בחמתו, אבל מכל מקום לא נקרא בזה מתקן מה שע"י זה משכך חמתו ויצרו, כיון שסוף סוף אין ראוי לאדם לעשות כך שע"י זה הוא מרגיל את עצמו ומלמד את יצרו לבא עליו להסיתו גם בדבר שאינו ראוי לכעוס עליו שיהיה כועס ומשני הגמרא דעביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה וכו' דהיינו שבאמת הוא אינו כועס כלל בלבו אלא שע"י זה שהוא קורע הבגד או במה שהוא משבר הכלי נראה ונדמה לאנשי ביתו כאלו הוא כועס עליהם ועל ידי זה מתייראים מלעשות עוד המעשה ההוא שעשו.

3 שבת פתח ↗

1 נחת רוח ליצרו - שמשכך את חמתו:

2 מי שרי והא תניא כו' - אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו:

3 בך - משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף:

« רש"י על שבת ק״ה ע״ב:ז׳ רש"י על שבת ק״ה ע״ב:ט׳ »