רש"י על גיטין ב׳ ב:ז׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על גיטין ב׳ ע״ב:ו׳ רש"י על גיטין ב׳ ע״ב:ח׳ »

1 יבמות פתח ↗

מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא, הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!

1 גיטין פתח ↗

אֲבָל הָכָא, דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה; וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!

2 פני יהושע פתח ↗

רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כו' וכתיב התם כי מצא בה ערות דבר כו' עכ"ל. לכאורה אכתי מהכא לא מוכח מידי דהתם איירי שהיא מכחשת את העד ואומרת שלא נטמאת דבמודית ודאי אסורה מדאורייתא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא משא"כ בלא הכחשה דומיא דהכא לענין לשמה אפשר דע"א נאמן. אלא דבקידושין פ' האומר מסקינן להדיא דאפילו בשניהם מודים נמי אין דבר שבערוה פחות משנים ושם אבאר בעזה"י וגם יבואר שם היטב לשון דבר דבר ממון דלכאורה אדרבה קרא דלא יקום איירי טפי באיסורי עון וחטאת ע"ש:

7 הכא איתחזק - בהך איתתא איסור אשת איש ומטבל ושחיטה לא גמרינן לה כדאמרינן ביבמות דף פח. דהתם בידו לתקנן לפיכך נאמן להעיד עליהן:

8 ואין דבר ערוה - ראוי להתירו בפחות משנים דיליף דבר דבר מממון כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר דברים כ״ד:א׳ וכתיב התם על פי שנים עדים יקום דבר שם יט במס' סוטה דף ג::

1 שב שמעתתא פתח ↗

אמנם מתשובת מיימוני נראה מבואר דהיכא דליכא חזקה שפיר מהימן עד אחד ואפילו בדבר שבערוה, עיין שם בהלכות אישות סי' ג' וזה לשונו, שאלת על ראובן ששלח לקדש לו את לאה וכאשר בא שמה הושיב שמעון השליח לחשובי הקהל כמו שרגילים לעשות, והראה להם ההרשאה שמינהו ראובן לקדש לו את לאה, ובררו עדים לקדשה לראובן בפניהם ובעת הקידושין כשהיה לו לומר הרי את מקודשת לראובן אומרים העדים ששמעו שאמר הרי את מקודשת לי ואמרו לו העדים למה לא אמרת לראובן, ונשבע השליח כסבור הייתי שאמרתי לראובן ולא נתכוונתי כי אם לקדשה לראובן כו', וחזר מיד וקדשה לראובן שנית, ושאלת אם צריכה גט מן השליח ואם יש ממש בקדושי השליח שקדשה לעצמו, נראה לי דאינה צריכה גט מן השליח, דקיי"ל הקדש טעות אינו הקדש, והמתכוין לומר תרומה ואמר מעשר עולה ואמר שלמים אינו הקדש והוי חולין גמורים, ומהימן לומר שכן היה בדעתו להוציא מפיו וטעה והוציאו בענין אחר ואפילו אינש אחרינא סמוך עליו, ומצי שחיט הבהמה בחוץ ולהאכיל התרומה לזרים, וע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא, ואע"ג דאתחזק לגביה איסורא כל כמה דלא אמר דאטעיה בדיבורא, הא לא מיקרי אתחזק איסורא אלא היכא דאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור היה, וכגון האי דריש גיטין גבי בפני נכתב ובפני נחתם דאתחזק איסורא דאשת איש אף לדברי השליח, ועוד דאפילו אתחזק איסורא ע"א מהימן היכא דהוא בידו, מידי דהוי אשחיטה והפרשת תרומה ומעשרות דאתחזק איסורא דאפילו מה שהעד מעיד שהוא מותר היה לכתחילה הכל אסור, דקודם הפרשה היה הכל טבל וסמכינן עליה כי אמר שחטתי והפרשתי מעשר משום דהוי בידו, וכן פירש"י בפרק קמא דגיטין גיטין ב., וכן משמע בריש פרק האשה רבה יבמות פח, וה"נ מהימנינן ליה במה דאמר טעיתי ולא נתכוונתי לומר אלא לראובן משום דבידו לגרשה, ואע"ג דבמסקנא בעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן, שאני התם דהו"ל מגו במקום עדים, דאם איתא דגרשה קלא אית ליה למילתא כו' אבל באומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה ליכא מאן דפליג וכו', א"כ בנדון זה כ"ש וכ"ש דנאמן לומר טעיתי ונתכוונתי לומר לראובן הואיל ובידו לגרשה כו' ע"ש.

2 פני יהושע על גיטין פתח ↗

תוספות בד"ה הוי דבר שבערוה כו' אור"י משום דבהאשה רבה כו' מספקא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דא"כ למאי דמספקא לן דבטבל וקונמות ע"א נאמן להתיר אף בדאיתחזק איסורא ואין בידו א"כ אכתי מדבר שבערוה נמי לא מקשה הש"ס הכא מידי מהא דאין דבר שבערוה דאיירי קרא דדבר דבר דהתם לאוסרה הוא דאינו נאמן אבל להתיר לעולם איכא למימר דמהימן שהרי כתבו התוס' דעיקר תירוץ הראשון דעד אחד נאמן באיסורין היינו משום דמשמע ליה לחלק בין להתיר מלאסור וכ"כ התוספות להדיא בפ' האשה רבה ע"ש ולכאורה נ"ל ליישב שיטת התוספות דהא דמקשה הש"ס הכא בפשיטות דאף את"ל דבטבל ושאר איסורים עד אחד מהימן אפ"ה בדבר שבערוה אינו נאמן לאו מג"ש דדבר דבר מקשה אלא ממעשים בכל יום דאף משום חששא דשלא לשמה ע"כ לרבה לא מהימן עד א' דעלמא דהא תנינן להדיא לקמן בר"פ המביא שני דעד א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"נ פסול והיינו ע"כ דמעיד שנכתב ונחתם לשמה אליבא דרבה דאל"כ אפי' בשנים פסול היכא שאין הוכחה שנכתב לשמה אע"כ דאיירי שהעיד לשמה ואפ"ה לא מהימן עד אחד והיינו ע"כ משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ מקשה הכא שפיר ובלא"ה ע"כ צריך לפרש כן בשיטת התוספות לפירוש ר"ת בדיבור הקודם והשתא א"ש נמי סוגייא דפ' האשה רבה דאף לבתר דקאמר אין דבר שבערוה פחות משנים אפ"ה בעי לדמויי ע"א באשה להתיר לטבל וקונמות משום דלפי האמת אין ראייה ממתניתין דר"פ המביא דהא למסקנא דרבה אית ליה דרבא בקיום שטרות ומש"ה בעינן דוקא שהשליח יאמר בפ"נ ובפ"נ כתיקון חכמים או כקיום שטרות אבל בעלמא איכא למימר דאף דבר שבערוה נאמן מן התורה והא דבעינן שנים בעיקר חתימת הגט י"ל דהיינו נמי מדרבנן כדפרישית בסמוך בדיבור הקדום כן נ"ל נכון בשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י ז"ל א"ש טפי בפשיטות דאין לחלק כלל בין עד אחד שבא להתיר או לאסור דאדרבא להתיר יש לומר יותר דלא מהימן כדמשמע להדיא מל' רש"י בד"ה ואין דבר שבערוה ראוי להתיר ולפ"ז הא דמספקא לן בפ' האשה רבה היינו נמי משום האי סברא גופא דאין לחלק נמי כלל בין דבר שבערוה לשאר איסורין דאיתחזק איסורא אלא הא דמייתי התם דבר שבערוה היינו משום דבלא"ה הוי פשיטא לן דבכל האיסורין עד אחד נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו אבל כיון דאשכחן בדבר שבערוה דאין עד אחד נאמן בדאיתחזק איסורא ולא סמכינן אסברא דאין אדם חוטא לא לו מש"ה מספקא לן נמי בטבל וקונמות ושאר איסורין דאיתחזק איסורא מיהו הא דבעי למילף התם איפכא דבר שבערוה מטבל וקונמות היינו למאי דס"ד מעיקרא דבטבל מעשים בבל יום דע"א נאמן דאל"כ אין לך אדם שאוכל משל חבירו וע"כ היה מההכרח לומר דיש לחלק בין לאסור מלהתיר דלהתיר נאמן משום דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ לאסור אימר לצעורי קא מכוון. או שנאמר דג"ש דדבר דבר היינו דוקא משום שהיא מכחשת העד לומר לא נטמאתי והיינו דומיא דממון ממש דאיירי בהכחשה משא"כ לבתר דדחי התם דמעשים בכל יום דטבל לא ילפינן מידי דשאני התם שהוא בידו אבל היכא דאיתחזק איסורא ואין בידו איכא למימר דלא מהימן בין בדבר שבערוה ובין בשאר איסורין דאין לחלק כלל ובזה מדוקדק היטב לשון הסוגיא שלפנינו בשמעתין דהא דאיתחזק איסורא גופא לא פשיטא לן אלא משום דילפינן לה מדבר שבערוה כן נ"ל נכון בעזה"י והוא כפתור ופרח. ועיין בזה בל' הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין בפ' האומר ובחידושינו בפ' האומר ודוק היטב:

« רש"י על גיטין ב׳ ע״ב:ו׳ רש"י על גיטין ב׳ ע״ב:ח׳ »