מאירי על בבא קמא ט׳

1 ראובן שמכר שדה לשמעון בין באחריות בין שלא באחריות וכבר קנאו באחד מן הדרכים שהקרקע נקנה בהם אם בכסף אם בשטר אם בחזקה על הדרך שהתבאר במקומו ואחר שקנאה יצאו עליה עסיקים ונתגלה ללוקח שיצאו עסיקים וערער עליו לומר שיש לאחרים תביעות על גוף הקרקע ואי אפשר לו להעמידה בשופי אם עמד וצווח ולא רצה ליכנס לעבודת הקרקע כלל הרי זה יכול לחזור בו ובית דין כופין את האחר להחזיר לו מעותיו הואיל ונתברר להם כן ואינו בקללת מי שפרע אע"פ שקבל עליו הלה אחריות הואיל ואין חזרתו מחמת יוקרא וזילא אלא מחשש הפסד הכל ודכותה בפרק הזהב מ"ט ב' בההוא דזבן חמרא ובעו למינסי' בי פרזק רופילא שלא העמידוהו במי שפרע אבל אם גלה בדעתו שנוח לו בקנינו והתחיל אחר הערער בעבודת הקרקע אפילו לא התחיל אלא במצר אם לחפור בו אם לדוש עפרו כדי להשוותו עם הקרקע שהיה לו כבר בסמוך לזה שקנה עכשו כדי לעשות את כלו שדה אחת אע"פ שאין ענין זה בגוף הקרקע ואינה חזקה לענין מכר אחר שאינו בגוף הקרקע הואיל ומכל מקום קנאה באחד מדרכי הקניות אינו רשאי לחזור בו עוד ואין בית דין נזקקין לו בזו אפילו בשלא קבל עליו המוכר אחריות ומה שאמרו בבבא בתרא מ"ד ע"ב על הלוקח שדה שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו שאין נזקקין לו פירושו גם כן משהחזיק בה על הדרך שהזכרנו ולא עוד אלא אפילו לא נתגלה לו הערער כשהחזיק אינו יכול לחזור כל שהוא ממהר כל כך אומד הוא בדעתו שאפילו עסיקין יוצאין עליה אינו חושש ואפילו קבל עליו הלה אחריות עליו מכל מקום הרי זה אומר לו כשיוציאוהו ממך בבית דין ותהא בידך מהם שטר טרפא הריני משלם אלא שבזו כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה דוקא בשזוזי ביד המוכר שאפשר לסמוך עליהם אבל אין לו אף זה טוען אדהכי והכי אכלת לזוזי ומפסידנא ומכל מקום אם לא פרעו עדין יראה לי שבידו לעכב מעותיו הואיל ובירר לפני בית דין שכן הוא שהרי רשאי לעכב פקדון במלוה על הדרך שיתבאר במקומו:

2 ויש שמעמידין שמועה זו בשלא פרעו ומשהחזיק אע"פ שלא פרעו אינו יכול לחזור הואיל וקנאו באחת מדרכי הקניות הא אם פרעו אע"פ שלא התחיל בעבודתה אם לא קבל עליו אחריות אין בית דין נזקקין לו כלל ושמועה של בבא בתרא כך היא מתפרשת לדעת זו ואם קבל אחריות אין בית דין נזקקין לו עד שיגמר הדין ויעשו לו שטר טירפא וכשלא פרעו כל שהחזיק בה בית דין מוציאין מידו ונראין הדברים כדעת הראשון:

3 זה שאמרנו שעד שלא החזיק בה יכול לחזור פירשו גדולי המפרשים בשלא שהה בכדי שיעמוד עליהם ויראה אם יש בהם ממש אם לאו אבל אם שהה כל כך אע"פ שלא החזיק אינו יכול לחזור שהרי מוכר בהמה לחברו ויש בה מומין ושהה כדי לראותן ולא חזר בו אינו יכול עוד לחזור בו ויש חולקין שלא לומר כן במומין ובמקח טעות אלא באונאה כמו שיתבאר ועוד נראה לומר שאין זה דומה לבהמה שמכניסה מיד בביתו ומנסה אותה ומרגיש במומיה מה שאין כן בשדה שבירור הענין אי אפשר לו לידע מדעתו אלא על ידי גלוי אחרים:

4 אע"פ שיפה כח הניזקין מכח בעל חוב וכתובה לענין גביה מן הקרקע שהנזיקין גובין בעדית כמו שהתבאר מכל מקום הורע כחן לגוביינה אחרת ר"ל אם אינו פורע מן הקרקע ואע"פ שאין המדות שוות בענין זה ביד המפרשים מה שיראה לברור מתוך דברי הראשונים מתוך סוגיא זו ומתוך סוגיות שבתלמוד כך הוא לענין נזקין כל מילי מיטב הוא ואם רוצה לפרעו במעות מוטב ואם אינו רוצה לפרעו במעות פורעו בפחות שבמטלטליו אפילו סובין ואין אומרים או כסף או מיטב אלא כל שמטלטל מיטב הוא ואפילו יש בידו מעות נותן לו מן הסובין או מן התבן ומסלקו וכמו שאמרו למטה י' ב' שאף אם יש לו מעות נותן לו את הנבלה ולשון הגמרא בזה בקצת גמרות השתא אי אית ליה נבלה לדידיה יהיב לה הא דידיה מבעיא ואנו מפרשין אף בשיש לו מעות ומכל מקום אם אינו רוצה ליתן לו אלא קרקע נותן לו מן העדית נמצא שאם יש לזה שתביעת הניזק עליו מעות ומטלטלין אפילו פחותים וקרקעות נותן לו אי זה שירצה או כסף או מטלטלין הפחותים ואפילו סובין או מיטב קרקע שיש לו הן שהוא שוה בשל עולם הן יתר הן חסר:

5 לענין בעל חוב אינו כן אלא כל שיש לו מעות אינו דוחהו אצל קרקע כלל הא אם הוא אומר שאין לו מעות ולא נתברר לנו שיש לו נותן לו קרקע מן הבינונית ואין מטריחין אותו למכור ודבר זה יתבאר במסכת כתובות פרק הכותב פ"ו א' בשמועת האי מאן דאיכא עליה כתבת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלק ליה בזוזי לכתבה לא מסלק בזוזי האי כדיניה והאי כדיניה כלומר האי כדיניה בזוזי אוזיף והאי כדיניה דארעא סמיכא וכן אם יש לו מעות אינו דוחהו אצל מטלטלין וזה יתבאר במסכתא זו בתחלת פרק שור ונגח את הפרה במה שאמר לשקול תורא בזוזי ותירץ לו בדאיכא לאשתלומי מניה ויש חולקין בה וגורסין בה גירסא אחרת הא אם אין לו מעות אין מחייבין אותו למכור את המטלטלין וכמו שאמרו שם ממרי רשותך פארי אפרע היו לו מטלטלין הפחותים וקרקע פורעו מן המטלטלין הן שירצה הלוה בכך על כרח המלוה הן שירצה המלוה בכך על כרח הלוה שכל המטלטל קרוב הוא למדרגת הכסף יותר מן הקרקע:

6 לענין כתבת אשה אפילו רצתה היא מעות ולא קרקע או רצה הוא לפרעה במעות והיא תובעת קרקע נותן לה קרקע בזבורית של נכסים וכך היא בכתבות פרק הכותב כמו שכתבנוה בסמוך ואם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין נותן לה מאיזה שירצה:

7 וקצת חכמי הצרפתים חולקים לומר שבנזיקין אם אין שם קרקע ויש שם כסף ומטלטלין זקוק הוא ליתן כסף ומפרשין שמועת הנבלה בשאין לו כסף ואין דבריהם נראין ואע"פ שיש מביאין ראיה לזה מדברי גדולי המחברים שכתבו כשבית דין נזקקים לגבות לניזקין גובין מן המטלטלין תחלה ואם אין לו או שאין מספיקין גובין לו מן הקרקע המעולה שבנכסיו אין זה ראיה שאין הכונה בדבריהם אלא שתהא הבחירה ביד המזיק:

8 לענין שכיר אינו כן אלא אף אין לו מעות לשוכר טורח ומביא לו מעות אפילו אמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ואין אומרים לו ממרי רשותך וכו' וזה יתבאר בבבא מציעא פרק הבית והעליה:

9 שני אחים שחלקו זה נוטל קרקע וזה נוטל כספים ובא בעל חוב של אביהם וטרף הקרקע הרי זה חוזר אצל אחיו לחלוק עמו בכספים ואין רשאי לומר לו כך נתרצינו בחלוקה שתטול אתה קרקע על דעת שאם יטרפנה בעל חוב איני זקוק לך ושאטול אני כספים על דעת שאם יגנבו אל תזקק לי ואע"פ שטעם זה נאמר בגמרא בלשון איכא דאמרי וכלל בידינו ברוב מקומות הלכה כאיכא דאמרי הכא שאני דטעמא דמסתבר הוא לפסוק כלישנא קמא שהרי מ"מ כשנגנבו המעות לא מצד המוריש הופסדו וכשנטרף הקרקע מצד המוריש נטרף ועוד שטעם הלשון האחרון אינו אלא לדעת רב אסי שהיה מספק אם יורשים הם אם לקוחות אבל לטעם יורשים הם אינו כלל וכבר פסקנו בזו יורשים הם כמו שיתבאר בסמוך:

10 שני אחים או שלשה שחלקו ובא בעל חוב של מורישם וטרף חלקו של אחד מהם בטלה חלוקה זו וחוזרין וחולקין בשוה שלענין זה אחים שחלקו יורשים הם ולא לקוחות שלא באחריות כדי להפסיד הכל ולא לקוחות באחריות כדי להפקיעו מן הקרקע ולסלקו במעות אלא יורשים גמורים וחוזרין וחולקין בין שחלקו קרקעות כנגד קרקעות בין שחלקו קרקעות כנגד כספים:

11 ושמא תאמר לעיקר השמועה היאך בעל חוב טורף חלקו של זה והלא יש לו לגבות משלשתם שהרי אמרו בגמרא פרק נחלה קל"ח ע"א שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זכה ליפקע מבעל חוב כל שיש לאחרונים בכדי לפרוע אלא יצא עליהם שטר חוב גובה מכלם אפשר לפרשה כשהיה חלקו של זה אפותיקי וכבר הארכנו בשמועה זו יותר ותירצנו בקושיא זו תרוצים אחרים בבתרא פרק בית כור:

12 ולעולם יחזר אדם במצות אחר ההדור לולב נאה סכה נאה וכן בכלם ועד כמה יטרח כדי להדרה עד שליש ר"ל שאם ימצא לולב שאינו נאה בדינר יוסיף עוד שליש כדי לקנותו מהודר ושליש זה נסתפק להם אם מלבר אם מלגאו ושליש מלבר הוא חצי החשבון הראשון עד שיהא הנוסף ושני חצאי החשבון שלשה ושליש מלגאו הוא שליש החשבון הראשון עד שהנוסף הוא רביע החשבון ואם הוסיף בהדור זה יתר משליש הרי זה מדת חסידות וכבוד גדול למצוה ולמי שנתנה ומקומו מושכר לו:

13 המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה ולבאר בה דרך כלל מה שכתב בשלפניה דרך פרט והוא שכל שחייב בשמירתו חייב בנזקו ואמר על זה כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו אמר הר"ם הכשרתי זה של משנה זו שם נופל על תקון הדבר והכנתו לקבל דין מן השלשה הדיינין כמו שביארנו בתחלת ערובין ואמר שכל מה שיתחייב האדם בשמירתו שלא יזיק לאדם אותו הדבר מוכן הוא כי בכל עת שיזיק ואפילו שלא מדעת בעליו יתחייב בתשלומין כיון שלא שמרו וזהו טעם אמרו הכשרתי וכמו כן כל מה שהכשיר מקצת נזקו יתחייב עליו מה שראוי להתחייב על נזק הבור עד שיהיה עמוק עשרה טפחים ואין הפרש בין שיחפור בור עשרה טפחים או שיחפור טפח בבור שהוא עמוק תשעה טפחים ועשאו עמוק עשרה לפי שכיון שהכינו להזיק הנה הוא כאלו חפרו מתחלתו וזהו שאמר הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו:

14 אמר המאירי כל שחבתי בשמירתו הכשרתי את נזקו והוא נמשך למה שאמר במשנה ראשונה כלומר נמצא ממה שנאמר שכל שאני חייב בשמירתו כגון אבות שהזכרנו ותולדותיהן אם לא שמרתים כראוי והזיקו אע"פ שלא גרמתי היזק זה בכוחי מ"מ אני זמנתי אותו הנזק ועלי לשלמו וחדש עוד ענין אחר והוא שאע"פ שלא עשה הוא כל הנזק ר"ל שהתחיל אחר בעשייתו הואיל ועל ידו נגמר הרי הוא כאלו עשאו כלו והוא שאמר הכשרתי במקצת נזקו וכו' כלומר שזמנתי אני מקצת נזקו נתחייבתי בתשלומי נזקו כאלו זמנתי את כלו ופרשו הענין בגמ' שהוא סובב על מה שידעת שהחופר בור תשעה נתחייב על נזקיו ולא על המיתה שאין בור ראוי להמית אא"כ הוא בכדי עשרה ואם בא אחר והשלימו לעשרה ונפל שם שור ומת חייב זה השני ואע"פ שאחר התחיל בהכשר ובזמון מיתה זו הרי הוא כאלו זמנו הוא מכל וכל הואיל ובמעשה שלו נגמר ענינו להיות אב לאותו הנזק:

15 המשנה השלישית והכונה לבאר בה עניני החלק השני והוא לבאר על אלו נכסים הוא חייב ועל אלו פטור ובאיזה מקום נכסים שאין בהם מעילה ונכסים שהם של בני ברית ונכסים המיוחדים חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ אמר הר"ם אחר כן התנה חמשה תנאים ואמר כי לא יתחייב האדם לשלם בהיזק המגיע מממונו אם יחסר תנאי מאלו החמשה תנאים האחד שלא יהיו אותם הנכסים הקדש לפי ששורו אם הוא חטאת או אשם והזיק לא יתחייב שום דבר וזהו ענין שאמרו נכסים שאין בהם מעילה כי הקדשים מי שיהנה בהם יתחייב קרבן מעילה כמו שנתבאר במסכת מעילה והשני שיהיה הניזק בן ברית אבל אם נגח שור של ישראל לשורו של גוי לא ישלם הישראל שום דבר כמו שיתבאר והשלישי שיהיו אותן נכסים שהגיע מהם ההזק מיוחדים והבעלים מיוחדים אבל אם אמר שורך הזיק ולא יתברר אי זה משני השורים הזיק או כשהפקיר שורו והזיק שאין לו בעלים מיוחדים בשעת ההזק לא יתחייב על אותו ההזק תשלומין אבל אם החזיק אחר באותו השור המזיק אחר שהזיק זכה בו כדין כל הפקר והרביעי שיהא ההזק נעשה חוץ מרשות המיוחדת למזיק אבל אם נכנס שורו של ראובן לביתו של שמעון לא יתחייב שמעון שום דבר לפי שיאמר לו שורך ברשותי מאי בעי ואם הזיקו שמעון הוא בעצמו כגון שהכהו ופצעו או המיתו יתחייב לשלם לפי שיאמרו לו נהי דאית לך רשותא לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא והחמישי שיהא ההזק נופל ברשות שניהם כגון שהיה חצר משותף לניזק ולמזיק וכשהזיק שורו באותה חצר בשן ורגל לא יתחייב שום דבר אבל אם הזיק בקרן יתחייב כמו שיתבאר ובלבד שתהיה הרשות המשותפת ביניהם מיוחדת לפירות ולשורים אבל אם היה מיוחדת לפירות ועבר אחד מן השותפין והכניס בה שורו והזיק בשן ורגל חייב ואע"פ שהוא רשות לשניהם וכשישלמו אלו התנאים כלן והזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

16 אמר המאירי נכסים שאין בהם מעילה כלומר נכסים שהמזיק חייב עליהם דוקא בשאין בנכסי המזיק והניזק לנהנה מהם קרבן מעילה ר"ל שאינן של הקדש הא אם היו של הקדש פטורין הרי גילה בקרן רעהו ולא של הקדש והוא הדין לאחרים ואפילו שן ורגל ויש חולקין לחייב שן ורגל אף בהקדש כמו שכתבנו למעלה ומ"מ כל שאין בו מעילה בחיי הבהמה שהיא שעת הנזק אע"פ שהוא קדוש כגון קדשים קלים הרי הוא בכלל דיני הנזקים כמו שיתבאר וכן דוקא שיהו נכסי הניזק של בני ברית ששור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור כמו שיתבאר וכן שיהו נכסי המזיק והניזק נכסים המיוחדים פרשו בגמ' שהם מיוחדים לאדם אחד ר"ל שיהא להם בעלים הא אם היו של הפקר בשעת נגיחה אם קדם אחר וזכה בו אין הניזק גובה ממנו אע"פ שהתם משתלם מגופו שלא זכה בגופו הואיל ובשעת נגיחה לא היו לו בעלים הא אם לא זכה בו אחר הרי זה בא ונוטלו:

17 חוץ מרשות המיוחדת למזיק כלומר זה שהטלנו שמירת הבהמות על הבעלים ואם לא שימר שחייב לשלם דוקא חוץ מרשותו הא ברשות שלו כגון שנכנס שורו של שמעון בבית ראובן והוזק שם על ידי שורו של ראובן פטור ראובן וכן אם הכניס שמעון פירותיו לחצר של ראובן ואכלן שורו של ראובן שהרי אומר לו תורך ברשותי מאי בעי הא כל שהזיקו הוא בידים חייב אף ברשותו להוציאו נתנה לו רשות אבל לא להזיקו:

18 וכן רשות המשותף לניזק ולמזיק פטור בו המזיק ודבר זה דוקא בשן ורגל שאינו חייב אלא ברשות הניזק שהרי נאמר בו שדה אחר וחצר זה הואיל ומשותפת ביניהם לכל דבר אינו נקרא שדה אחר לגמרי הא מן הקרן חייב חצי נזק לתם ונזק שלם למועד כחצר שאינה של שניהם או רשות הרבים שחצר של שניהם או שאינה של שניהם הכל אחד נמצא שאין חיוב למזיק אלא בחמשה תנאים ולקרן בארבעה:

19 וכשהזיק חב המזיק וכו' אע"פ שכללו במשנה ראשונה החזירו בכאן לשמואל שלא נשנה לדעתו קרן במשנה להביא קרן ואע"פ שכבר רבהו במשנה ראשונה ממה שאומר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפין ולדעת רב לרבות ארבעה שומרין שהזיקה הבהמה שנמסרה להם על הדרך שיתבאר:

20 זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

21 מי שמסר שורו או שמירת בורו למי שאינו בן שמירה כגון חרש שוטה וקטן והוזק אדם בהם אם היה השור מותר והבור מגולה חייב והוא הדין בקשור ומכוסה אם לא היה השור קשור כראוי והבור מכוסה כראוי שמאחר שכן שור דרכו לנתק ובור דרכו להגלות הא בקשר וכסוי הראויים פטור שהרי אמרו כסהו כראוי ונפל בתוכו שור או חמור פטור ומכל מקום אם מסר אשו לאחד מאלו ויצא והדליק פטור אם מסרו לו בגחלת אבל אם מסר לו בשלהבת יש פוטרים וכדעת ר' יוחנן שאמרה כן ומה שאמרו צבתא דחרש קא גרים ר"ל שאחיזתו של חרש והליכתו הם הם שהזיקו:

22 וגדולי המחברים פסקו שבמסירת שלהבת חייב שמעשיו גרמו וכן פסקו בבור אע"פ שהוא מכוסה שהוא חייב הואיל ועשוי להגלות וכן בשור אע"פ שקשור חייב הואיל ודרכו לנתק ומ"מ יראה לפרש דבריהם דוקא בקשור ומכוסה שלא כראוי והוא כדמיון גחלת אצל האש שאין ההיזק מזומן כל כך ואע"פ שבענין שלהבת פסקו כר' שמעון בן לקיש וכנגד ר' יוחנן סומכים על מה שאמרו בשם חזקיה שהוא רבו של ר' יוחנן ומכל מקום אף לדעתנו אם מסר לו העצים והשלהבת ויצא והדליק חייב כגון זה ודאי מעשיו גרמו ויש מחייבין אף בקשור ומכוסה כראוי ואע"פ שאמרו כסהו כראוי פטור בזו על ידי מסירתו להם הם מתוך שטותם מתנענעים בהם ומסייעין בנתוק הקשר וגילוי הכסוי וכן נראה דעת גדולי המחברים ודבר זה יתבאר במקומות מסכתא זו:

23 הרבה חומרות נאמרו באבות נזיקין שהזכרנו יתר על אותן האמורות למעלה כיצד חומר בקרן מבבור שהקרן משלם את הכופר במועד שהמית את האדם ושלשים שקלים בשהמית את העבד וכשהמית את האדם ונגמר דינו אסור בהנאה וחייב על נזקי כלים מה שאין כל אלו בבור שאין אדם המת בו משתלם בכופר ואע"פ שאם הוזק בו חייב שלא נאמר שור ולא אדם אלא למיתה מ"מ לענין מיתה מיהא חמור קרן מבור והבור חמור הימנו לענין שהוא מועד מתחלתו ותחלת עשייתו לנזק מה שאין כן בקרן: