מאירי על בבא קמא ס״ב

1 השאיל מקום לחברו להגדיש והלך המשאיל והדליק את הגדיש אע"פ שמכיון שהשאיל נעשה כמדליק בשל חברו פטור על הכלים ר"ל אף באותם שדרכם להטמין השאילו להגדיש חטים והגדיש שעורים שעורים והגדיש חטים או הגדיש חטים וחפן בשעורים או הגדיש שעורים וחפן חטים בכל אלו אינו משלם אלא דמי שעורים חוץ מן האחרונה שמשלם בכדי החפוי בחטים:

2 כל שבארנו שהוא פטור על הכלים באורו בשכלו חציו כגון שלא היה לו להעלות על לב בשעה שהדליק להיות הדלקה מתפשטת באותם הכלים ונתחדש דבר אחר כך שראוי להעלות כך על לב קודם שתגיע לשם והיה לו להזהר שלא תמשך לשם וכמו שבארנו בפרק שני הא אם לא כלו חציו חייב אף על הכלים כמו שהתבאר בפרק שני מעתה מדליק בתוך שלו הדבר קרוב להיות חציו כלים וכגון שהיה שם גדר ונפל שלא מחמת הדלקה והיה לו לגדרה קודם שתעבור שאין כאן חיוב חציו שהרי כלו כשהגיעה למקום הגדר אבל מדליק בתוך של חברו היאך אתה פוטר את שאין דרכו להטמין על כרחך צריך אתה לפרש שלא הדליק על אותו גדיש שהכלים בתוכו אלא במקום אחר שכלו חציו כשהגיע לאותו גדיש ומתוך כך פטור על הכלים אפילו נודע בעדים שיש שם כלים:

3 המפקיד דינר זהב לחברו לשמרו ואמר לו הזהר בו שהוא של כסף והלך והזיקו בידים חייב לשלם של זהב אע"פ שהוא אמר לו של כסף הוא שמ"מ מה היה לו להזיקו בידים אבל אם אבד מחמת פשיעה אינו משלם אלא של כסף שמ"מ הוא אומר שמירת כסף קבלתי עלי ולא של זהב:

4 מי שנכנס לבית חברו בפני עדים ולא היה מביא תחת כנפיו כלום וראוהו יוצא וכלים תחת כנפיו ובעל הבית תובעו כך וכך גזלתני הן שיאמר הוא לא גזלתיך כלום הן שיאמר לא גזלתיך אלא כך וכך תקנו חכמים שיהא הנגזל נשבע בכל מה שיטעון ונוטל וקראו לתקנה זו תקנת נגזל ובלבד שיטעון בדברים שהוא אמיד שיש לו אותו הדבר או שהוא כדאי להפקידם אצלו:

5 נסתפקו חכמים אם נתפשטה תקנה זו אף במסור שכל שמסר ממון חברו למלכות בעדים על הצדדים שהוא חייב כמו שיתבאר ענינם במסכתא זו ולא ידעו העדים כמה הפסידו והנמסר טוען כך וכך הפסדתני והוא כופר או בכל או במקצת אם יהא נשבע הנמסר ונוטל אם לאו ולפיכך אין מוציאין מן המוסר אלא בראיה ואף שבועת היסת במסור בכמה מסרו אין כאן ויש מצריכין שבועת היסת בכמה מסרו ואינו נראה שהרי פסול לשבועה ולשכנגדו אין כאן שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כמו שיתבאר בראשון של מציעא ואם תפש הנמסר אין מוציאין מידו ויש פוסקין להוציא מן המסור חצי מה שנשבע זה הנמסר ואין מפקיעין לה לפי שהוא קנס ואין מגבין אותו שהרי מסור מעשרים וארבעה אבות הוא:

6 המזיק הרי הוא כגזלן לענין זה וכל שלא נודע לעדים כמה הזיק נשבע הניזק ונוטל והוא שיטעון דברים שהוא אמיד עליהם אם בשלו ואם בפקדון וכן שיהא דרכן של בני אדם להצניע אותם הדברים שהוא טוען בכלי זה מעשה היה ודחף אחד ארגז של חברו בים ואלו טען הניזק שמעות היו לו לשם היה נשבע ונוטל בכדי מה שהיה אמיד עליו אלא שהוא טען מרגליות ונסתפקו חכמים אם דרכן של בני אדם להצניע מרגליות בארגז אם לאו ולא רצו להגבותו ומ"מ אם תפש לא היו מוציאין מידו הא מ"מ הגע עצמך שהיה בקבוק מלא או חמת או כיוצא בו וטען עליו מעות או מרגליות אין שומעין לו שאין דרכן של בני אדם להצניע מעות או מרגליות בכלים אלו היו שם עדים שכך היה משלם את הכל ואע"פ שאין דרך להצניע את אלו שם שהרי לא היה לו להזיקם בידים ומ"מ נפקד שפשע בכך פטור שלא קבל עליו אלא שמירה הראויה כמו שכתבנו בשל זהב ואמר לו של כסף ואם יש עדים שהוא יודע בכך אף לענין שמירה יראה שהוא חייב:

7 כבר בארנו שהמדליק את הבירה משלם כל מה שבתוכו אף לדעת הפוטר בטמון הואיל והדליק בתוך של חברו שדרכן של בני אדם להניח את שלהם בבירה אף בזו עשו תקנת נגזל ונשבע בכל שטוען שהיה שם ונוטל ובלבד שיהא אמיד בכך או בשלו או בפקדון וכן הדין במדליק בשל חברו בכלים הראויים להטמין והכל לפי ראות עיני הדיין וכל שהוא מפקפק בשקרות לא יוציא אלא בראיה:

8 כתבו חכמי הצרפתים שלא עשו תקנת נגזל באשו אלא בשהוא טוען איני יודע הא אם אמר בבריא חפשתי בה ולא היה בה מה שזה טוען אין מוציאין שלא בראיה ואע"פ שבתקנת נגזל הגזלן טוען בבריא ואעפ"כ עשו תקנה לנגזל הגזלן חשוד וזה ר"ל המדליק אינו חשוד וכן יש שהעמידוה דוקא במודה מקצת ואין הדברים נראין:

9 חכמי הדורות שלפנינו כוללין בדין זה שכל שהדליק בתוך שלו וכלו חציו או שעשה באונס ונתפשטה הדליקה בתוך של חברו פטור על כל טמון אפילו בדרכו להטמין ואפילו נודע בעדים שהיו אותם כלים לשם הדליק בתוך של חברו או כל שלא כלו חציו והדליק בפשיעה חייב על כל כלים שדרכן להטמין ואם בבירה על כל מה שהוא אמוד בו מדין תקנת נגזל ואם יש עדים חייב אף על מה שאינו אמוד בו ואע"פ שלא היה לו להעלות על לב מ"מ לא היה לו להזיק:

10 המדליק בשל חברו במזיד חשוד הוא ואם הודה במקצת משלם בכל כדין חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל וכשמודה על הגדיש וכופר על הטמון הרי זה מודה מקצת כדין טענו חטים ושעורים והודה באחד מהם ואם מודה על הגדיש ואומר על הטמון איני יודע יש מי שאומר שכנגדו נוטל שלא בשבועה כדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שמתוך שאינו יכול לישבע משלם ואף הם דחו סברא זו לומר שבחמשין ידענא וכו' טענת הנתבע רעועה וחלושה שהרי היה לו לידע אבל זה שלא היה לו לידע אינו נוטל אלא בשבועה ואף זו מתקנת נגזל ובמדליק בתוך שלו שאין כאן חיוב על הטמון כלל ואין כאן חשוד אלא פושע עשו תקנת נגזל בגדיש עצמו ודברים אלו כלם כשיש עדים על ההדלקה שכלל הנזק ידוע שאלמלא כן כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה ואפילו מזיק שמא וניזק בריא:

11 יש מי שאומר במפקיד אצל נפקד שאם פשע הנפקד ולא ידע כמה נתחייב שהמפקיד נשבע ונוטל ואע"פ שגדולי המחברים כתבוה דוקא בדברים שהוא אמוד בהם יש חולקים בה לחייב בה בכל שהוא טוען וראייתם ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אפקיד גבי חבריה שק צרור ואירעו אונס פירוש בפשיעה או בתחלתו בפשיעה וסופו באונס שאם היה הכל באונס פטור היה חד אמר מטקסין הוה מלא וחד אמר סיגין הוה מלא אתא עובדא קמיה דרב אמר הרי זה נשבע ונוטל ושאלו טענו בדברים שאין ראויים לו מאי והשיבו נשמעניה מן הדא אריסיה דבר זיזא אפקיד גבי חד בר נש ליטרא דדהבא מית בר זיזא ומית אריסיה אתא עובדא קומי ר' ישמעאל בר' יוסי אמר מאן לא ידע דכל דאית ליה לאריסה דבר זיזא הוא יתיהבון לבנוי דבר זיזא הוה ליה לבר זיזא בנין דקיקין ורברבין אמר יסבון רברביא פלגא ודקיקייא כי רבן יסבון פלגא ויש שואלין למה לא העמיד ר' ישמעאל אפטרופסין לאותם הקטנים שיזכו בשבילם והגדולים פירשו שאף לאריס היו בנים קטנים שלא היו יכולים לדון עמהם בחלקם דמך ר' ישמעאל אתון קומי ר' חייא אמר מן הדא לית את שמע כלום אית בר נש לא בעי למפרסם נפשיה וכמו שאמרו במקום אחר בתלמוד המערב אית בר נש עתיר גו ביתא ומסכן גו שוקא עתיר בשוקא ומסכן גו ביתא יתיהבון לבנוי דאריסא אמר מריה דפקדונה כבר יהבית פלגא אמר מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נותן על פי בית דין אתה נותן מהו דיימרון בנוי דאריסא לבנוי דבר זיזא הבו לן מאי דנסבתון יכולין מימר על פי בית דין נטלנו מהו דיימרון דקיקין לרביבין הבו לן פלגא במאי דנסיבתון אמרין מציאה מצאנו הא למדת מ"מ שעשו תקנה במפקיד אצל נפקד אף במה שאינו אמיד בו ומ"מ חכמי לוניל פירשו שמחלוקת זה בין מדליק ומפקיד היה שבא אחד והדליק בביתו של נפקד ונשרף השק הצרור ומדין תקנת נגזל באשו באו עליה וכל שהפקיד אין בו אומד שאין אדם מפקיד אלא דברים היקרים הא אצל נפקד אין תקנה למפקיד אלא בראיה ומ"מ אף במפקיד פרשו גדולי המפרשים שאם נודע בודאי שאינו אמיד לכך אף אצל מדליק אין לו תקנה במה שנודע בודאי שאינו אמוד לו וכן יוכיחו מעשה חסא ור' מיאשא האמור בכתובות:

12 לדעת המפרשים דברי תלמוד המערב שהזכרנו בתביעת מפקיד לנפקד יש שואלים בה מפני מה חייבוהו והרי הוא כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור שהרי זה אומר סיגים בטענת שמא אומר כן שאם בודאי הרי זה טוען חטים ומודה בשעורים שפטור אלא שהוא אומר כן בשמא והרי הוא אומר על טענתו איני יודע שהרי השק ודאי אינו בכלל הטענה ותרצו בה רבותי שבמנה לי בידך היה לו לידע ומאחר שאינו יודע פטור ושמא תאמר משום הערמה אומר שאינו יודע אין אדם מעיז וכו' ויש מפרשים אותו בשזה מודה בשק ואין זה כאיני יודע אלא דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא שאם לא כן אף בשמא ראוי לפטור מטעם טענו חטים והודה לו בשעורים כמו שכתבנו ושמא תאמר ישלם בלא שבועה שהרי אינו יכול לישבע והוא מחוייב שבועה שהרי טוענו שק ומטקסין ומודה בשק וכדין חמשין לא ידענא שאתה אומר כבר תירצנו למעלה על חמשין לא ידענא שהיא טענה חלושה ואינה ראויה לקבל שמאחר שהוא יודע במקצת היה לו לידע הכל אבל זה שלא היה לו לידע מה שבתוכו דינו שיטול בשבועה ועיקר הדברים שלא נאמרה מתביעת מפקיד לנפקד כמו שכתבנו וכבר הרחבנו את הדרך בעיקרי דברים אלו בששי של שבועות:

13 לא סוף דבר שהגזלה קרויה גזלה כשאדם גוזל ואינו נותן דמים אלא אף בגוזל ונותן דמים אלא שזה שנותן דמים נקרא חמסן ושאינו נותן דמים נקרא גזלן ומ"מ חמסן שנתן דמים ואנס את האחר עד שאמר רוצה אני במכירה זו יצא לו מדין גזלן וחמסן והמכר קיים כבר אמרו ב"ב מ"ח ב' תלוה וזבין זביניה זביני הא כל שלא נתרצה עומד באיסור חכמים ויש שואלין אם כן כשאמרו בראש מציעא אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שאינה ברשותו נימא מגו דחשיד וכו' ותריץ משום דמורי ואמר דמי קא יהיבנא מה הרויח והרי מ"מ פסול לשבועה מעבירת סופרים תרצו שמ"מ כשר הוא עד שיכריזו עליו וכמו שאמרו בפרק בורר גזלן דרבנן בעי הכרזה:

14 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השביעי ואמר על זה גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנויות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב ר' יהודה אומר בנר חנכה פטור אמר הר"ם ואין הלכה כר' יהודה:

15 אמר המאירי גץ היוצא וכו' כלומר שביב היוצא מתחת הפטיש ונתאחז בפשתן העובר ברשות הרבים והזיק חייב שהיה לו להכנס בתוך שלו עד שלא יזיק:

16 גמל טעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו בתוך החנות מצד אורך המשוי ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב ואפילו לא פשע בעמידת הגמל ועכבתו כגון שעמדה להטיל מימיה שאין בידו להעבירה ואם הוציא חנוני נרו בחוץ חייב ור' יהודה אומר בנר חנכה פטור מפני שברשות בית דין עשה ולא עוד אלא שהוא רשות של מצוה ואינו בכלל אותם שאמרו פותקין ביבותיהם וכו' בימות הגשמים אע"פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבים לשלם ולדעת חכמים אף ברשות מצוה אומרים כן והלכה כדבריהם וזהו שאמרו בתלמוד המערב אלו שעושים סוכתם בפתחי חנויותיהם מבחוץ הוזק בה אדם חייבים:

17 זהו ביאור המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

18 נר חנכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסכה וכמבוי אבל למטה אין לה שיעור ויש מצריכים בגובה עשרה טפחים כדין סכה ולענין הדור מצוה כך הוא הראוי ומ"מ אין בזה הכרח:

19 ונשלם הפרק תהלה לאל:

20 מרובה מדת תשלומי כפל וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק השני בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק מאדם לחברו מצד גופו דרך גנבה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על שלמותם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון במינים שתשלומי כפל לגונב ותשלומי ארבעה וחמשה לטובח ומוכר נוהגים בו השני לבאר בו סבות הפוטרות מתשלומי כפל וארבעה וחמשה אע"פ שגנב וטבח ומכר ואיזו סבה אינה פוטרת השלישי בעדים שהוזמו על איזה צד משלמים לזה שהעידו עליו שגנב או טבח ומכר הרביעי על איזה צד יתחייב בכפל ולא בארבעה וחמשה אע"פ שטבח ומכר ואע"פ שנתחייב בכפל החמישי על איזה צד ואימתי קנאו הגנב להתחייב בכפילו ובתשלומי ארבעה וחמשה שבו הששי בקצת דברים שאסור לגדלם בקצת מקומות וקצת דברים שנאסרו בכל מקום זהו שרש הפרק כלו אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

21 והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר עניני החלק הראשון והוא שאמר מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה שמדת תשלומי כפל נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים ובין בדבר שאין בו רוח חיים ומדת תשלומי ארבעה וחמשה אינה אלא בשור ושה בלבד שנאמר כי יגנוב איש שור או שה אמר הר"ם אמרו בספרא על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שהם מטלטלין אין גופן ממון ומזה הדין יתבאר לך כי תשלומי כפל נוהג בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים:

22 אמר המאירי מרובה מדת תשלומי כפל לגונב ממדת תשלומי ארבעה וחמשה לטובח ומוכר שמדת תשלומי כפל לגונב נוהגת בין בדבר שיש בו רוח חיים בין בדבר ואין בו רוח חיים שהרי בטוען טענת גנב כתוב על כל דבר פשע ואין יוצא מכלל זה לא דבר שיש בו רוח חיים ולא דבר שאין בו רוח חיים חוץ מעבדים וקרקעות ושטרות שאין בהם דין כפל בגנבתם כמו שהתבאר בגמרא וגניבת קרקע אתה מפרשה בהשגת גבול או בגניבת גפנים טעונות שאין עומדות ליבצר ומדת ארבעה וחמשה אינה נודעת אלא בשור ושה בלבד אפילו בשאר בעלי חיים הטהורים שהם בכלל טביחה אין מדה זו נוהגת בהם ואין צריך לומר בבעלי חיים הטמאים ובדבר שאין בו רוח חיים:

23 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

24 תשלומי כפל לגנב עצמו לשלמם לכל הדברים לא נתבררו כל כך שהרי בפרשת טביחה ומכירה שנאמר בה אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם לא הוזכרו בה אלא פרטים וגם בפרשת כי יתן איש וכו' שנאמר בה על כל דבר פשע וכו' ישלם שנים הרי בטענת גנב היא אמורה וכמו שדרשו אם לא ימצא הגנב כמו שהוא טוען אלא שהוא גנבה ואם שתביא גנב עצמו מטענת גנב מקל וחומר הרי דיו לבא מן הדין להיות כנדון וטענת גנב אינו אלא בשבועה אלא שיש באותה פרשה פסוק אחר והוא אם ימצא הגנב שבברייתא אחת שהעמידוהו לטענת גנב שאלו בגמ' תשלומי כפל לגנב עצמו לכל הדברים מהיכן והעלוה מדחזקיה וכו':

25 ולענין ביאור הסוגיא מבולבלת אלא שאפשר לישבה בנקל ובקצור דברים אומר נאמר בפרשה ראשונה שור וגנבה וכו' ומקשה ואלו נאמר כן הרי הכלל מוסף על הפרט ורבי כל מילי אלא גנבה ושור קאמר כדכתיב קרא כתיבא ברישא גנבה והדר שור והקשה וא"כ הוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ותירץ דאחיים קא סמיך והכונה שיהא גנבה ושור וחיים כלל ופרט וכלן וכן כלם כל חד וחד בהדי חיים ואע"ג שכלל אחרון אינו דומה לראשון שהרי חיים אינו כולל אלא בעלי חיים וגנבה כולל כל דבר איכא ר' ישמעאל דדריש כי האי גונא אשר לא כרעים כלל ארבה סלעם פרט למינהו חזר וכלל והרי למינהו כולל יותר מכלל ראשון והכונה שכל שהכללים מוסיפים על הפרט דיו אע"פ שאין הכלל האחד כולל כמו השני והכי קאמר יאמר שור וגנבה וחיים והכל בכלל לרבות כל שבמין הפרט אלו כן וכו' ומ"מ בסוף הסוגיא סובב את הכל לומר דאי אפשר שתהא מלת חיים מרבה מה שאינו בעל חיים מצד איזה דמיון שבפרט והוצרך על כל פנים להמצא תמצא והאי דאמר בכל חדא מינייהו לרבות כל דבר לאו דוקא אלא כלומר דאתי לטפויי מילתא אחרינא עד דאתא חיים וטפי כל מלי והוא ששאל אם כן המצא תמצא למה לי והשיב דאי אפשר שתהא מלת חיים כוללת מה שכנגדה ר"ל מה שאינו בעל חיים עד שמתוך כך הוזקק להם המצא וכו' כל שהוא בר מציאה דהיינו כל מילי ומה ששאל אי הכי שה למה לי לאו דוקא דהא גנבה נמי מייתר אלא דחד מניהו נקט ומתוך כך נעתק לומר דלאו בכללי ופרטי דריש אלא בריבה ומיעט שהרבוי מרבה כל דבר אע"פ שלא כעין הפרט שהרי אף הפרט כולל במדה זו כל שכעין פרט ואין כל אחד מהם ממעט אלא צד רחוק שברחוקים ואתי שור ושה וחמור למעוטי עבדים וקרקעות ושטרות וגנבה וחיים לאחייה לקרן על הדרך שיתבאר:

26 ויש קורין בכלם מה יש לך להביא דרך קושיא כלומר המצא למה נאמר יאמר שור וגנבה וחיים אלו כן וכו' כלומר להכי אצטריך המצא ומקשה ומה יש להביא בכך מכח כעין הפרט שה והרי כשהוא אומר שה הרי שה אמור וא"כ שה בא לרבות כל דבר ואכתי המצא מאי איצטריך וכן בכלם ושאר הסוגיא פשוטה היא:

27 כשם שגנב עצמו משלם תשלומי כפל בכל הדברים ותשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה בטבח ומכר כך מי שהיה בידו פקדון וטען שנגנב והוא הנקרא טוען טענת גנב ונמצא שהוא גנבה משלם תשלומי כפל ואם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה ומ"מ דוקא כשנשבע שנגנבה הימנו ואח"כ באו עדים שהיא אצלו אבל אם באו עדים קודם שישבע אינו משלם אלא קרן כמו שיתבאר:

28 כבר ביארנו במשנה שאע"פ שמדת תשלומי כפל נוהגת בכל דבר יצאו מכלל זה עבדים ושטרות וקרקעות ודבר זה יצא לנו מן המקרא שנאמר על כל דבר פשע כלל על שור על חמור על שה על שלמה פרט על כל אבדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות שאע"פ שמטלטלין אין גופן ממון ולענין טענת גנב אין צורך שהרי אין נשבעין עליהם וטענת גנב אין חיובה אלא כשנשבע ויש מזקיקין למעטן כגון שכפרו והוצרכו לישבע על ידי גלגול כדקיימא לן זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם ושמא תאמר ובקרקע מיהא היאך אתה מוצא טענת גנב ופירשוה כשאמר עשר גפנים טעונות שאין עומדות ליבצר מסרתי לך והלה אומר נגנבו וכן שמא תאמר בשטרות מיהא מה תועלת בתשלומי כפל והיאך שייך לומר בהם כפל אפשר בנתינת סך מעות כמה שמחזיק השטר:

29 אף הגונב מן ההקדש אינו משלם תשלומי כפל שנאמר כי יתן איש אל רעהו ולא של הקדש ואין צריך לומר שכן הדין בתשלומי ארבעה וחמשה:

30 כבר בארנו בפרק חמישי שבהמה וחיה נבלתם מטמאה במגע ובמשא ועוף טהור נבלתו מטמאה בגדים בבית הבליעה מה שאין כן בנבלת עוף טמא וכן בארנו שם איזה מין ראוי למזבח ואיזה אינו ראוי וכן איזה מין קדוש בבכורה ואיזה אינו קדוש בבכורה וכן בארנו שם הדברים שהם נקחים בכסף מעשר שני: